על כבוד ואהבה 

לעיתים, כאשר אני עומד מול המראה, למשל: בבוקר בעת הגילוח, אני מסתכל על בבואתי וחושב לעצמי: האם אנשים שרואים אותי, יודעים שאני רופא שהולך להציל חיים? ומן הסתם, לפחות האנשים שהבריאו בעזרתי, מכבדים ואוהבים אותי. טוב, לפחות בבואתי לא נישקפת אלי לעיתים קרובות, כי אני מתגלח רק פעם אחת ביום בד"כ, ואז יש לי מבט טוב וקרוב על עצמי. מאידך בלובי של הבניין יש מראות, וגם כאשר אני רוחץ ידיים לפני ניתוח יש לי כחמש דקות מול המראה. אבל: האנשים, ודאי אוהבים אותי. כאשר שמי עולה אז מן הסתם חיוך של אהבה וכבוד עולה על שפתותיהם.

אז זהו: לא. זה לא קורה. אנשים אוהבים את אהובתם, את ילדיהם, והנכדים. חיוך של ערגה עולה על שפתותיהם כאשר נזכרים באהבת הנעורים. הם מחבבים את שותפיהם למשחק הכדורגל השכונתי, בני הזוג הקבועים לטניס, וחברים בפרלמנט השכונתי. המנחה האהוב מהטלוויזיה חביב עליהם, והם מוטרפים על שידורי הספורט, ריאליטי, או הטלנובלה לה התמכרו. אלה ועוד יגרמו לחיוך של ערגה, של תחושה טובה. הם מוטרפים על קבוצת הכדורגל שלהם, ואוהבים את שחקן הרכש החדש אפילו אם הוא מרוויח בעונה יותר ממה שהם מרוויחים בעשר שנים, כל עוד הוא מספק את סחורה: מבקיע שערים ומקדם את הקבוצה בטבלת הליגה. חיוך של ערגה וכבוד עולה על שפתותיהם כאשר הם מדברים על שחקן הקולנוע המדליק אותו הם מעריצים, ועוד יותר- את שחקני הטלנובלות בסדרה לה הם מכורים. ליבם לא יחמץ כאשר יקראו על חוזי השכר שלהם.
מאידך:
איזכור הרופא מעלה מתאום הנשייה את המחלה בה הוא טיפל. גם אם עזר, שמו צמוד למצב לא נעים- מחלה , וזה הקשר שמעדיפים לשכוח. האחד ניזכר מייד בכאבי הטחורים הנוראיים שהיו לו, השני בכאבי הגב המשתקים, במיגרנות, בדלקת הריאות , בטיפול במחלת סרטן, בניתוחים, בהקרנות, בהתקפי לב. אלו באמת דברים שאפשר לחיות בכבוד גם אם לא יזכירו לך מידי פעם שגם לך היה חלק בהם, ומן הסתם עלולים לצוץ שוב. די לצרה בשעתה, ובינתיים, אני מעדיף לא להיזכר ברופא לא בערגה ולא בחיוך. ואולי אף לציין שהבן יונה מרוויח יותר ממני.

אלה שמעלים חיוך על שפתותינו, הם אלה שייעודם או מקצועם הוא לבדר אותנו.
הרופאים מתפרנסים ממחלותינו, מסבלותינו. קשה ממש להזדהות עימם.
אפשר לרכוש להם כבוד מסוייג ,כמו בערך לפקיד מס- הכנסה, השוטר שעוצר אותך בכביש, או המפקד בצבא שהשאיר אותך שבת.

אז זהו עמיתי הרופאים, זכרו: אם תצליחו לזכות בכבוד מסוים, זה כבר הישג. כאשר קוראים את הטוקבקים באינטרנט לנושא אלימות נגד רופאים- ישנם הרבה שלא ממש מביעים כבוד רב למקצוע הרפואה. גם בתחום ההתמחות שלי, כמנתח לב, בו אנו " רואים למוות את הלבן בעיניים" ומצליחים לשמור על הישגים מפליגים, הרי רק קצת הערכה, זה מה שנקבל ממקצת החולים להם עזרנו, ובמקרים לא מועטים- אותם הצלנו.

המקום היחידי בו מעריכים את כבודנו, הוא המקום בו ישיגו מידרוג (Rating ) טוב יותר אם ירמסו אותו. יאיירו בשער המוסף לשבת תמונת רופא בדמות שודד, לא מגולח, מסכת חדר ניתוח על עיניו, עם חורים לעינים, וכולו משדר ניבזות ואלימות. דמם של רופאים טוב לטיוב נייר העיתון, מקדם מכירות בחלק מהעיתונים.

הסיפוק בהגשמת העצמי, מימוש היכולת, עזרה לחולים, הצלת חיים וכבונוס מדי פעם- הכרת תודה של המבריאים, זה שכרנו. זו דרכו של עולם. המשיכו בעבודת הקודש.