המדורה שבלב 

כמו כל אירוע המצוין על לוח השנה, גם ל"ג בעומר הקרב עורר בי זיכרונות מהעבר. תמיד מצאתי את עצמי משווה, "מה היום" לעומת "מה שזכור". ההשוואה הזו הייתה מעין מדד להתקדמות ושינויים בחיים. עם מחשבות אלה מצאתי עצמי מפליגה אל ניחוחות ילדותי.
לא שאלתי "למה"

מדדתי אותה במבטיי, מלמעלה למטה. היא הייתה כל כך גבוהה, מרשימה ועוצרת נשימה. בשיא גובהה היה מונח כיסא מרופד אפור שאמא תרמה למדורה, שכולם כל כך רצו שתהיה הכי ענקית מכל המדורות שיעשו בשכונה. ההתרגשות וההכנות קצת בלבלו אותי, אבל, הייתי עדיין קטנה והתפקיד שלי ככזו, היה להתבונן במעשי המבוגרים וללמוד מהם.

ככה הסתכלתי מהצד. הייתי בטוחה שכולם חוץ ממני יודעים "למה" מדליקים מדורה, אז לא שאלתי בקול רם. ראיתי שכולם מאוד עסוקים בלתכנן את הערב של ל"ג בעומר, שבו תודלק ערימת הקרשים המרשימה שנאספה עד כה, שכולם שמרו עליה מכל משמר. עברו לי מחשבות בראש כמו "למה עושים את זה?", "בשביל מה?", "מה הסיבה?" ואם זה כל כך חשוב לכולם, אז איך זה שהם רק עסוקים בעשייה ולא מדברים על הסיבה, אף לא מילה? אולי זה סוד, כדרכם של המבוגרים שלא תמיד מפרטים. הייתי מאוד סקרנית, אבל חיכיתי.

ואז הגיע הרגע. אבא הצית גפרור ותוך כמה דקות האש החלה לאחוז בכל פיסת עץ שנערמה במשך ימים ולילות. ומתוך החשיכה החלו לעלות להבות יוקדות שנגעו בשמיים. ואמא מיהרה והביאה כמה בטטות, כדי שיהיה מה לאכול. והמדורה דלקה והגיעה מהר מאוד לשיאה. וכולם עמדו והסתכלו. רק עמדו והסתכלו. וגם אני הסתכלתי.

אחרי שלושים שנה
מאז עברתי מדורות רבות, וגם השנים חלפו להן ממדורה למדורה. ועדיין לא ידעתי למה בדיוק מדליקים מדורות. עד שיום אחד גלשתי באינטרנט ועיני נתקלו במילים: "ל"ג בעומר מסמל את פטירתו של רשב"י ואת לידתו של ספר הזוהר המדבר על תכלית בריאתו של האדם". לידתו של ספר הזוהר? רגע, אני רוצה להבין, רגע, מה בעצם כתוב פה? עברתי על המילים שוב ושוב. ועיני שבו למילים "תכלית בריאתו של האדם". הסתובבתי כמה ימים, כשהמילים האלה כאילו מתנגנות בי.

שאלתי את עצמי ללא הרף: אם יש תכלית לחיים, אז איך זה שאני שומעת על זה פעם ראשונה רק עכשיו, אחרי שעברתי כברת דרך בחיי. לימודים, נישואין, אמהות ומה לא?
כן, יש תכלית לחיים

המילים האלה פשוט נכנסו לי ללב, לא ידעתי להסביר למה, אבל הן פערו בי תהום שרצתה לאסוף לתוכה כל פרט שחוויתי בחיי ולחברו לנקודה הזו. בימים הבאים ליוותה אותי הרגשה של שמחה מהולה בבלבול, שנבעה מהתעוררותה של סקרנות עצומה. מצאתי את עצמי שואלת וחוקרת את סיבת המדורה, חיפשתי במקורות, בפירושים לספר הזוהר, ומצאתי וגיליתי שלא רק בי ישנה נקודה סקרנית ששואפת לגלות "מהיכן הכול בא", אלא, נקודה זו קיימת בכל אדם. ולא בכדי. קראתי שהנקודה הזו בכל אחד מאיתנו, נקראת ניצוץ, והיא המושכת כל אדם לברר ולהשיג את תכלית החיים, והיא החיבור בין כל בני האדם. והמדורה מסמלת את אוסף הניצוצות שבכולנו, המתאחדים ללהבה ענקית.
סוף שהוא התחלה

מה אגיד לכם, שלושים שנה וכמעט דבר לא השתנה. נשארה בתוכי אותה ילדה שמחפשת תשובות. אבל, דבר אחד דווקא כן השתנה: היחס. התעורר בי רצון להבין, לגלות, לדעת ולפענח. מעתה החיים שלי הפכו למסע מופלא של חיפוש ושל גילוי. וגיליתי בתוכי הרגשה חדשה, מן שמחה אמיתית כזו, כמו שרק ילדים יכולים להרגיש כשהם מגלים משהו חדש. פתאום ידעתי, שהילדה הקטנה, וכל המדורות, וכל החיים שהיו ושיהיו, הם, הם המדורה הבוערת בלב שלי ובליבם של הסובבים אותי ומאחדת את כולנו ברצון בסיסי ומתבקש זה, הקיים בכל אחד, מעצם היותו אדם.