מקפריסין ועד ניר יצחק.
התאריך: שביעי לאפריל 1948. בעת שאנחנו ירדנו לסירות כדי להגיע לרציף, התנהלו ב"משמר העמק" קרבות מרים כנגד חיילי קאוגג'י שתקפו את הקיבוץ וגרמו לקורבנות בנפש אבל לא יכלו למגנים. בסופו של קרב, נסוג האויב משאיר בשטח קורבנות רבים. כך סופר לנו.
אנחנו, באוטובוס ה"דיליגנס" של אגד, דבוקות, דבוקות, הועברנו בכבוד גדול של קהל סקרן אוהד, אל בית העולים טירה שליד נתניה.
עברנו מיון מחודש. נרשמנו בספר האוכלוסין. צוידנו בתעודת עולה של המוסדות היהודיים. שויכנו סופית לעלית הנוער שבאחריות "השומר הצעיר" להעברה לקיבוץ של "הקיבוץ הארצי".
על מחנה העולים בנתניה, אינני זוכר דברים שהרשימו ברמה שווה סיפור נוסף לאלפי הסיפורים שנכתבו על אותם ימים.
היה זה בפעם הראשונה שפגשנו פרדסים של פרי הדר וטעמנו מהם. שפע הפרי שיכולנו לקטוף בפרדסים שמסביב למחנה העולים, היה בלתי מוגבל, ואנחנו קטפנו ואכלנו עד שלא יכולנו יותר. שנים אחר כך לא יכולתי לגעת בתפוזים, כמו ששנים אחר כך, לא יכולתי להתקרב לקופסאות שימורים, זכר הימים באוניות.
כעבור שבוע בדיוק מאז ירדנו מהאוניה בלב ים לתוך סירות שהעבירו אותנו לחוף תל אביב, באוטובוס, נפרדנו מנתניה והיטלטלנו עד "שאר הגולן " שבעמק הירדן.
בכמה שעות חצינו את כוווווווווווול "ארץ ישראל" מהים ועד רגלי הרי גולן עוד בטרם ידענו להעריך שבעצם, זהו המקום הרחב ביותר של המדינה בדרך.
ב"שער הגולן" התקבלנו בחום והרבה רצון טוב. נכנסנו בשער הקיבוץ. עצרנו ברחבת חדר האוכל. חברים וילדים בני גילנו ליוו אותנו אל שני מבנים שם המתינו החברים החדשים שיחד איתם נהייה לימים ל"חברת נוער ד". לכול אחד סומנה מיטה מסודרת. על המיטה היו בגדים חדשים. כלי מיטה. נעלים גבוהות. כלי רחצה וממתק ראשון.
אני זוכר את המעמד כרגע מרגש. החברים החדשים לחברה שהקדימו אותנו בלמעלה מחודש, דיברו רומנית גם הם. כבר נחשבו לותיקים והיו לנו למשענת בשעות הרגישות של הימצאות במקום חדש.
בדרך לא דרך, נודע לי שאחי פויו נמצא בקיבוץ שמיר. אינני זוכר באיזה דרך העברתי אליו ידיעה על הימצאותי ב"שער הגולן". הוא הזדרז לבקר אותי. היו אלה רגעים של אושר שאין להם גבול. הייתי גאה על אחי שבקיבוץ. על המאמץ שהביאו אותו לבקר אותי ועל התחושה שאומנם יש כתובת לעת קשיים. שוחחנו כמה שעות והוא חזר לשמיר.
הימים ימי מתיחות לקראת הכרזת המדינה. הישוב היהודי מתכונן לבאות ומשפר עמדות. כוח המגן, הפלמ"ח, עושה מאמץ להשתלט על נקודות מפתח שיאפשר לו פריצה או לפחות שליטה על הנעשה.
