התוצאה נכונה משפטית, אך אבסורדית מבחינה חברתית: כיצד יתכן ששני צדדים להסכם זהה יהיו בעלי יום מכירה שונה?
מהו מועד אירוע המס בהסכם שבגיר וחסוי צדדים לו? הדבר היה רלבנטי כאשר ההסכם נחתם בספטמבר 2001, אך אושר לגבי החסוי בנובמבר 2001, מועד תחילת הרפורמה ומועד הזכאות להטבות המס. האם החסוי, הבגיר, שניהם, או אף אחד מהם, יהיו זכאים להטבות מס על-פי הרפורמה במיסוי מקרקעין?
האם ייתכן יום מכירה ואירוע מס שונה לגבי אותו הסכם מכר, לגבי אותן עובדות פיסיות, ביחס לצדדים שונים לאותו הסכם? זו השאלה שעמדה בדיון בפסק דין נשוא רשימה זו.
חוסר הוודאות שאבחנות משפטיות יכולות לגרום בפסקי דין הוא רב ביותר. התוצאה לעיתים בלתי פרקטית, ושוללת את עקרון הוודאות. חוסר ודאות כזו נוצרה בפס"ד ו"ע 03/1109, גלבוע נ' מס שבח. באותו מקרה נכרת הסכם, שתאריכו 11/9/01 (כן, באותו היום בו קרסו מגדלי התאומים), בין 3 אנשים, אחד מהם חסוי, לבין חברה קונה.
אישור בימ"ש לגבי החסוי ניתן ב-7/11/01, מועד תחילת הרפורמה והנחות המס המגיעות בגינה (20% הנחה במס). השאלה היתה, האם הטבות מס הרפורמה (20% הנחה במס על השבח) וחלות גם לגבי שני הבגירים שהיו צד להסכם, ולא רק לגבי החסויה (לגביה הוסכם, כי מועד המכירה הינו 7/11/01, ולפיכך מגיעות לה הטבות המס בגין הרפורמה (20% הנחה).
השאלה נסובה סביב פרשנות המונחים של "מועד מכירה" בהסכם מותלה (אלדר שרון), כאשר ברור כי התנאי לקיומו הוא אישור בימ"ש את ההסכם לגבי החסויה, שאף היא היתה צד להסכם.
לפי הפסיקה, מועד מכירה לגבי חסוי הינו מועד אישור בית המשפט, באשר זהו תנאי קונסטיטוטיבי, כמו ביחס לעסקאות שקטין צד להן, או שמפרק, מנהל עיזבון, או כונס נכסים וכיו"ב הם צד להן. לגבי עסקאות מסוג זה ("תנאי קונסטיטוטיבי") נקבע, כי יום המכירה הינו מועד קיום התנאי הקונסטיטוטיבי, שהוא דרך כלל יום אישור העיסקה בבית המשפט (רפלד, אלדר שרון).
השאלה המיוחדת שהתעוררה במקרה של גלבוע היתה, מהו יום מכירה של עיסקה המותנית באישור בית משפט לגבי אחד הצדדים לעיסקה, כאשר אותו צד היה חסוי. שאר הצדדים החילו את התנאי האמור כתנאי לתוקף ההסכם, מרצונם, והתנו את ההסכם בעצם אישור בית המשפט שינתן לגבי החסויה. הוועדה (יו"ר: ע. זמיר, חברים: מרגליות, רו"ח צבי פרידמן) קבעה, בצדק, כי אישור בית המשפט היה תנאי וולונטרי בביצוע הסכם בין צדדים בגירים לחברת הקונה ולא תנאי קונסטיטוטיבי, וככזה הוא אינו דוחה את יום המכירה, שהוא, כרגיל, יום חתימת ההסכם (11/9/01). יום זה אינו מזכה את המוכרים להנחה של 20% במס השבח.
כך יצא, שאותו הסכם ואותם צדדים כפופים למיסוי שונה. בעוד שלגבי חלקם התנאי של אישור בית המשפט היה וולונטרי, ולכן לא דחה את יום המכירה, הרי לגבי החסויה, שהיתה צד להסכם, האישור היה קונסטיטוטיבי ולכן דחה את אירוע המס.
