פמיניזצייה של הסדר החברתי, משמע, מערכים מטריארכליים. משמע, ביטול מערכים היררכיים לטובת מערכים מבוזרים, משמע, ביטול הכוח הכופה coercive power, משמע עיקרון האהבה. מחקרים בשנות ה-70 בפסיכולוגיה הראו למשל מתאם שלילי בין רמת מצ'ואיזם* (הניבדקת בשאלון מאצ'ואיזם) ובין יצירתיות. שעל כן, היצרנות של האדם בתורת בן מינו, משמע, זו ההמצאתית, כרוכה איפוא בגישה מטריארכלית. זאת, תוך קיזוז הגישה האקסקוטיבית שכה רווחת בנאו ליברליזם, המעניקה משכורות עתק ומעמד בשחקים לכ"א אקסקוטיבי. זאת הרבה מעבר לסבירות, וניתן לראות בכך התרסה ערכית פטריארכלית מועצמת, המעלה על נס מובלט למרומי המיצב, הכוח, היוקרה והכסף, מופת של היררכיה ואדנות מאופנני פטריארכליות בכל מובן (הישגיות רדופת זמן, נחרצות, פסקנות, הנחתת הוראות אנכית, בוטות "גברית", וערכים פטריארכליים מרכזיים ומובהקים נוספים). וזאת בתוככי הסיטואציה של עבודת המונים שכירה, בניגוד לבעלות אוליגארכית על הון.
בישראל, פשטה עוד בשנות ה-50 ספרות הסטלגים, אודות פמיניזם נוגשני, עם אלמנטים כוחניים-רומסניים של סאדו-מאזו. זאת בשעה שבישראל השמרנית דאז, ספרות מין טיבעי היתה כמעט בבחינת בל יראה.
גדולי התורמים היהודים בתחומי הרוח והמדע עשו זאת תוך התגברות עצמית על ערכי סביבתם האולטרה דתיים-פטריארכלים, כפי שהיבחינו כמה הוגים. בישראל, הדבר מתאפשר הרבה פחות, שכן זו חברה רוויה פטריארכליות נוגשנית, והיא שמאפננת את הפמיניזם הרווח כאן. וכך שכיחות ראשות לשכה היוצרות נישת נכלים פסיכופטית סביב המנכ"ל, שכיחות נשות עסקים קשוחות, ברוטליות וגסות רוח במיוחד, שכיחות נשים בפריסה משקית רחבה בעמדות חולשות, שמעלתן העיקרית היא אכזריותן הכמו יעילה, במעין פיקחות ערמומית-זריזה, אך בהעדר חוכמה, וכך חרף מצג היעילות לכאורה, שכיחים דווקא שיבושים ותת-תפקוד מערכות, במיעוט היכולת לפתרון יצירתי, אפקטיבי ואלגנטי של בעיות מורכבות.
כה רבות הנשים הישראליות, הטובלות עד צוואר בנוורוזה כוחנית מחליאה, תוך התכחשות לנשיות, למטריארכליות הרחומה-חמלתית האוהבת והיוצרת. אלה נשים סיזיפיות, רעות, המעצימות את מפלס הרשע העקר בישראל, תוך פריעה כלפי יוצרים ומקדמים חברתיים ומפלסי נתיבים. עוד וויליאם שייקספיר עמד במאה ה-16 על התופעה בתארו במדוייק את השיילוקיזם - התכחשות ופריעה חסרת חמלה בכל רוח רחבה ויצרנית, בדקדקנות נוראה ומדודה עד המיליגרם האחרון. ואין זאת אנטישמיות, זו הבחנה חדה בפתולוגיה של פטריארכליות מועצמת, כפי שהתקיימה לעיתים גם בסביבה יהודית מדוכאת ומודרת כלפי עיסוקי קלון, תכופות חדורה תשוקות נקם דיפוזיות.