בהמשך התראינו פעמים נוספות. הדבר לא היה פשוט. כסף היה מצרך יקר. התחבורה הציבורית הייתה לא מסודרת. בחלקים רבים התחבורה התנהלה ברכב משוריין מפחד פורעים ערביים שניסו לפגוע בכול דבר שזז, ורק מאוחר יותר, ביקורינו נהיו צפופים יותר אם כי אף פעם לא הצלחנו להגיע לסדר בעניין.
עם נסיעתו חזרתי לשגרה של "שער הגולן".
חצרו של קיבוץ מסדה השכן היה בעצם המשך לחצרו של קיבוץ שער הגולן. בטיול לילי, באם לא הבחנת בחוט הטייל המסמן "תחום בעלות" יכולנו לעבור מקיבוץ לקיבוץ באין מפריע.
שני הקיבוצים קיבלו את המים מתעלה שהתחברה ל תעלת "הירמוק" שזרם בתחום הממלכה הירדנית.
ממרומי הרי גולן, צפו החיילים הסוריים והירדנים, על הישובים שבעמק. יחידות של הפלמ"ח, חנו בתחומי הקיבוצים בעמק, מהם יצאו לפעולות שונות במרחבי העמק. המקום הראשון שנכבש הייתה "הקרנטינה", מספר מבנים מבודדים דרומית מערבית לטבריה וצפון מערבית לשער הגולן.
היחידה שיצאה להשתלט על המקום כדי להרחיק את החיילים הסוריים משם, נעזרו במכונות ירייה שהתמקמו על גגות הבתים הדו קומתיים בשער הגולן. הלוחמים יצאו משער הגולן ולשם גם לזרו כאשר השלימו את המשימה.
ממרומי ההרים, הכול היה גלוי והדברים בעמק נראו כמו על כך היד. לא הייה איפה להסתתר.
אנחנו, ילדי חברת הנוער "ד", חולקנו בין הענפים החקלאיים הקיבוץ. במטע הבננות, בכרם, ובנוי. חלקינו עזרו בבניה ובכיסוי בשכבת שחפץ - הנחת אבנים גדולות מעל גגות הבטון של המקלטים כדי לגרום שהפצצות לא יתפוצצו על תקרות הבטון - של המקלטים הנבנים. בודדים מבינינו סודרו בענפי השירות, כמו חדר האוכל ואולי חצר.
לא זכורים לי פרטים על הפעילות הצבאית היזומה שהתרחשה סביבנו. זה לא בדיוק הייה במרכז ההתעניינות שלנו. הינו עסוקים בקשיי הקליטה. הינו קשובים לחוסר הביטחון של החברים אשר הבינו כי הישוב נמצא במוקד הקרבות כאשר יפרצו. ובלימודים, שרוב השעות הוקדשו ללימוד השפה.
לא קל. בהחלט לא. רובינו הינו לימודי מלחמה אחרת. במקום אחר. מראות של הרס, פצועים, שריקת הפצצות ורעש התותחים, היו מוכרים לנו. וקשה מכול, שיחות החברים על הצפוי.
הגענו לשער הגולן בשעות הצהרים של ה 14 באפריל 1948.
ביום שבת - ואת זה אני זוכר במדויק - ה 15 במאי 1945 , בשעה 7, בהיותי עם עוד כמה ילדים, מקדימים לארוחת הבוקר בחדר האוכל, שמענו 3 "יציאות" של תותחים משיפולי הרי הגולן ותוך שניות התפוצצו פגזים "שרפנל" על העצים שבחזית הכניסה לחדר האוכל מפזרים ים של רסיסים על כול הסביבה.
הינו 4 ליד השולחן. תוך שניות יצאנו את המקום בדלת המובילה דרך המטבח, מהצד הנגדי של הדלת הראשית שם התפוצצו הפגזים, משם קפצנו לתעלה הראשונה שהזדמנה בדרכנו.
