שבועות של אהבה 

זהו זה, אין לאן לברוח. כל השנה התחמקתי מקניות-ניקיונות-בישולים והאטרף של ההכנות לחגים. איך עשיתי את זה? פשוט מאוד, התארחתי אצל אחרים. והנה מגיע חג שבועות - החג שסוגר את השנה, מה שאומר שהגיע תורי לארח...

בלית ברירה נכנסתי למטבח, חמושה בהרבה גבינה. את האחיינית המתוקה שלי, שהופקדה בידי עד שאחותי תחזור מהקניות (לחג כמובן), הושבתי בינתיים מול הDVD והתחלתי לעבוד במרץ. הדרדסית הרגישה, או יותר נכון הריחה, שמשהו קורה מתחת לאף הפצפון שלה. היא נטשה את הטלוויזיה וחמקה בשקט אל המטבח. אחרי שסיימה ללקק ולטעום מכל הבא ליד, היא התיישבה מולי.

בהזדמנות זו אני רוצה להוריד את הכובע בפני כל האמהות שמצליחות לתקשר עם הילד ולתפקד בו-זמנית. גייסתי את כל הקואורדינציה הנשית שלי כשהקטנה התחילה במסכת השאלות:

- "בשביל מה כל האוכל?"

"בשביל חג השבועות" (שמתי שלוש ביצים. שלוש!)

- "מה זה חג השבועות?"

"אממ... זה חג מתן תורה" (שמתי שלוש ביצים או ארבע?)

- "מה זה חג מתן תורה?"

"זה היום שבו קיבלנו את התורה והפכנו לעם" (אני בטוחה ששמתי ארבע)

- "למה קיבלנו את התורה?"

"אממ... כי אלוהים בחר אותנו מכל העמים" (השאלות האלה נגמרות מתישהו?!)

הדרדסית נתנה בי מבט מפקפק. לא התפלאתי. הסיפור שמאחורי "חג השבועות" תמיד נשמע לי מוזר, וכנראה שגם היא, ממרום ארבע וחצי שנותיה, הרגישה שהתשובה הזו לא מספקת אותה. היא לקחה קובייה אחרונה מהשוקולד הלבן וחזרה לטלוויזיה. תוך כדי הקצפה התעוררו אצלי מחשבות על משמעותו של החג.

"חג שבועות" נראה מין חג כזה שתקוע לבדו בסוף השנה, וכפרס ניחומים הוא קיבל את עוגות הגבינה. מה בדיוק הסיבה שבגללה ניתנה לנו התורה? ואיך זה שדווקא אנחנו, מכל העמים, נבחרנו לקבל אותה? נראה כאילו אין קשר בין אותו העם של אז, לבין הישראלי המכוער של היום, שלא נותר כמעט דבר שלא נאמר עליו:

"...אותו אחד שחותך אותך בפקק, נדחף לפניך בתור לבנק, עושה לך מנגל מתחת לחלון, שומע מוזיקה בווליום של חתונות ביום שישי בצהריים, חוסם לך את האוטו בחניה, זורק לך זבל בחצר, יורק באמצע המדרכה (או נותן לכלב שלו משימה כבדה יותר), מתרווח על ארבעה מושבים באוטובוס, מסנוור אותך באורות גבוהים, משאיר טינופת אחרי שנפנף בחיק הטבע, ושלא רואה בעצם מטר מעבר לאף שלו...".

נשמע עצוב, אבל זה מה שנהיה מאיתנו. החברה שלנו הפכה למפולגת ובכל מקום מוצאים מאבקי אגו שבהם כל אחד דואג לאינטרסים שלו על חשבון כולם. אותו אגואיזם הוא גם זה שמניע אותנו, שגורם לנו לרצות ליהנות יותר ויותר גם אם זה בא על חשבון האחרים ומרחיק אותנו זה מזה. הרדיפה הזאת אחרי הנאה כל הזמן מתבצעת באופן כזה שמעוור אותנו, שגורם לנו להיסגר בתוך הבועה שלנו ומונע מאיתנו לראות שיש עוד אנשים סביבנו או להרגיש משהו, מלבד את עצמנו.

אם נביט לרגע עמוק בתוך הלב נראה שבנוסף לכל אותו אגו המתגבר, שורה בינינו גם נקודה קטנה של אהבה. אותה אהבה שבעיתות צרה, בזמנים של מלחמה ומשברים - מתגלה. בזמנים כאלו אפשר להרגיש כיצד מתעוררת לפתע החמימות הישראלית, העזרה והדאגה לזולת. בדומה לכך, גם בימי שמחה, כמו ביום העצמאות או כשבאירוויזיון נותנים לנו "דוז פואה", כולנו יוצאים לחגוג ברחובות והופכים למשפחה אחת גדולה.

לצבר הישראלי יש שילוב ייחודי - הוא קשה וקוצני מבחוץ, ועם זאת רך ורגיש מבפנים. מסתבר שלהיות ישראלי זה לא רק להיות חוצפן ואגרסיבי, זה גם להיות אדם טוב כשצריך, קצת יותר ממה שחשבנו שאפשר. האכפתיות והרצון שלנו לעזור לאחרים מגיע הרבה פעמים מתוכנו, מבפנים, מהמקום הכי אמיתי שיש. נזכרתי לפתע בחברים שלי שעבדו בארה"ב ועד כמה שדווקא שם, רחוק מהמשפחה ומהחברים, הייתה בין החבר'ה הישראלים תמיכה הדדית. ההרגשה שהם לא לבד, שיש על מי לסמוך, שמרה עליהם וחיממה להם את הלב.

אבל איך נסיר את המעטה המחוספס של הצבר, ונחשוף את הפוטנציאל הזה שקיים בנו כדי שנוכל להרגיש מאוחדים כל הזמן, ולא רק בזמנים מיוחדים? כאן נכנסת לפעולה "התורה". לפי הקבלה, "התורה" היא למעשה שיטה שיכולה לעזור לנו להתגבר על האגואיזם, על הקוצים שמרחיקים אותנו זה מזה. שיטה זו ניתנה לנו כדי שנגלה את האהבה שחבויה עמוק בתוך ליבנו, ובמקום לשמור אותה למקרי חירום בלבד, נוכל לאמץ אותה לחיינו ולהחזיר לקרבנו את האחדות בעם.

גם אם נדמה כאילו חג השבועות נמצא בבדידות כלשהי, אי שם על "הר סיני", רחוק ומנותק משאר החגים, מסתבר שהוא דווקא החג הכי מחובר ושיכול לחבר אותנו אחד לשני. אז שניה לפני שאנחנו אוכלים בהנאה את עוגות הגבינה (שחלקנו עבדו קשה כדי להכין אותן...), אם נעצור לרגע וננסה למצוא את אותה נקודת האהבה שבנו, שרוצה להתגבר על האגואיזם ולטפס מעל "הר השנאה" שניצב בינינו, נצליח ביחד לבנות חברה מאוחדת, שלימה ומיוחדת, נחזיר לעצמנו את גאוות היחידה ונהפוך להיות ל"עם נבחר" אמיתי.