לאורך כל הקריירה הספרותית הוכיח אלרן כי הוא מיטיב לספר סיפור, לרקוח עלילות נוגעות ללב, סבוכות, עמוסות משברים ודילמות.
גם בספר זה אנו חשים, עד כמה מיטיב כהן -אלרן להטריף את גיבוריו, לטלטלם, לגעת ברגשותיהם, בתשוקותיהם, ובכל פעם מזווית שונה ובמוסיקה אחרת.
במרכז ספרו החדש "שמועות על אושר", הוא מעמיד את מנחם גלעד, מרצה מוכשר בן 53 . גלעד מתכתב עם אשה אלמונית, התכתבות המובילה לקלחת של מערבולת אהבים גופנית ורוחנית. אנו נסחפים אחר קרוסלה של ארועים - וצופים בגיבור גלעד העובר מסע רוחני קסום ומייסר: המציאות המשכרת הולכת ומתנודדת והוא הולך ומאבד את יציבותו. אלרן משתף את הקוראים בהתמודדותו של מנחם גלעד ושל אלה הסובבים אותו, בחולשתו ובכוחו, בהזייתו ובפיקחונו, גיבור הרומן מוצא אושר ולא מוצא, נוגע ולא נוגע, מרגיש ולא מרגיש, עד בואו של הפיתרון המפתיע שמהמם אותו - ובעצם מטלטל גם אותנו.
נפגשתי לשיחה עם אלרן כדי להבין את כיווני יצירתו, את מניעי כתיבתו, את הייחוד ברומן החדש "שמועות על אושר".
יוסף אלרן, כתבת כבר יותר מעשרה רומנים, האם בשונה מספריך הקודמים אפשר להגדיר את הספר נוכחי, שמועות על אושר, כספר מכתבים?
זאת תהיה היסחפות להגדיר אותו כרומן מכתבים. אני כשלעצמי איני רואה בו כלל רומן מכתבים. המכתבים מהווים רק חלק מהספר כולו. רובו הגדול של הרומן הוא פרוזה. אמנם שתיים מהדמויות מנהלות קשר מכתבים, אבל בכל היתר, גם אותן דמויות עצמן הן נוכחות, מתנהלות, בונות את הסיפור ואת הדרמה צעד אחר צעד. עם זאת, המכתבים בספר שימשו אותי בבניין העלילה, שבה רציתי להרחיק את שני המתאהבים מלראות זה את זה וליצור התאהבות שאינה פיזית ולא תלויה במראה.
האם השימוש של רומן במכתבים, גם אם זה חלקי, יוצרת טכניקה שונה של סיפור, בשונה מרומנים אחרים שלך? אני יודע שהמבנים שלך שונים מספר לספר, האם זה הכיוון?
בעיקרון, זה אכן במודע, בכדי לגוון ולא לחזור על עצמי, לשנות לקורא ולי ולנסות לתת גם דרך המבנה איזו משמעות נוספת. קח לדוגמא את כל הלילות, שם הספר מחולק כאילו הקורא נכנס לראות הצגה, עם תכנייה, כניסה, מערכות, יציאה, משתתפים. כי רציתי לטפטף את העובדה שאנחנו כולנו שחקנים במגרש של אלוהים. אבל, אני מתאים טכניקה לסיפור שנולד, ולא סיפור לטכניקה. והטכניקה נולדת בי בדרך כלל בד בבד עם התפתחות הרעיון.
בהקשר שלך, כיצד מצליחים לכתוב עוד על אהבה ותמיד למצוא זווית אחרת?
