לא קל היום להפיק כתב עת ובעת של קיצוצים לכל מפעלי התרבות, צריך להצדיע לשאיפה החיובית לבנות 'ספינת דגל' ספרותית למוסד החינוכי של מכללת בית וגן. ליד הגה הניווט תמצאו שם את ד"ר אסתר מלחי ראש החוג לספרות מנהלת המערכת ואת מרלין וניג העורכת.
סקירה זו לא תדון בשלל הצילומים המרהיב של בוגרי החוג לצילום של המכללה, צילומים המוסיפים לווית חן ועומק לכתב העת. לא אדון בכל השירים, ומטבע הדברים יש גם שירים ברמה אחרת. ברשימה קצרה זו אתמקד בדרכי המבע הייחודיות לעצב כתיבה אמונית.
מאפיין ראשוני שמאיר באור יקרות: התמודדות עם המתח שבין קודש לחול, הפנמה של ממד הזמן היהודי, הטמעה אישית של האוצר הרוחני של הדורות הקודמים. ספרות אמונית היא קודם כל ספרות המצהירה על עצמה, שאינה רואה עצמה כמי ש"נולדה מן הים". אתה קורא בשירי 'שחרית' וחש שהם פורצים ממחזור התפילות, ממחזור הנפש היהודית, מן המעיינות שהולידו את ההיסטוריה היהודית והאמונה היהודית.
כשאני קורא בשירה של איילה בלאו - "לך" אני נתקל בשיר שהוא לכאורה שיר של קרבה אנושית, של פיוס, של ניחום, של חיזוק רוחני.
לו יכלתי להעלות חיוך נצחי על שפתיך
אלו היה בכחי לשאב כל גרגר תסכול מלבך
ובהמשך :
לו יכלתי, ביד מלטפת,
למחק כל צלקת
לחבש חבורה,
להתיר את הסוד.
לכאורה שיר יומיומי, אבל מעבר לשגרה יש שימוש מעודן בלשונות של מקורות קדומים המובילים לגילוי, להבהרת המציאות. ייתכן שיש ברקע גם אותו מדרש על המשיח החובש פצעיו, על התרת הסוד בימי אחרית הימים. אנו מכירים את המונחים התרת שבועה והתרת רצועה, התרת ספק. מכל מקום - ההתרה משמעה כאן חיפוש דרך לקראת מצב גלוי יותר.
המאבק בין הרובד הנסתר לגלוי יש בו דרך לראות את ההוויה באופן מעמיק יותר, דרך לצלול לתוך מחוזות פנימיים יותר.- וגם כאן יש סוג של שירה אמונית ורוחנית. מיכאלה למדן בשירה "אזור קו המשווה" מוכיחה יכולת מיוחדת לשבור צירופים מוכרים ולתת להם חיים חדשים. הצירוף הידוע "קו המשווה" שיש לו משמעויות גיאוגרפיות ומשמע של סימן חיצוני - הופך אצל מיכאלה למאפיין רוחני, לרובד נפשי:
אזורי קו המשוה שלי
נסתרים מעיניך
וגלויים ללבך.
ובסיום: ומשוה ללבי / קו / א-נ-כ-י.
המלה האחרונה כתובה בקווים שבורים, ולמול הציפייה שייכתב שם קו אנכי בקמץ, אנו מקבלים מונח חדש שהולם בנו - קו אנוכי.
הניגודים בשורות הקודמות בין "פי" ל"לבי" צופנים ברובד הנסתר של השיר את הביטוי "פיו ולבו שווים" - גם אם הביטוי אינו מוזכר כלל. היכולת לצפון ביטוי מורכב זה רק מן החיבור בין החוסרים שבין המלים- מעידה על חיוניות שירית מיוחדת.
הרצון למצוא ת הנתיב שיקשור בקו שווה בין הפה ללב, בין החוץ לפנים, יוצרת ייחוד של הכותבת, ואישיותה שומרת על קיום אינדיבידואלי, שבו האנוכיות אינה משתמעת כמשהו שלילי. הקו אנוכי שהחליף את הקו האנכי השטחי, הוא חיבור רוחני של כל הקווים, של החוץ ושל הפנים. אנוכי במובן הכרזה של זהות, ולהבדיל יש כאן מעין התייחסות סמויה לאותה הכרזה של אמונה המתחילה בעשרת הדיברות בדיבר - "אנוכי".
אותה טכניקה של כיסוי משמעויות, של הסתרת מונחים בלי לומר אותם בשמם - נמצא גם בשירה של מורן יעיר. כל השיר מדבר על המלחמה בעמלק, במובן הרוחני עמוק של האדם מול עצמו - והמלה עמלק אינה נזכרת כלל.
רחל סמך מעבדת בצורה מיוחדת את המושג 'חזרה בתשובה' - וימי הנוראים שלה מקבלים משמעות אישית מאד, פנימית מאד.
כותבת רחל:
עשרת ימי תשובה
על שאלה אחת קצרה.
אני נלחמת.
מלחמת מצוה.
מלחמת התשה.
ביצר.
קשה לי.
עוברים עלי ימים נוראים.
