מריאם ולילה, שתי נשים, שדור אחד ופער עצום בהשקפה על אהבה ומשפחה מפרידים ביניהן, נקשרות זו לזו בנסיבות מצמררות של מלחמה, אובדן וגורל.
בעודן עומדות בפני סכנות הולכות וגוברות סביבן - הן בבית והן ברחובות קאבול - נוצרת ביניהן אחווה שעושה אותן אחיות זו לזו וגם אם ובתה, ודבר זה עתיד בסופו של דבר לשנות לא רק את מהלך חייהן אלא גם את זה של הדור הבא. " (מהכתוב על גבי כריכת הספר, עוד מהכריכה ופרקים ראשונים מהספר יש באתר טקסט).
מכיוון שהספר צעד בראש רשימות רבי המכר, אני מניחה שאין צורך לספר לכולם שהוא ספרו השני של מחבר "רודף העפיפונים". אני יכולה לספר לכם, כי זה, לא בהכרח ברור, שהספר הקודם של המחבר, אותו "רודף העפיפונים", נדמה היה לי כמו ספר נוסחאתי מיותר. לכן, כשהציעה לי הספרנית בספריה לקבל את הספר הזה, חשבתי פעמייים לפני שנטלתי אותו לידי. הביקורות בבית שלי היו אוהדות, ומצאתי את עצמי שקועה בקריאה שלו ביומיים האחרונים.
אני מניחה שחוסייני לא הפך פתאום לדוסטוייבסקי והספר שלו אינו יצירת מופת. אולי בגללי, או בגלל הבחירה בגיבורות הסיפור, הפעם מצאתי את עצמי מעורבת רגשית ברגעים מסוימים בעלילה. הבוקר, סיימתי את הספר כשדמעות ממלאות את עיני, ואני משתנקת. ייתכן מאוד, שזה בכל זואת משהו שעובר עלי, מעורבות רגשית כזו בספרים נדירה לי. הנסיון לחפש את ההסבר ההגיוני מאחורי התחושות שלי, הוביל אותי לכמה תובנות.
הספר, כמו שבחרתי לצטט את הפסקאות הפותחות את הסקירה שלי, עוסק בשתי נשים שסיפור חייהן מצטלב, שתי נשים באפגניסטאן שאחרי שנות הספר "רודף העפיפונים". משנות ה 70 במאה הקודמת ועד לימנו אנו. כשניסיתי להבין למה הפעם המילים הצליחו לגעת בי, למה הפעם אני מרגישה צורך לחלוק את החוויה שלי, אולי על מנת שאנשים אחרים יבחרו לגעת גם הם באותן נקודות, אני מגיעה למסקנה, שהיו חלקים בספר שהיוו שיקוף מדויק לחייהם של נשים בעולם גברי וקשה.
אני מאמינה שאין צורך לתאר את חייהן של נשים במאות הקודומות, בעיקר בקרב אוכלוסיות דתיות, מוסלמיות. מעמד האישה, אם בכלל היה לה מעמד כלשהו, התדרדר ככל שהשלטוו הפך דתי יותר. נשים היוו כלי שרת בידיהם של גברים, בעליהן, הוריהן ואחיהן. סיטואציות שלא מעט ספרים אחרים מיטבים לתאר. אבל משהו בתיאור של מריאם, אחת מגיבורת הספר, הופך את הספר הזה לשונה. יש בו תיאור מדויק של תהליך כיבויה של אישה, מילדה מלאת דמיון ואמונה בטוב שיש בעולם, למרות כל הקשיים, היא הולכת ונכבת, עד שהיא הופכת למשהו אדיש, וכל הסבל האופף אותה הופך להיות למשהו סתמי.
יש רגעים בהם נראה כאילו חוסייני צילם תמונה של אירוע בו מתרחשת אלימות סתמית, ואז פרט אותה לפרוטות. לעיתים אתה מרגיש שישנה אישה אמיתית דרכה רואים את העולם. יש רגעים, בהם הדמויות הופכות להיות מוגדרות, בניגוד ללא מעט ספרים בהם כל הגיבורים נדמה שדוברים בקול אחד, בספר יש רגעים בהם הרגשתי שיש אנשים שונים המספרים את הסיפור.
אני חושבת שמה שנגע לליבי לכל אורך הספר, היתה הדרך בה מריאם חיה בסיפור. תיאור החיים מנקודת מבטה, תיאור החיים שלה, היכולת לדמיין אותה ואת החיים שלה כפי שמתוארים בספר, כל אלו היו ממשיים עבורי, וכל כך קלים ליצירה. נשים, לא מעט נשים גם היום, סובלות באיזורים בהם עדיין אין גישה לחברה המערבית, אין גישה לקדמה, מיחס לו זכו נשים אחרות בעיקר במאות הקודמות. המצב המזעזע הזה ממשיך להתקיים גם היום, וגם בארץ בה מתרחש הספר - אפגניסטאן.
אם יש מישהו שהייתי ממליצה לו לקרוא את הספר, אני מניחה שזו תהיה דווקא אישה. אני חושבת שכיוון שהספר אינו נמנה על סדרת ספרי המופת, וייתכן מאוד שיעלם בנבכי החשיכה בעתיד, הוא יכול לגעת בנשים אשר העולם הזה של נשים מוכות, של נשים שחיות בלא מעמד אמיתי, נוגע בדרך כזו או אחרת לסיפור חייהן או לתחומי העניין והעיסוק שלהן. לנשים כאלו, ולכל מי שמחפש משהו מרגש בספרים שלו, והנושא הזה מדבר אליו, אני ממליצה בלב שלם לקרוא את הספר.
