גריז על הגג או כיצד להצליח במחזמר בישראל 

מאת חיים נוי *



המסך נפתח, התזמורת פוצחת בנעימות המוכרות והשחקנים מחוללים ושרים על הבמה. והקהל? היכן הקהל? אכן, זו הבעיה.
43 שנים לערך ,לאחר שגיורא גודיק החליט להפוך את תל אביב למרכז מחזות זמר והעלה בשיטתיות מיוזיקלס נודעים וגם מחזות זמר ישראלים, אכזב הקהל וגודיק פשט את הרגל ונס על נפשו לחו"ל.
במרוצת השנים, חזרו והתמידו התיאטרונים המסחריים וגם הרפרטוארים בהעלאת מיוזיקלס, רק מעטים מהם זכו להצלחה כספית , הווה אומר לאהדת הצופים. פה ושם גם הגיעו למחוזותינו מיוזיקלס מיובאים, רובם של להקות שחקנים נודדות שערכו תיורים מוזיקליים בעולם. המחירים היו , כמובן, בשמים והתוצרת לא תמיד הייתה במיטבה, בלשון המעטה.
ז'אנר מחזות הזמר הוא סוג של תיאטרון שאו שאתה אוהב אותו ולפעמים מכור לו עד תום או שאתה מדלג עליו בקלילות . בעידן שבו נוחתים היום בחו"ל במגע אינטרנט קצר וחוזים בהופעות מקור מדהימות בווסט אנד בלונדון ובברודווי, קצת לא ברור מדוע קיימת בעיה עם המיוזיקלס בישראל; בעוד שבחו"ל, הישראלים מככבים ובגדול ברוב המופעים הללו, כמובן בצד הקהל. עלות הכרטיסים בחו"ל אינה זולה. גם שרותי "חצי מחיר", המוכרים לכל ישראלי בחו"ל, הם רק למעטים. רבים רוכשים כרטיסים במחירים שעלולים להיות בין 400 ועד 500 ש"ח לכרטיס, לא בהכרח במקומות הטובים ביותר. להיות ישראלי בלונדון או בניו יורק ולא לראות מיוזיקל , זה כמעט לא סביר. אז מדוע זה לא קורה גם בארץ? מה הסוד הגדול?
השבוע קראתי בעיתון , כי קיימת בעיה עם המחזמר גריז שאמור לעלות בקרוב, לאחר שכוכביו נבחרו בתכנית הריאליטי, שלא זכתה להישגי צפייה בטלוויזיה. נאמר בידיעה, כי מכירת הכרטיסים היא דלה. עדיין אין לדעת מה יתרחש בעניין זה ואם הקהל יצביע , בסופו של דבר, ברגליים, דהיינו בכרטיסי אשראי לרכישת הכרטיסים.
במקביל, מוצג המחזמר "כנר על הגג" בתיאטרון הקאמרי ולפי המודעות, רוב הכרטיסים אזלו לחודש הראשון, במכירות המוקדמות.
חלק הארי של חובבי מחזות הזמר הם צופים פוטנציאלים בגיל הביניים שלא לומר מבוגרים. הם זוכרים בערגה את המיוזיקלס הקלאסיים של רוג'רס והמרשטיין
את הסרטים ההוליוודיים המוסיקליים והם אלה שבדרך כלל היקנו גם לבניהם את האהבה לתחום המוזיקלי הזה. מה לעשות שטעם הצעירים כיום השתנה ואפילו מאוד. רבים מהם עלולים ללקות בקבס רציני רק לשמע המילה מיוזיקל. אבל אלה הם גם מי שאינו מודע לעולם הקלאסי, לאופרות, מחול, וקונצרטים.
דווקא צעירים, חלקם במגמות תיאטרון בבתי ספר תיכוניים, מתעניינים היום בתחום הזה בהיקף רב. ישנם אפילו פורומים מיוחדים לתחום, אחד מהם לפחות מנוהל, למיטב ידיעתי, בידי נערה צעירה. ישנם גם אתרים בתחום, האחרון שבהם אתר מחזות הזמר הישראלי שבו מעלים קטעי וידאו ממחזות זמר, רובם בהפקת בית צבי.
בלונדון , למשל, מחזות הזמר הם מושקעים ביותר, השחקנים הם מעולים, רובם בוגרי מוסדות לימוד מוזיקליים. כל הפקה מחייבת תזמורת רבת נגנים, תפאורה משוכללת , צוות רב משתתפים וצוותים טכניים רבים. רוב ההפקות מלוות בגימיקים שנועדו לגרות את הצופים (וזכור המסוק האמיתי במיס סייגון, הבמות המתחלפות וסטרלייט אקספרס שם חוללו השחקנים על סקייטבורדס לאורך ולרוחב כל אולם התיאטרון, לרבות ביציעים העליונים).
לשחק במיוזיקל בלונדון, זו עבודה לכל דבר ולעיתים לכמה שנים. בדרך כלל, הכוכבים הראשיים מוחתמים לחוזה שנתי ומקץ שנה הם מוחלפים. הקאסט מוחלף לעיתים רחוקות יותר, תלוי באופי וסוג המופע. המכירות בלונדון הן לחודשים רבים מראש, לעיתים עד שנה. האולמות, חלקם עתיקים ולא תמיד מצוידים במזגנים, מלאים עד אפס מקום. להצגות הנחשקות, קשה מאוד להשיג כרטיסים.