מאמר על עיקרון המטריארכליות: האלה הלבנה בשירה העברית
http://www.e-mago.co.il/e-magazine/whitegod.html
המטריארכליות באיסלאם ובים-תיכוניות
תופעה מעניינת היא כי לא מעט תועמלנים בישראל, ומדובר בגישה שהשתרשה כאן, מייחסים לאיסלאם, ערכי נוגשנות ורצחנות קשים במיוחד, תוך הצגת האיסלאם, בפרט באגן זה של הים-התיכון, באופן מונוליטי, קשיח, דכאני ובעיקר רווי ערכי פטריארכליות-יתר. אלא שבחינה של הדברים עשוייה להצביע דווקא על כך, שיש כאן השלכתיות (פרוייקצייה) פסיכולוגית במובן שאיפיין פרויד, השלכתיות הזורה אור על האולטרה פטריארכליות הישראלית-יהודית עצמה. דומה שהרצון ליישב ולנכס אדמת עם ילידי, המביא לנאוץ קשה של דת אותו עם במסגרת עריכת דהומניזצייה שלו, הינו גם איזכור ודו-שיח עצמי עם הפטריארכליות המועצמת הישראלית-יהודית שלנו-עצמנו, ואינו חורג מאוטיזם הכלוא בתוך עצמו, תוך איון הזיקה הממשית לחלל סביבתנו האנושית הערבית-ים-תיכונית, על הארכיטקטורה שלה ומבניה התרבותיים.
בתרבות האיסלאם קיימים מוטיבים מטריארכליים מובהקים, שמקורם אולי בפרה-איסלאם: בארכיטקטורה של המסגד למשל, יש סמל פאלי מובהק - הצריח, והעטרת לפני ראש הצריח. זאת בצד מוטיב מטריארכלי מובהק -הכיפה דמויית השד, עם סמל הפיטמה. סמל ערביה עצמו הוא המוטיב המובהק ביותר של דמות האלה הלבנה: הירח דמוי החרמש. והלילה הקסום, ליל הכוכבים.
האיסלאם עצמו מלא דמויות נשיות נפלאות, מסוג האם והאשה הקדושה, דמויות שיש בהם את האחריות, האומץ הקסום ואיתנות היופי של אמא אדמה, ודמות האלה הלבנה. הארכיטקטורה הערבית והים תיכונית היא מטריארכלית מובהקת, כולל הטורקיז, שהינו צבע מנוגד לתעוקות כוח (ראה פול קלה, "היפה שבאמנות"), אירגון החלל העירוני והכפרי הינו מבוזר ונעדר מוקדי כוח גרויטציוניים. עסקתי בנושא, שכן הוקסמתי ממנו, בשנת 1972. דמות האשה הערבית היא דמות רומנטית קסומה, הביטוי "יא חביבי" של נערה אוהבת, מצלצל באוזני כמוסיקת אגדות ניפלאה. האיסלאם בכלל היא תרבות מוכוונת אהבה.
כל אלה נעדרים באופן מעניין, תמוה, ויוצא דופן בישראליות ובחלקים מהיהדות, אין בהם איזון כזה בין מטריארכליות לפטריארכליות, ולכן יש כאן אולטרה-פטריארכליות. תכופות יש גם מעט מאד מקום לחמלה וחסד קדוש. לעיתים יקשה להבין איך קבוצה אנושית נורמלית יכולה לשאת זאת, אולי חלק מאי-הנחת הישראלית והיהודית מתרגמת לאמביצייה חסרת רחם ובוערת, לנכס, לשלוט, לדכא, להכפיף, לביית את הטבע ולרדות בו, לצבור אמצעי פיננסים וכוח באופן עודף, בבחינת כמעין נקם דיפוזי על השבקה כלשהי.