המלחמה על קיום המצווה הפכה למלחמת מצוה, המלחמה ביצר גורמת לה לעבור ימים נוראים, עשרת ימי התשובה ניצבים נוכח שאלה אחת קצרה. שורות קצרות והן רוויות בניגודים ובמתח בין המלים, מתח החושף סערה פנימית המוצגת באמצעות המלים, מלים טעונות המקבלות מכת חשמל ומטלטלות אותנו למהדורה האישית מאד של הימים הנוראים.
אמוניות בעוצמה חזקה.
הדרך לצפון ביטוי באמצעות ביטוי אחר נמצאת גם בשירתה של רות קוטלרוב, שכותבת לנו:
רוצה לעוף
להמריא על כנפי ישרים.
מי כבר מסתכל לשמים
לראות אשה עפה
עם סלים
אלקים.
רות אינה כותבת את המונח "כנפי נשרים" אך המעוף בעיצומו, ומדובר במעוף רוחני, וההתעצמות במעוף מובילה עד האלוהות. הסלים מרמזים למשמעויות שאנו נושאים עמנו, כמו אותו מובן הגלום בביטוי הידוע : "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו". הסל הוא מטאפורה לרשות היחיד, למה שהוא מכיל בתוכו.
הרצון להגיע להתעלות רוחנית המנותקת מחומר ומגוף מוביל את חגית נוביק לשורה צרופה ומזוככת: "אקום לצל חזיונך, כי נשרו מעליי כפות ידיי". הידיים שרוצות להיפרש בתפילה נושרות מעוצמת הכאב והרצון של המשוררת "לגעת באור".
שפרה אלבז ריפקין כותבת אף היא שיר לעיר כדרך להתקרב לקדושה: השילי אדרת זהב עיר ואם/ כסי את רגבי שפותיי הנעות"
והמשוררת זוכה להאצלה של אדרת קדושה, האצלה של רוחניות:
"ואדרת יפה הצבועה ארגמן/ תסב את פניה הישר לפניי/ ותכס את ראשי במצנפת זהב".
אצל חבצלת לואיס אותה תפילה של כפות שלוחות נישאת אל דודה, וייתכן שגם כאן הדוד הוא אותו דוד משיר השירים על פי המשל הקדוש, וייתכן שהיא נושאת ידיים אל דודה אהובה. חבצלת שירה בהתרוממות רוח:
"אני לידך
אחבק בך
בכפיים נעולות" והסיום כמו יוצר תחושה של מחול כלולות, הדרך לחבר את הדוד עם הרעיה, כמסורת שיר השירים.
"אקוד לפניך , דודי
ואחולל מחולות
שעולות".
התחושה שלי היא שהמלה 'עולות' בסוף השיר צופנה בחובה משמעות של הקרבה, של עולות ושלמים.
מרלין וניג יודעת לרקום בחוטים עדינים תחושה של עצבות ערב, כשהיא משתמשת במשמעויות הנסתרות של המונח "פנה יום". אנו קוראים בירמיהו "אוי לנו כי פנה היום, כי יינטו צללי ערב". מרלין מתארת תחושה של דמדומים, המקבלת ממד רוחני עמוק, מעבר למציאות הגלויה.
מרלין כותבת:
ואפלו אם יפנה יום
דקה ועוד דקה יאספו
ומבעד לזגוגית החלון
במרפסת
בכחל הבוהק יבלע הזמן
עתיר תשובות, כבול
בלתי נתן לשנוי
ואפלו אם יפנה יום
צחוקם של האנשים מטה...
ומי יודע לאיזה דרך אלך ובשביל.
הדמדומים והערב הם היבלעות בתוך מעגל הזמן, חלק ממחזוריות אינסופית בלתי ניתנת לשינוי - ומול כל זה אפסות האדם הצופה באותו יום שפונה, שהולך לדרכו. עולם משתנה, הזמן עתיר התשובות נבלע ומקבל צורה אחרת, והאדם בודק את עצמו פנימה. שואלת מרלין:
"מי יודע לאיזה דרך אלך ובשביל"- והתחושה היא של חשבון נפש, והמלה "בשביל" מקבלת ממד דו משמעי. גם שביל ודרך, וגם בשביל במובן למען. חיפוש נתיב וחיפוש מטרה. כתיבתה של מרלין ממחישה לנו עד כמה היכולת ללוש את המלים יכולה ליצור מתח ב בין משמעויות, מתח בין זמנים.
כתיבה אמונית אינה בורחת מן העבר, אינה מוחקת דיסקטים קדומים, וההתחברות מזכירה שורה שכתב ישראל אלירז: "איך להיכנס אל חדר ממנו לא יצאת מעולם?". זו שירה שנמצאת במסע, מסע ממקום למקום, מזמן לזמן, ולא שירה של מוטציה, שבה ניתקים מן הציר הראשון. ועם זאת ההתחברות אינה השתעבדות, אלא יניקה לצורך יצירה מחודשת, מחשבה מחודשת. כתיבה מסוג זה היא כתיבה שבה הכותב אינו לבד, הוא הולך בשיירה, הוא מחבר זמנים, תפילתו מבשרת דיאלוג מתמיד, וההפריה הזו גם מפלסת שבילים חדשים, צינור שפע להתעלות רוחנית מחודשת.
הרצל חקק