רצנו מכופפים בתוך התעלה מתרחקים מחדר האוכל מבלי לדעת לאן התעלה מובילה. תוך כדי ריצה שמענו "יציאות" נוספות ותוך שניות שמענו את נפילת הפגזים וההתפוצצויות שבעקבותיהם. התעלה הזאת נראתה בעיני כהיותה התעלה הארוכה ביותר בסופה הגענו לבונקר תת קרקעי חפור וממוקם באזור מגדל המים, ובתוכו, המפקדה של המקום. אני נוטה להניח שההכנות היו לפני יום האירועים עליהם אני מספר.
מצאנו במקום פעילות רבה. אנשים התרוצצו. המולה ואפילו מבוכה גדולה. נעשה מאמץ לאסוף מידע על הנעשה במקומות אחרים וכמובן מפקד פצועים, נפגעים אולי ונזקים חומריים.
אינני זוכר ששמעתי על התרחשויות חריגות שחייבו פעילות מיוחדת. מקומנו באמת לא הייה שם, אבל בנסיבות ההם, לא הייה מי שיעביר אותנו למקום אחר. במשך כול היום "טפטפו" פגזים. ממרומי ההר, יכלו היורים לזהות כול תנועה בחצר הקיבוץ ולירות ברמה טובה של דיוק למקום שהתכוונו אליו.
בהיותנו ב"בונקר" המפקדה, הרגשנו בטוחים, ואפילו "גאים", נושא שסיפרנו עליו לחברים כאשר נפגשנו אתם כעבור יומיים.
בהיותנו שם, התגייסנו להוציא כדורי רובים ומקלעים מתוך "קופסאות קונסרבים" שסופקו ליחידות ההגנה בקיבוצי הגבול על ידי המפקדה הארצית של הפלמ"ח לקראת היום הזה.
שאר החברים שלנו מחברת הנוער, התקבצו באחד המקלטים שטרם הוכן ואפילו טרם כוסה "בשכבת פיצוץ" שתגן עליו. באחת ההפוגות, בין מטח למטח, הוקפצנו מהבונקר למקלט, להיות עם כולם. הייתה פגישה נרגשת. הדאגה ההדדית הייתה גדולה על אף שהכרנו זה את זה לא יותר מכמה שבועות קודם.
בשעות החשכה, התגייסנו להעביר אבנים שנערמו ממקום הימצאותם ולהניח אותם על גבי המקלט, מעליהם שופכים אדמה שתלכד אותם וליצור את שכבת הפיצוץ ההכרחית להגנה על המקלט עצמו. הינו מסתדרים בשרשרת, מעבירים מיד ליד את האבנים. בכול פעם שנשמעה "יציאה" של פגזים, הינו מתקבצים לתוך המקלט, ממתנים להפוגה הבאה.
ביום השלישי לקרבות שהתפתחו באזור, בשעות הערב, נפלו כמה פגזים באזור בית התרבות, שם נחו על הדשא חיילי אחת היחידות שנמצאו בחצר הקיבוץ. אחד החיילים נפגע והובא למקלט שלנו ששימש כמרפאה לשעת חירום. אנחנו הצטופפנו על הדרגשים שעל הקירות, מפנים את המרכז לחובשים ולמטפלים.
האיש סבל מפגיעה קשה. הטיפול היה מסובך ונדמה לי שהאיש לא שרד. אנחנו לאומת זאת, קיבלנו את המציאות החדשה הזאת ברגשות מעורבים. חלקינו, שהתנסו בהפצצות מלחמת העולם השנייה, לא יכולנו לראות בסיפורים שהגיעו אלינו, מלחמה "רצינית". כאשר סיפרו כי מטוס קרב הטיל פצצה של חמישים קילוגרם באזור הנגרייה, לא ידענו האם לצחוק או לבכות. אני, אישית, שחוויתי הפגזות בהם הוטלו פצצות של טונה, שייכתי את הסיפור להערכת המצב והחלטתי כי המצב לא רציני ותוך זמן קצר הכול יגמר. עם פצצות כאלה לא יוכלו לנו.