___________
אולטרה-פטריארכליות, קפיטליזם וקולוניאליזם
ונשוב לאיפיונה של חברה בעלת מבנים אולטרה-פטריארכליים, השזורה תכופות לתוך יחסי כוח ואדנות קפיטליסטים-ליברלים. זאת באופן החותר להנציח בעוצמה רבה וללא כל עידון וסובלימציה יחסי כוח ונוגשנות היררכיים אלה - כפי שהדבר רווח בישראל - חברה קולוניאליסטית שבאופקיה לא רק ניצול יתר, אלא איון והשבקת נוכחות העם הילידי. התהליך של האמרת הנוגשנות, הברוטליות וגסות הרוח האטומה, מתופעל הן בקוטב הפטריארכלי, והן, והדבר מוסתר בהקפדה המובנית לתוך עצם הלוגיקה של יחסי אדנות, כוח וממון אלה עצמם, במה שמציג עצמו כפמיניזם מיליטנטי ליברלי**.
בחברה אולטרה-פטריארכלית, נשים מתועלות לתפעל ולהעצים את ישום הכוח הגס, השרירותי, בצורתו המעורטלת והבוטה ביותר. זהו ה"פמיניזם" בחברה אולטרה פטריארכלית, לא ביטול תפעול כוח כפייה עריץ, אלא הפיכת הנשים לכלי ראשוני במעלה בישומו. מדובר איפוא בשילוח עדרי נשים חדורות אמביצייה קשה כשאול ורצונות נקם ורשע דיפוזיים, במסגרת נוורוזה עמוקה נרכשת, נשים שעקב זנחם תפעול יכולות מוחיות גבוהות ומורכבות, הן הופכות לחקייניות ומעתיקות זריזות של תוצרים ותצורות שליטה פטריארכליים, במקום לתרום לממשות ייצרנית.
בחברה אולטרה פטריארכלית קפיטליסטית, נשים הופכות את אברי מינם לכלי דומינצייה ראשוני, תוך שילוח גבריהם למסעות ביזה וניכוס, במקום יצרנות, במסגרת מדיניות חיזוק ומניעה של חסדי משגל וטיפוח או הורדת הערכה עצמית של הגבר. כל אלה מעצימים את הנכלים.
בחברה אולטרה-פטריארכלית, נשים הופכות למעין עבד כי ימלוך, מעין ווסאל אכזר ודכאן, מעין משתפות פעולה נאלחות בשרות תפעול הכוח הפטריארכלי, השלולות את הנדיבות הפטרנליסטית היחסית שיש בגבר הפועל תוך הלימה עם טיבו הפטריארכלי. אלה הופכות לנשים אכזריות, נוכליות וגנבות זריזות של תוצרים ותצורות שליטה.
שעל כן, ישראל כחברה אולטרה פטריארכלית קפיטליסטית הנה מהמדינות המושחתות בעולם.
כבר אמרתי לאלה המדברים על כמה חברות המוסלמיות, שהפיתרון אינו פטריארכיזצייה קפיטליסטית בשרות הגלובליזציה והליברליזם של החברה הערבית, אלא הענקת חרויות ממשיות מכוח ומשעבוד, תוך העצמת המטריאכליות וסלוק מציאות הדומינצייה ההיררכית נצלנית [ראה גם http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?name=News&file=article&thold=-1&mode=nested&order=0&sid=5997#55321 ].
לאלה שכה חרדים לגורל הנשים בחברה הערבית, נאה דורש חייב להיות נאה מקיים, ועל כן הם מוזמנים לתת לנשים פלשתינאיות (ולגבריהם) את זכות השיבה, במסגרת בניית חברה דמוקרטית מתקדמת בפלשתין.
________________________
הערות:
* Macho-scale הינו שאלון פסיכולוגי המודד הבדלים בין אישיים בעמדות סקסיסטיות, שפותח ב-1977 (Villemez & Touhey), וכפי שציינתי, נמצא מתאם שלילי מובהק וניכר למדי בין רמת "מאצ'ו" ובין תוצאות במבחני יצירתיות.