הישראלים מהווים אחוז נכבד בקהל הצופה במחזות הללו. כמעט 60 אחוז, וזו הכללה שקשה למדוד אותה, מהישראלים שמבקרים בלונדון - רואים לעצמם חובה לצפות במיוזיקל. לא תמיד חשוב להם איזה מחזה.
סיפר לי ריי של, כוכב מחזות זמר בריטי ותיק כי השנה הוא עובד על המחזמר החדש המבוסס על חלף עם הרוח וכי החזרות האינטנסיביות ערכו חודשיים.
רוב ההפקות בלונדון מבוימות בידי במאים מומחים לנושא שהאורים ותומים שלהם הוא סר טרוור נאן.
רוב ההפקות, כאמור, מצליחות בענק ומוצגות חודשים וגם שנים. לא תמיד. בהחלט ידועים מחזות זמר שיורדים גם בלונדון לאחר מספר חודשים (בישראל מספר חודשים זהו הישג ענק).
דוגמא לכך ניתן למצוא במיוזיקל בלתי נודע כל כך "פיפן" של סטיבן שוורץ שהועלתה לפני כ-30 שנה בביומו של בוב פוסי בברודווי קרוב לאלפיים פעמים שזו הצלחה מסחררת. גם בלונדון ביים אותה בוב פוסי הידוע ואולם היא ירדה מהבמות לאחר 85 פעמים, כשלון אדיר בקנה מידה אנגלי (וכאמור הישג בקנה מידה ישראלי).
אותו "פיפן" מחזיר אותנו לישראל, שכן ביוני תעלה ההצגה בבית צבי. זהו מחזמר ססגוני , שופע שחקנים ושירים, אולם טרם ברור אם יזכה לאהדת הקהל. הקהל שלנו לא אוהב דברים בלתי מוכרים. הדוגמא לכך היא הפקת "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" מבית היוצר של בית צבי. ההפקה הזו לטעמי הייתה מעולה ומשובחת ורוב השחקנים היו נפלאים, בקנה מידה המשתווה לווסט אנד!!!
ההצגה ירדה לאחר 15 הופעות, אני חושב. צפיתי בה 3 פעמים ולדעתי , היא הייתה מקצועית ומהנה ביותר. לא היה בה רגע דל. ואיזה שחקנים-זמרים-רקדנים.
אבל, האולם היה דליל, בלשון המעטה. היו כמובן צופים נאמנים וסטודנטים מבית הספר . אבל באחת ההופעות, הגיע פשוט אוטובוס שפלט דיירי בית אבות ממרכז הארץ, ששיווקו להם את ההצגה. זה כמובן לא פסול, להיפך- נהדר. אבל הקהל הרחב הדיר רגליו. אין לו מושג מהמחזמר הזה (אגב, של פרנק לסר מגדולי היוצרים בתחום). זה גם אומר שלבית צבי אין מושג בשיווק והם בהחלט עושים מאמצים. גם כי אין להם תקציב וגם חוסר ידע ביח"צנות עיתונאית.
אותו בית צבי הוא המוסד הגדול בתחומו בארץ שפולט מידי מחזור שחקנים מוכשרים לאחר שהפיק עשרות הצגות, רבות מהן מיוזיקלס.
בעיית השחקנים הנפלטים לשוק השואו ביזנס היא בעיה בפני עצמה שכן מי יכול לקלוט כל כך הרבה שחקנים ויש עוד כמה בתי ספר לתיאטרון, אמנם קטנים בהרבה .
עיינתי בשמות השחקנים שלוהקו בהצגות ובמחזות הזמר של בית צבי בשנים האחרונות. רק בודדים מהם זכורים ורק מתי מעט השתלבו בתעשייה הזו וגם כך, למופעים או הצגות חד פעמיות. אז לאן נעלמו כולם?
וכל זה מוביל אותנו בחזרה להצגות הזמר בישראל. ההפקות תרות תמיד אחרי הכוכב הבא, אחרי הכישרון העכשווי שעשוי לזכות באמון הקהל ובכספו. (ודוגמא בולטת לכך היא דודו פישר שגבר על יהורם גאון בעלובי החיים).
אבל, ההפקות חייבות להיות מקצועיות. יש להשקיע בצוות מוכשר, בהפקה טכנית ובבמאי מקצועי, נגנים, תפאורה ופרסום רב. וכל זה עולה הרבה כסף והתוצאה היא שגם הכרטיסים יקרים ולא כל אחד רוצה או יכול להרשות לעצמו, גם אם הוא באמת חובב מחזות זמר.
את גריז ראיתי פעמים מספר בלונדון ופעם אחת בישראל עם צביקה הדר, אקי אבני ואחרים (שפשוט שכחתי את שמם)- וזו הייתה הפקה נפלאה. במיוחד של הדר.
גריז העכשווי יוצג בגני התערוכה וקורץ לקהל צעיר. האם הוא יבוא ?
דווקא מחזמר כביכול ארכאי של כנר על הגג שלא מדבר אל הקהל הצעיר, נדמה שעשוי להצליח יותר.. אבל, אין לדעת.
מה שברור הוא שמיוזיקלס הם נושא המאתגר כל תיאטרון, במאי ושחקן. טעם הקהל הוא טעם משתנה ונרכש. הפקות זולות ורדודות עלולות להרתיע ולגרום לנסיגה נוספת בהקניית תרבות זו בקרב הדור אשר לא ידע את יוסף וכתונת הפסים.