לקראת היום הרביעי להפגזות, התחלנו מרגישים שהמצב הולך ומסתבך. הגיעו אלינו ידיעות על הוצאת ילדי הקיבוץ והעברתם צפונה, למקום מבטחים. ילדים, מבוגרים וחולים. הבנו שהמצב קשה ממה ששיערנו. ימים אחדים לפני פרוץ ההפגזות, סבלנו מחסור במים. המשאבה ששאבה מים מ"הירמוך" נפגעה. היו ניסיונות של חדירה למטע הענבים.
לקראת ערב, התבשרנו שגם אנחנו מתפנים צפונה.
במשאית ללא ספסלים. עם סולמות עץ מחוזקות בשני חבלים מצד לצד. עמדנו כולנו - ילדי חברת הנוער - ומספר חברים, מתנדנדים, מנסים להימנע מחבלות מיותרות, נסענו בדרכי אפר, מתפסים מערבה אל קבוצת יבנאל אשר על שיפולי הגבעות העוטפות את עמק הירדן. העמק כולו היה באפלה. הבנו שזה לא משחק ילדים. אני זוכר בבירור כאלה שנאנחו ואמרו: "קשה להיות יהודי בעולם הזה ואפילו בארץ ישראל." תחושת הנדודים שליוותה אותנו מרגע העלייה לרכבת ברומניה והדרך הארוכה עד לכאן כנראה לא הסתימה. הייה עלינו לעבור עוד דרך ארוכה עד שנגיע למנוחה. על נחלה לא דיברנו. ואולי גם לא כול כך הבנו פה פירוש "לנחלה".
בחצי הלילה הגענו לאולם התרבות של "יבנאל", שם כבר המתינו לנו תושבים רבים. ניתן לנו כיבוד קל. שתייה וחלב קר. נחנו כשעה ויותר, ויצאנו לדרך כדי להגיע לפנות בוקר ל "קריית חיים" ליד חיפה.
נפרדנו בחום מהמארחים. נופפנו בידיים וייצאנו אל תוך הלילה. לנו לא הייה מושג ירוק היכן ולאן פנינו. בעברית לא שלטנו וכול שנעשה מסביב היה בבחינת ניחוש על פי ארשת הפנים של המבוגרים שאתנו.
האוטו שהביא אותנו, עצר במרכזו של הרחוב הראשי של הקריה, ירדנו נשארים צמודים לרכב. משפחות, משפחות התקרבו וקיבלו על עצמם לארח אותנו בביתם עד אשר ימצאו הסדר מתאים. זה הייה מרגש ומתסכל לא פחות. אני התארחתי אצל משפחה שהסכימה לארח 5 ילדים. הרבה, לכול הדעות. הינו אמורים להישאר אצלם כמה ימים והופתעתי מהנכונות להתחלק אתנו בביתם, שלא הייה גדול במיוחד. על הרצפה בסלון, ליד השולחן עם המבוגרים והילדים שלהם ובכול שאר שירותי הבית. התנדבות של ממש, שאינני זוכר שפגשתי עוד בדרכי הארוכה בה עברתי אחרי זה.
על אף שאינני זוכר את שם המשפחה אצלה התארחתי, אני מחזיק להם טובה על האווירה הטובה והנכונות לקבל אותנו בביתם הקטן והצנוע. תודה.
מ"קריית חיים", נדדנו עוד קצת ועברנו לקיבוץ "כפר מסריק". בקיבוץ, היה במקביל לנו, חברת נוער של ילידי הארץ, בני משפחות עובדים שנקלטו על ידי עלית הנוער. הם היו מאורגנים יותר. דוברי עברית כמובן. הייה להם מדריך, חבר קיבוץ, וסדר יום שכלל עבודה ולימודים מסודרים. אנחנו שהגענו לשם בלחץ הנסיבות וללא תכנון מוקדם, נאלצנו להמתין ימים ואפילו שבועות עד שחיינו יכנסו לשגרה של עבודה ולימודים.