The "Macho" Scale (Villemez & Touhey, 1977) is a 28-item scale that measures individual differences in sexist attitudes. Each item is scored on a 5-point scale, from 0 (strongly disagree) to 4 (strongly agree), giving a range of possible scores from 0 to 112. High scores on the Macho scale indicate a more sexist belief about gender appropriate behavior. Test-retest correlations range from .89 to .94 (Villemez & Touhey, 1977).
http://findarticles.com/p/articles/mi_m2294/is_2001_April/ai_79856432/pg_6
עקרון האהבה לכאורה אינו מושג מדעי, דהיינו לא נעשתה עבורו עד כה אופרציונליזצייה אמפירית היוצרת ניתנות למדידה - אולי אעשה זאת פעם, הדבר הינו פשוט למדי, וכוונתי למישור הנוכחות הרגשית-פסיכולוגית ו/או במישור חקר עמדות ורכיבי ראיית עולם, בעיבטים אנתרופולוגיים של חקר תרבות דווקא. ולמה פשוט? כיוון שזה מושג או עקרון מוגדר או ברור למדי, אפילו יותר מוגדר מהמושג "ילד" או זקן" או "משפחה", שגם הם, כמאות אלפי מושגים ועקרונות אחרים, אינם מושגים מדעיים, אך אנו יודעים מתי אפשר להחילם על מקטע כלשהו של המציאות, ומתי לא.
ניתן להגדיר את עקרון האהבה באופן אקסטנסיונאלי, על ידי הצבעה על קבוצת התופעות הנופלות תחתיו, וגם על ידי בידול ממושג אחר השייך לאותו מימד, אך מנוגד, כששניהם mutually exclusive עקרון השנאה, או העוינות. ניתן להגדיר או להנהיר explicate מושג זה גם באופן אינטנסיונאלי, על ידי פרוט
__
** מין זה כמו שתיית כוס מים לצמא - את זה אמרה שרה בממשלת לנין. יש לשחרר את המין לחלוטין מכל מערך שיקולים בו נעוץ הכוח. הפמניזם השוביניסטי-ליברלי הופך את המין לחלק מהמערכה להגמונייה. במערכות יש רק הסלמה מכל צד. יש לראות במין מה שנועד להיות לאדם כיצור בן מינו: גורם מחזק, מעורר תהליכים מוחיים גבוהים, על החמלה, החסד, היצירה והתבונה שמאחריהם.
מכיוון שהתפקוד האנושי הבסיסי הוא ייצור מכשירים, על המעגלים העצביים הקדומים של המין, נוספים מעגלים עצביים גבוהים המעודדים ייצור ויצירתיות. ואילו הפיכת המין לשדה מערכה, מלבה שנאה, פוגע באקטיבציה המוחית הגבוהה, והופך את מושא המין לפטיש, לאובייקט באופנים שונים.
המין נועד לחזק, אך לא להפיח שנאה היסטרית, אלא אהבה יוצרת. המין ושדה התחושות הכרוך בו, יוצרים אוטונומיה של זוגיות או חבורה קטנה מול מרחב ההגמונייה החברתית/פוליטית. הפמנינזם השוביניסטי-ליברלי מחולל הפרדה בזוגיות או בחבורה הקטנה, תוך רתימת האדם לכוחות היצור, כאובייקט, כמושא סביל וניגזל שלהם ולא כמחולל שלהם. המין נועד להנאה, אך כזאת המחוללת העצמה ולא סיפוק גרידה.
Michael M. Sharon, born 1950, is a researcher in experimental psychology (Cognition, neuropsychology, attention, complex performance; emotions, psychopathology) and is the author of two books: Divided Attention - Organizers and non-Organizers (1997) and (2003) The Emotional Roots of Systematically Inefficient Behavior. He is a journalist and commentator implementing a multi-disciplinary approach encompassing issues and problems in economy, national security, corruption and economic crime, social criticism, study of cultures, general philosophy and philosophy of science, theology חוקר מדעי בפסיכולוגיה ניסויית; עיתונאי, פובליציסט, פרשן ותחקירן הנוקט בגישה רב-תחומית.
