לפני חודש וקצת השתתפתי בפסטיבל מסיכה שנערך בשיטים, עוד אחד מהפסטיבלים הרוחניקים שאני נוהגת לפקוד אחת לכמה זמן, כשאני מקבלת מינון עודף של מסכי מחשב מול העיניים.
בסוף השבוע ההוא זכיתי לראות את המחזה הכי יפה שראיתי בחיים - באמצע טיול לעומק המדבר, ראיתי את השמש מחליפה משמרות עם ירח מלא. בצד אחד של הרקיע נפרדה שמש גדולה ואדומה מעוד יום, ודקה אחר כך, מעל הרי אדום שבאופק עלה ירח עגול ושמן. עבורי, אחרי כל הפעמים שהקצתי בארבע בבוקר ברחבי העולם על מנת לטפס על איזה סאנסט-פוינט ולמצוא את עצמי מחכה ביחד עם עוד עשרים יפנים וארבעים מצלמות לשמש אחת מאחורי האובך, פתאום לקבל מחזה מדהים שכזה, ועוד לגמרי בלי לתכנן - זאת חוויה מיסטית, לא פחות. אבל גם על זה לא תכננתי לכתוב, למרות שה'לא לתכנן' הזה קשור בדיוק לכל מה שכן רציתי לכתוב.
לפסטיבל נסעתי בשביל להופיע עם קבוצה של שחקני תיאטרון פלייבק. הפלייבק הוא סוג של תיאטרון אימפרוביזציה שמתבסס על סיפורים המגיעים מהקהל. בכל הופעה עולים מספר אנשים וכל אחד מתיישב על כסא המספר ומשתף את הקהל ואת השחקנים בסיפור מחייו. זה יכול להיות סיפור שמח או עצוב, סאגה ממושכת או אפיזודה קצרצרה, סיפור מגיל ארבע או מהשבוע שעבר. אנחנו, השחקנים משתמשים בסיפור כבחומר גלם ויוצרים עבור המספר (והקהל) שיקופים תיאטרליים. מטבע הדברים, אין לנו מושג אילו סיפורים יסופרו, ולכן המופע כולו מאולתר. אין שתי הופעות דומות. גם לא שני שיקופים, ואנחנו עולים על הבמה בלי שמץ של מושג מה יקרה עליה, ולאן זה יתפתח.
אז ישבתי לי באמצע המדבר, נפעמת מהעוצמה של טבע עירום שלא זקוק לקישוטים, וחשבתי. ניסיתי להבין איך זה שקונטרול פריקית כמוני, אחת שהחיים שלה היו מתוכננים פעם עד גיל שמונים, אחרת שהלו"ז שלה מתוקתק ובשביל כוס קפה צריך לקבוע איתה שבועיים מראש, אחת שיש לה תוכניות כבר לימי שלישי בערב של ספטמבר הבא - מה גורם לה לבחור דווקא בז'אנר של תיאטרון שיש בו אפס קביעות. אין טקסטים, אין העמדות, יש רק אי וודאות אחת גדולה.
מה באמת גרם לי, לפני חמש שנים להצטרף לקבוצת תיאטרון הפלייבק של החבר'ה מאיכילוב? ומה גורם לי לחזור אליה כל שבוע מחדש, למרות הצורך הכל כך גדול שלי לדעת מה יהיה הסוף, מה יקרה למי, מה עומד מאחורי כל דלת מסתובבת.
במדבר, אם לא ידעתם, מימד הזמן מתנהל בקצב אחר, ולכן היה לי ממנו בנדיבות להמשיך ולחשוב. אז עניתי לעצמי שאני מקבלת מהפלייבק אימון נהדר - הוא מלמד אותי לזרום, להשתחרר ובעיקר - לבטוח. לבטוח בכוחם של תהליכים, לבטוח באינטואיציה שתוליך אותי בזמן אמת, לבטוח בכאן ובעכשיו של הרגע הזה בדיוק, לבטוח בחוסר הוודאות הזאת. זה נכון לתיאטרון, כשאני עולה על הבמה ואין לי מושג איזו דמות אהיה או מה אגיד, ואיך יגיבו אלי השחקנים אחרים. וזה נכון גם לחיים.
ובכלל, אני מאמינה שהאימפרוביזציה היא חלק בלתי נפרד מכל תהליך יצירתי אמיתי. האומץ לעזוב את גבולות המוכר והידוע, האומץ להרחיק עם הסירה עד שהעיניים מאבדות את קו החוף, האומץ לצאת מתחום הנוחות. האומץ לצאת אל הדרך בלי לדעת לאן, ואולי אפילו בלי מפה - זהו חוט השדרה של היצירה. רוצים להתאמן? קחו לכם כמה שעות פנויות והתחילו לשוטט ברחובות. אל תתכננו לאן - התרכזו בלהחליט בכל רגע נתון לאיזה כיוון בא לכם ללכת. אתם יכולים לקחת איתכם מצלמה, או פנקס, או בלוק ציור, או רשמקול. אתם גם יכולים שלא. לאן תגיעו? אין לי מושג, ואם גם לכם לא יהיה מושג - תדעו שעשיתם את זה - אילתרתם.