הייה צורך בהתערבות נציגות של הקיבוץ הארצי, כדי ש"כפר מסריק" ימנה לנו מדריך. בסופו של דבר, המדריך של הקבוצה הישראלית מונה להיות המדריך והמורה שלנו. להם ניתן מדריך אחר.
אנחנו קיבלנו אדם נפלא. הוא סבל מנחות ברגליים אבל הייה בעל יכולות רבות אחרות שעשו אותו אהוב ומוערך על ידינו. וזה לא דבר פשוט. אני זוכר מי הינו. הינו אוסף של נערים שובבים ויותר מזה. נערים שעברו מלחמת עולם אכזרית. נערים שנכספו לחיים בסביבה ובתנאים שלא נמצא גורם מוסת או מבקר. נערים שלמדו את החיים מהניסיון המצטבר. נערים שהתקבצו ממקומות שלא אהבו אותנו. חניכי תנועה שהייתה צריכה להתאים עצמה אלינו כדי שאנחנו נתאים לה.
אחרי תקופה ארוכה של ללא סדר יום מחייב כמקובל עבור ילדים אחרים אברי - כך שמו של המדריך ההוא - עשה מאיתנו קבוצה מלוכדת ו"בני אדם".
ב"כפר מסריק" נשארנו תקופה קצרה ביותר - כדי לעבור למקום שאמור הייה להיות מקום הקבע שלנו לפחות לשנה, אם לא יותר. ל"משק הפועלות" שליד עפולה.
במקור הייה זה מתקן של "ויצ"ו" ששימש פנימייה לבנות עובדות, כולל לימודים. עלית הנוער של הסוכנות היהודית קיבל או השכיר את המקום ושיכנו שם שתי חברות נוער אשר פונו ממשקי עמק הירדן. החברה שלי, - החותרים - וחברה שנייה, שבהמשך עברה להיקלט בקיבוץ "בית זרע". גם הם, יוצאי רומניה. הגיעו לארץ באותם ימים ונקלטו כחברה נוער בבית זרע.
כול חברה קיבלה מבנה דו קומתי בחדריו השתכנו 3 ו4 בכול חדר. המדריכים, אברי, מ"כפר מסריק" והמטפלת פנינה, שהגיע אלינו מקיבוץ "עין שמר", השתכנו בחדרים נפרדים בבנין והיו קרובים אלינו במשך כול הזמן.
לרשותנו עמדה כיתה מרוהטת שולחנות, כיסאות ולוח קיר מתאים. חדר אוכל משותף, לשתי החברות, ומספר ענפים חקלאיים בהם השתלבנו ברוטציה שתאפשר לכולם להתנסות במיני עבודות שונות.
רכזי הענפים החקלאיים ומשפחותיהם, התגוררו בתוך המחנה. הם היו חלק מהמקום. תפקידם הייה להבטיח את קיומם של הענפים ובעלי החיים איתנו ובלעדינו. הם לימדו אתנו מה זה רפת. וחליבה. והובלת החלב לנקודת האיסוף של תנובה בעפולה. הפ לימדו אותנו חריש מהו. וקציר בחרמש. וקציר חיטים במגל. ואיסוף ביצים ומה לא.
במשך כמה חודשים עבדתי בפלחה, מפעיל מקצרה נגררת פרידה. הייתי ילד חרוץ. עושה את עבודתי ברצינות והמדריכים העריכו אותי. אחר כך הייתי לעגלון ראשי.