זו תוצאה נכונה משפטית, אך אבסורדית מבחינה חברתית: כיצד יתכן ששני צדדים להסכם זהה יהיו בעלי יום מכירה שונה? אין ספק שחוקי המס יוצרים אבסורדים רבים ותוצאות מעוותות, ובית המשפט לא ראה לנכון להגיע לתוצאה "צודקת" מבחינה זו שהינה בלתי מפלה. שיקולים מובילים היום בפרשנות תקדימי מס היו יכולים להוביל את בית המשפט, במקרה מיוחד זה, לתוצאה הגיונית יותר.
בשולי הדברים נציין, כי בפרשת ו"ע 02/1136 קונטינטט נ' מס שבח, בה דובר בשאלה ממתי משערכים הוצאות השבחת נכס, האם על פי לשון החוק מיום סיום שני שליש מההשבחה, או על פי ההוצאות שהוצאו, כל הוצאה מתאריך הוצאתה והילך. באותו מקרה נוצרו הפרשי מס מהותיים, כאשר לפי לשון החוק (שני שליש מתקופת ההשבחה) יוצא הנישום מורווח ממון רב, כי השערוך של ההוצאות בסוף (שהיו העיקריות) נלקח אחורה וזוכה לשערוך עודף, כאשר, לדוגמא, ההשבחה 10 שנים ו-60% מההוצאות בשנה האחרונה, הרי הם יזכו לשערוך עודף של 3 ושליש שנים.
באותו מקרה בחרה אותה ועדה בדיוק לאמץ פרוש הסוטה מלשון החוק, ובצדק, כאשר קבעה כי ניתן לשערך כל הוצאות בנייה מיום הוצאתה (ורה שכטר) ולא מ-3/2 התקופה, כי פרשנות זו צודקת יותר כלכלית. המשותף לשני פסקי הדין הוא, שבשניהם פסקה הוועדה לטובת רשויות המס - באחד ביסס ביהמ"ש את הכרעתו על טעם משפטי שהוביל לתוצאה לא צודקת חברתית, ובשני ביסס ביהמ"ש את פסיקתו על טעם כלכלי, ללא בסיס משפטי, אך התוצאה היתה צודקת.
מהו מועד אירוע המס בהסכם שבגיר וחסוי צדדים לו? הדבר היה רלבנטי כאשר ההסכם נחתם בספטמבר 2001, אך אושר לגבי החסוי בנובמבר 2001, מועד תחילת הרפורמה ומועד הזכאות להטבות המס. האם החסוי, הבגיר, שניהם, או אף אחד מהם, יהיו זכאים להטבות מס על-פי הרפורמה במיסוי מקרקעין?
האם ייתכן יום מכירה ואירוע מס שונה לגבי אותו הסכם מכר, לגבי אותן עובדות פיסיות, ביחס לצדדים שונים לאותו הסכם? זו השאלה שעמדה בדיון בפסק דין נשוא רשימה זו.
חוסר הוודאות שאבחנות משפטיות יכולות לגרום בפסקי דין הוא רב ביותר. התוצאה לעיתים בלתי פרקטית, ושוללת את עקרון הוודאות. חוסר ודאות כזו נוצרה בפס"ד ו"ע 03/1109, גלבוע נ' מס שבח. באותו מקרה נכרת הסכם, שתאריכו 11/9/01 (כן, באותו היום בו קרסו מגדלי התאומים), בין 3 אנשים, אחד מהם חסוי, לבין חברה קונה.
אישור בימ"ש לגבי החסוי ניתן ב-7/11/01, מועד תחילת הרפורמה והנחות המס המגיעות בגינה (20% הנחה במס). השאלה היתה, האם הטבות מס הרפורמה (20% הנחה במס על השבח) וחלות גם לגבי שני הבגירים שהיו צד להסכם, ולא רק לגבי החסויה (לגביה הוסכם, כי מועד המכירה הינו 7/11/01, ולפיכך מגיעות לה הטבות המס בגין הרפורמה (20% הנחה).
השאלה נסובה סביב פרשנות המונחים של "מועד מכירה" בהסכם מותלה (אלדר שרון), כאשר ברור כי התנאי לקיומו הוא אישור בימ"ש את ההסכם לגבי החסויה, שאף היא היתה צד להסכם.