בעודן עומדות בפני סכנות הולכות וגוברות סביבן - הן בבית והן ברחובות קאבול - נוצרת ביניהן אחווה שעושה אותן אחיות זו לזו וגם אם ובתה, ודבר זה עתיד בסופו של דבר לשנות לא רק את מהלך חייהן אלא גם את זה של הדור הבא. " (מהכתוב על גבי כריכת הספר, עוד מהכריכה ופרקים ראשונים מהספר יש באתר טקסט).
מכיוון שהספר צעד בראש רשימות רבי המכר, אני מניחה שאין צורך לספר לכולם שהוא ספרו השני של מחבר "רודף העפיפונים". אני יכולה לספר לכם, כי זה, לא בהכרח ברור, שהספר הקודם של המחבר, אותו "רודף העפיפונים", נדמה היה לי כמו ספר נוסחאתי מיותר. לכן, כשהציעה לי הספרנית בספריה לקבל את הספר הזה, חשבתי פעמייים לפני שנטלתי אותו לידי. הביקורות בבית שלי היו אוהדות, ומצאתי את עצמי שקועה בקריאה שלו ביומיים האחרונים.
אני מניחה שחוסייני לא הפך פתאום לדוסטוייבסקי והספר שלו אינו יצירת מופת. אולי בגללי, או בגלל הבחירה בגיבורות הסיפור, הפעם מצאתי את עצמי מעורבת רגשית ברגעים מסוימים בעלילה. הבוקר, סיימתי את הספר כשדמעות ממלאות את עיני, ואני משתנקת. ייתכן מאוד, שזה בכל זואת משהו שעובר עלי, מעורבות רגשית כזו בספרים נדירה לי. הנסיון לחפש את ההסבר ההגיוני מאחורי התחושות שלי, הוביל אותי לכמה תובנות.
הספר, כמו שבחרתי לצטט את הפסקאות הפותחות את הסקירה שלי, עוסק בשתי נשים שסיפור חייהן מצטלב, שתי נשים באפגניסטאן שאחרי שנות הספר "רודף העפיפונים". משנות ה 70 במאה הקודמת ועד לימנו אנו. כשניסיתי להבין למה הפעם המילים הצליחו לגעת בי, למה הפעם אני מרגישה צורך לחלוק את החוויה שלי, אולי על מנת שאנשים אחרים יבחרו לגעת גם הם באותן נקודות, אני מגיעה למסקנה, שהיו חלקים בספר שהיוו שיקוף מדויק לחייהם של נשים בעולם גברי וקשה.
אני מאמינה שאין צורך לתאר את חייהן של נשים במאות הקודומות, בעיקר בקרב אוכלוסיות דתיות, מוסלמיות. מעמד האישה, אם בכלל היה לה מעמד כלשהו, התדרדר ככל שהשלטוו הפך דתי יותר. נשים היוו כלי שרת בידיהם של גברים, בעליהן, הוריהן ואחיהן. סיטואציות שלא מעט ספרים אחרים מיטבים לתאר. אבל משהו בתיאור של מריאם, אחת מגיבורת הספר, הופך את הספר הזה לשונה. יש בו תיאור מדויק של תהליך כיבויה של אישה, מילדה מלאת דמיון ואמונה בטוב שיש בעולם, למרות כל הקשיים, היא הולכת ונכבת, עד שהיא הופכת למשהו אדיש, וכל הסבל האופף אותה הופך להיות למשהו סתמי.
יש רגעים בהם נראה כאילו חוסייני צילם תמונה של אירוע בו מתרחשת אלימות סתמית, ואז פרט אותה לפרוטות. לעיתים אתה מרגיש שישנה אישה אמיתית דרכה רואים את העולם. יש רגעים, בהם הדמויות הופכות להיות מוגדרות, בניגוד ללא מעט ספרים בהם כל הגיבורים נדמה שדוברים בקול אחד, בספר יש רגעים בהם הרגשתי שיש אנשים שונים המספרים את הסיפור.
אני חושבת שמה שנגע לליבי לכל אורך הספר, היתה הדרך בה מריאם חיה בסיפור. תיאור החיים מנקודת מבטה, תיאור החיים שלה, היכולת לדמיין אותה ואת החיים שלה כפי שמתוארים בספר, כל אלו היו ממשיים עבורי, וכל כך קלים ליצירה. נשים, לא מעט נשים גם היום, סובלות באיזורים בהם עדיין אין גישה לחברה המערבית, אין גישה לקדמה, מיחס לו זכו נשים אחרות בעיקר במאות הקודמות. המצב המזעזע הזה ממשיך להתקיים גם היום, וגם בארץ בה מתרחש הספר - אפגניסטאן.
אם יש מישהו שהייתי ממליצה לו לקרוא את הספר, אני מניחה שזו תהיה דווקא אישה. אני חושבת שכיוון שהספר אינו נמנה על סדרת ספרי המופת, וייתכן מאוד שיעלם בנבכי החשיכה בעתיד, הוא יכול לגעת בנשים אשר העולם הזה של נשים מוכות, של נשים שחיות בלא מעמד אמיתי, נוגע בדרך כזו או אחרת לסיפור חייהן או לתחומי העניין והעיסוק שלהן. לנשים כאלו, ולכל מי שמחפש משהו מרגש בספרים שלו, והנושא הזה מדבר אליו, אני ממליצה בלב שלם לקרוא את הספר.
סימניה הוא אתר ביקורות ספרים אשר מכיל בתוכו יותר מ - 100,000 ספרים, סופרים וקוראים.
הכנס לאתר ובדוק המלצות ספרים רבי מכר, מחירי ספרים בחנויות, קניית ספרים משומשים - מומלץ מאוד !
כתובת האתר : simania.co.il , הכנס עכשיו !