תפקידי היה לנסוע לעפולה פעמיים ביום, חורף וקיץ, מוביל לתנובה את החלב ומחזיר לבית - למחנה - הספקה, מזון, לחם וגם אנשים שהיו מגיעים עד הצטלבות הכבישים משם היו צריכים לצעוד רגלי מרחק של כ קילומטר. דרך לא סלולה. בחורף, הדרך הייתה לעיסת בוץ שלא יכולתה לחלץ ממנה את המגפיים. העגלה שלי רתומה ל"זלדה", הפרידה העיקשת ביותר בעולם הייתה הדרך היחידה, בימי גשם, להגיע מהכביש לשטח המחנה. כדי לנהוג בה הייתה צריך להיות פסיכולוג פרידות יותר מאשר סתם עגלון. את התפקיד קיבלתי בזכות קישורי והאופי השקט והרגוע שלי. רגוע כמובן יחסית לשאר הילדים שגילו מרדנות יתרה ופעמים נגררו למתח עם כול שנזדמן בדרכם.
אברי הנהיג סדר יום קשוח. ישיבות קבוצה בהם דנו בנושאים החשובים בין היתר, התנהגויות חריגות ואי עמידה בדרישות של אורחות חיים כפי שציפו המדריכים כי ישמרו. כול שיחה, ממש כול שיחה התחילה בלימוד שי חדש, מנהג שדרבן ועזר ללמוד את השפה מהר יותר מכול דרך לימוד אחרת.
בשיחות שהוכנו על ידי מזכירות נבחרת, ברוטציה, תוכננו פעולות תרבות. עיתון קיר שהיה לאוסף של אמירות כתובות על דף בריסטול גדול תלוי במרפסת שם יכלו כולם לעיין בו.
והיו גם שיחות קשות ואפילו סילוק חברים שלא עמדו בדרישות ונפרדנו מהם בטריקת דלת.
לא לשכוח שהימים ימי מלחמת השחרור עדיין. המקום - משק הפועלות - ממוקמת בין עפולה לג'נין. האחראים על הביטחון הבינו את הדבר והחליטו לחזק את הנקודה על ידי גיוס שתי חברות הנוער, לאמן את האנשים בנשק ולהתייחס למקום כעמדה קדמית, גם אם בסך הכול הינו צעירים מהגילאים שגויסו.
הגיעו אלינו מדריכים מקצועיים. חולקו לנו "קרבינות" איטלקיות - רובים קצרים בעלי מחסנית של 5 כדורים כול אחת - 2 "פיאטים" - כלי יורה פגזים נגד טנקים. מקלע "שורצלוז" גרמנית - מקלע בינוני, קנה מקורר מים וסרט כדורים מבד. 4 מקלעי MG מתקדם, עם שרשרת ממתכת, קנה מרגמה 52 מ"מ וכמה מכשירי קשר מסורבלים שנחשבו מציאה גדולה.
על כול הציוד הזה עברנו אימון ומטווחים. חולקנו לכיתות בפיקודו של מפקד כיתה והתאמנו בתעלות צרות שנחפרו בחלקו הדרומי של המחנה.
והיו לנו גם "עריקים". זה לא היה נעים אבל עובדה, באחד התרגילים שנערך באש חיה בתעלות הצרות, היה מי שעזב את העמדה עליה היה מופקד ו"הלך" הביתה.
המקרה היה חמור והפך לנושא מרכזי בכמה שיחות קבוצה. האיש עזב אותנו ומאוחר יותר נהרג במעשה גבורה בנסיבות מעוררות הערכה וכבוד.
והיו לנו גם תקלות שרק במזל הסתיימו בלי נפגעים בנפש. הרי לא יתכן כי כול כך הרבה נשק יסתובב בידי "ילדים גדולים" ולא יפלט כדור אחד או שניים. ואומנם גם זה היה.
ככול שהמלחמה התמשכה, הדברים נהיו חמים יותר. היו ניסיונות של תקיפה על ידי מטוסים. אנחנו התבקשנו להציב על המבנים הדו קומתיים תצפית של 24 שעות לזיהוי מטוסים. אני זוכר שעשינו עבודתנו נאמנה ובעזרתנו הופעלו ההזעקות בעפולה בכול פעם שאנחנו התרנו על מטוסים באוויר.