לפי הפסיקה, מועד מכירה לגבי חסוי הינו מועד אישור בית המשפט, באשר זהו תנאי קונסטיטוטיבי, כמו ביחס לעסקאות שקטין צד להן, או שמפרק, מנהל עיזבון, או כונס נכסים וכיו"ב הם צד להן. לגבי עסקאות מסוג זה ("תנאי קונסטיטוטיבי") נקבע, כי יום המכירה הינו מועד קיום התנאי הקונסטיטוטיבי, שהוא דרך כלל יום אישור העיסקה בבית המשפט (רפלד, אלדר שרון).
השאלה המיוחדת שהתעוררה במקרה של גלבוע היתה, מהו יום מכירה של עיסקה המותנית באישור בית משפט לגבי אחד הצדדים לעיסקה, כאשר אותו צד היה חסוי. שאר הצדדים החילו את התנאי האמור כתנאי לתוקף ההסכם, מרצונם, והתנו את ההסכם בעצם אישור בית המשפט שינתן לגבי החסויה. הוועדה (יו"ר: ע. זמיר, חברים: מרגליות, רו"ח צבי פרידמן) קבעה, בצדק, כי אישור בית המשפט היה תנאי וולונטרי בביצוע הסכם בין צדדים בגירים לחברת הקונה ולא תנאי קונסטיטוטיבי, וככזה הוא אינו דוחה את יום המכירה, שהוא, כרגיל, יום חתימת ההסכם (11/9/01). יום זה אינו מזכה את המוכרים להנחה של 20% במס השבח.
כך יצא, שאותו הסכם ואותם צדדים כפופים למיסוי שונה. בעוד שלגבי חלקם התנאי של אישור בית המשפט היה וולונטרי, ולכן לא דחה את יום המכירה, הרי לגבי החסויה, שהיתה צד להסכם, האישור היה קונסטיטוטיבי ולכן דחה את אירוע המס.
זו תוצאה נכונה משפטית, אך אבסורדית מבחינה חברתית: כיצד יתכן ששני צדדים להסכם זהה יהיו בעלי יום מכירה שונה? אין ספק שחוקי המס יוצרים אבסורדים רבים ותוצאות מעוותות, ובית המשפט לא ראה לנכון להגיע לתוצאה "צודקת" מבחינה זו שהינה בלתי מפלה. שיקולים מובילים היום בפרשנות תקדימי מס היו יכולים להוביל את בית המשפט, במקרה מיוחד זה, לתוצאה הגיונית יותר.
בשולי הדברים נציין, כי בפרשת ו"ע 02/1136 קונטינטט נ' מס שבח, בה דובר בשאלה ממתי משערכים הוצאות השבחת נכס, האם על פי לשון החוק מיום סיום שני שליש מההשבחה, או על פי ההוצאות שהוצאו, כל הוצאה מתאריך הוצאתה והילך. באותו מקרה נוצרו הפרשי מס מהותיים, כאשר לפי לשון החוק (שני שליש מתקופת ההשבחה) יוצא הנישום מורווח ממון רב, כי השערוך של ההוצאות בסוף (שהיו העיקריות) נלקח אחורה וזוכה לשערוך עודף, כאשר, לדוגמא, ההשבחה 10 שנים ו-60% מההוצאות בשנה האחרונה, הרי הם יזכו לשערוך עודף של 3 ושליש שנים.
באותו מקרה בחרה אותה ועדה בדיוק לאמץ פרוש הסוטה מלשון החוק, ובצדק, כאשר קבעה כי ניתן לשערך כל הוצאות בנייה מיום הוצאתה (ורה שכטר) ולא מ-3/2 התקופה, כי פרשנות זו צודקת יותר כלכלית. המשותף לשני פסקי הדין הוא, שבשניהם פסקה הוועדה לטובת רשויות המס - באחד ביסס ביהמ"ש את הכרעתו על טעם משפטי שהוביל לתוצאה לא צודקת חברתית, ובשני ביסס ביהמ"ש את פסיקתו על טעם כלכלי, ללא בסיס משפטי, אך התוצאה היתה צודקת.