את המדריך שלנו קיבלנו "בהשאלה" מכפר מסריק ל 3 חודשים בלבד. התנועה לא הצליחה לגייס מדריך שיחליף אותו בזמן. הוא סירב להשאיר אותנו ללא הדרכה. הסיכסוך הסתבך שלא לצורך, ואברי שנפגע אישית מכול העניין עזב את הקיבוץ ואותנו. הייתה זאת אבידה קשה לכולנו.
שנים רבות אחר כך, ביקשתי להזמין אותו למפגש קבוצה שערכנו בניר יצחק. איתרנו את כתובתו, התקשרנו לבית ונענינו כי האיש היקר הזה, נפתר כמה חודשים לפני שהגענו אליו. חבל. חבל שאנשים טובים הולכים באמצע חייהם כאשר מגיעים לשיא יכולתם. על אברי אני מצטער שבעתיים.
קיבלנו מדריך אחר. איש טוב אבל מדריך גרוע. מצבנו הלך והתדרדר. חלפו כמה חודשים והוצע לנו לעבור לקיבוץ "עין השופט" שבהרי אפרים.
אינני זוכר התרחשות מיוחדת בעניין זה ואנחנו עברנו ל עין השופט.
קיבלנו את זלמן. זלמן הבלתי נשכח. אדם ומדריך משכמו ומעלה. מורה בחסד. אוהב מוסיקה קלאסית. שר מזמרת הארץ. אוהב את הקיבוץ והתנועה בה הוא פעל שנים בטרם היגיע אלינו.
"עין השופט" קיבל אותנו בזרועות פתוחות. קיבלנו מגורים באזור מבודד ממגורי החברים.
עם ילדי הקיבוץ נרקמו הכרויות בשלבים מאוחרים יותר.
שובצנו במקומות העבודה בחצר ובשדה. המאושרים זכו לעבוד בשדות הפלחה שהשתרעו בעמק לאורך כביש הסרגל בואך עפולה. העובדים שיצאו רחוק מהבית הובטח אוכל משופר, הווי מארוחת ארבע שכללה מיני דברים טובים שהוכנו רק עבור העובדים מחוץ לבית בשעות אחר הצהרים המאוחרות.
הייה והינו מעורבים גם במעשי קונדס שרק במזל לא הסתיימו בתאונות קשות.
לקיבוץ הייה צי של משאיות כבדות. הם היו חונות באזור הרפת בשיפוע שלצד בור התחמיץ, כדי שאפשר יהיה להניע אותם בירידה, במידת הצורך. אנחנו, למדנו להתניע אותם, לעשות סיבוב בחצר ולהחזיר אותם למקומם כאילו דבר לא קרה. מניסיוני אני אומר, שרק במזל לא היו תאונות. גם ההנעה בירידה וגם החנית הרכב במקומו היו פעולות מסוכנות באמת, אבל המזל שיחק לנו. ואנחנו נהנינו מזה.
כאשר נפתח "המוסד החינוכי" המשותף לקיבוצי הסביבה - עין השופט, רמת השופט ודליה - אנחנו נשארנו במקומנו. המוסד קלט את ילדי הקיבוצים. אנחנו נהגנו "לבקר" בחדרי האוכל בשעות הלילה בלבד "לוקחים" ממתקים, פעמים יין ומיני דברי מתיקה שלא היו חלק מהתפריט שלנו.
עם זלמן נהגנו לטייל בחורשות שסביב ךקיבוץ. אחרי הגשמים, הינו יוצאים לאסוף פטריות אותם מכרנו בחיפה ובכסף שאספנו זכינו לקנות לעמנו את שעוני היד הראשונים.
כעבור למעלה משנה, אחרי עזיבות של חברים, החליטו בתנועה לאחד אותנו עם שארית גרעין משער העמקים שגם הוא הצטמק. וכך, התרחבה חברת הנוער מחדש והינו למעלה מ 42-48 חברים.
אינני זוכר קושי גדול בקליטת החברים החדשים. גם הם יוצאי רומניה. דוברי עברית כמונו. הרבה דמיון. מלוכדים ואולי דווקא זה מה שהפך את הקליטה כדבר פשוט יחסית.
במחצית 1950 החלו הדיבורים על השלמת קיבוץ דנגור שבנגב. לא בדיוק ידענו על מה מדובר, אבל היו מי שחלמו על הקמת קיבוץ צעיר משלנו.
עין השופט רצו כי נשאר אצלם. נציגות של קיבוץ דנגור, ביקרו אותנו בעין השופט במאמץ לשכנע אותנו לבוא אליהם.
נסענו לדנגור לבקר. הנסיעה התמשכה שעות. בצומת בארי של היום, הסתיים הכביש ומשם המשכנו על דרך אפר שעברה בין שדרות צפופות ומפחידות של קקטוסים שבעבר שימשו גבול לחלקות השדה של פלחים ערבים שהתגוררו באזור ועזבו עם כיבוש הנגב.
הקיבוץ היחידי שיכולנו להיכנס אליו בדרך לדנגור, היה קיבוץ מגן שעלה על הקרקע כמה חודשים לפני ניר יצחק.
קיבוץ מגן, הצטיין בקבלת אורחים "צוננת" ולכן נמנענו מלהיכנס לקיבוץ. התדמית הזאת נדבקה למגן ולא נשכחה, נידמה לי עד עצם היום הזה אם כי קהתה עם הזמן.
בסיכום הביקור הראשון בניר יצחק, בשיחת חברה שהתקיימה בעין השופט, מסרו המבקרים, ואני ביניהם, רשמים טובים, נלהבים מהמפגש עם מזכירות הקיבוץ ומאופי ומצב ניר יצחק של אותם הימים. במרכז הסיפורים הייה הדשא הירוק במרכז הקיבוץ שהפריד בין צריף חדר האוכל וצריפי המגורים.
הדלות התקבלה בחיוב. ראינו בזה התגשמותו של חזון שנוכל להיות חלק ממנו. מאוחר יותר, כאשר קיבות עין השופט פנה אלינו ואל התנועה להשאיר אותנו כהשלמה במקום, הקיבוץ הצעיר והתפתחותו העתידית ניראה לנו כמשימה קרובה יותר להקמת קיבוץ חדש מאשר הישארות בעין השופט, אם כי, התנאים בעין השופט היו נוחים יותר ודרשו התמודדות פחותה מהצפוי שיהיה בדנגור.
הפור נפל בפרק זמן קצר יחסית. בדנגור, המצב הדמוגראפי הלך והחמיר. חברים עזבו מדי שבוע. מספר הנמצאים במקום הלך והצטמק. בואנו לניר יצחק - דנגור, הפך להיות נושא דחוף וב 30 בינואר 1951, כ 13 חודשים אחרי העלייה על הקרקע, ירדנו מהמשאית שהביאה אותנו מעין השופט. פרקנו את המטלטלים הדלים שהבאנו אתנו, ומאז אני פה.
פרק חיי בניר יצחק הוא ללא ספק המשמעותי לא פחות מאשר הסיפורים עד כאן. ניר יצחק, הוא היצירה החשובה ואחת המרכזיות בהוויה שלי יחד עם בנית המשפחה הפרטית שלי שטיפוחה, בנייתה וקיומה היוו את המטרות החשובות שלי ושל אילנה שאיתי לאורך חיינו המשותפים, וזה לא מעט זמן. בימים אלה חגג הקיבוץ 58 שנה לעלייתו על הקרקע, אני חגגתי יום הולדת 74 ועם אילנה ציינו ביחד 55 שנות נישואים.
כתב: פלד דויד דן
665442 ב"דור המייסדים"
דני פלד - חבר קיבוץ ניר יצחק בנגב המערבי מינואר 1951 - יליד 33.