אכן כך, בכל רומן שלי אני מחפש זווית כתיבה אחרת, כשם שאני מחפש זווית ראייה אחרת. אנחנו לא רוצים לספר את אותו הסיפור. אפילו בסדרות בלשיות שבהן לרוב מתחלפות רק הגוויות משתדלים לגוון. אבל באמת, הלא יש בחיים דרכים רבות לאהוב, ולאהבה יש פנים רבות, כידוע. לפי כך אפשר למצוא גם זוויות הסתכלות והגשה של הסיפור באופן שונה מאדם לאדם. אני יכול לומר לך שבמשך שנים רבות שימשתי מנהל משאבי אנוש והייתי קרוב ברוחי לאנשים. תוך מספר שנים מועט הבעיות חזרו על עצמן, אלא מה, האנשים היו אחרים ולכן הטיפול היה שונה והיה צורך למצוא לו תושייה אחרת. זה אינו היינו הך? התחושות שונות אצל בני אדם שונים לגבי אותו מקרה עצמו, וזה משנה את התגובות ואת ההתייחסות. על הכותב לאתר את המנעד הרחב הזה של תחושות ורגשות, ותגובות חיצוניות ופנימיות ולהבין אותם, אם באופן נרכש ואם ובעיקר מתוך עצמו. זאת חפירה תמידית בלב האדם.
מה השתנה אצלך ברומן הזה, עם המכתבים שבו? האם זה יצר דילמות של כתיבה? או שמא הסגנון הזה עצמו היה תוצאה של דילמת כתיבה?
זה שונה. אבל אם הייתה דילמה, ואולי כן ולרגעים זה הקשה עליי, הרי זו הייתה דילמה של בחירת הסגנון, של זווית, של הסיפור עצמו. לעתים גם הרגשתי כמעט מוזר, כאשר הייתי צריך לכתוב מכתבים לאותה אישה ולכתוב את המכתבים שהיא אמורה להשיב לי, לעצמי. אבל הייתי זקוק למכתבים האלה בחלק מהספר כדי ליצור מרחק בין שני אנשים, כדי ליצור קשר נפשי, רוחני, שבמצב אחר שבו היו עומדים זה ליד זה לא היה מתאפשר. אל נשכח, שהאישה והגבר שבספר מתאהבים באחרים לא משום שהם יותר טובים מבני זוגם שבבית, אלא משום שהם מהווים בדיוק את הדבר הזה: את הרחוק, הנחלם, הנפשי, הרוחני. כי הלב רואה אחרת משרואה העין, ולא נבוא לפרט כאן את כל העלילה.
אלו שינויים היו ברומנים האחרים שלך, לפחות אלה שהאהבה הייתה במרכזם?
אלה היו רגשות ואהבות שונים בכל פעם. בספר תקרית נישואין זו הייתה האכזבה הגדולה והתסכול הענק שנוצר. באחד בלב זה היה אובדן האמון והרס החברות. בעיקרון הכמיהה זו הייתה התחברות לנפש תאומה. בכל הלילות זה היה הכאב הגדול על מות הרעיה הצעירה. בעזה כמוות זו הייתה אובססיה ותשוקה הרסנית. ואילו בשמועות על אושר זה משבר הגיל, אובדן החוסן והביטחון העצמי, רעידת האדמה שמתחת לרגליה של הדמות. נתברכנו בסופרות והן כותבות על משברי גיל אצל הנשים, וזה מובן. אני הבאתי למרכז הרומן את משברו של הגבר.
איך אתה מגיע לכל הנושאים האלה? האם מעבר לחיפושי האהבה האלה מסתתר חיפוש דרך וזהות של אותם בני אדם?
אני מאמין שחיפוש דרך לא בא לשם חיפוש. חיפוש דרך בא בעקבות אובדנה של דרך שהייתה. אני גם חושב, מבלי לסתור, שכל חיינו אנו שואלים אם זו הדרך. יש אפוא כאלה שתמיד מחפשים ויש להם שדים שלוחשים להם, ללא סיבה מעשית, וככל שיש יותר שדים שמלחשים הלא כך נעשים יותר מעורערים. הלא אלה הם משברים. ובכן כדי למצוא סיפורים, אני צריך רק את המילים הראשונות. ואני מתכוון לניצוץ שנדלק, ואתה מבעיר ממנו אש. זה הזבוב שעובר ואתה הופך אותו למטוס והעכבר שהופך לפיל. אבל זה צריך לבוא מבפנים. זה מצב מסוים שאתה מקבל את ההבלחה הזאת ומקצין אותה ומביא אותה למחוזות שאתה רוצה להביא.
אתה יכול לתת לי דוגמא אחת לזבוב כזה?
כן. הנה דוגמא. בהיותי צעיר אבל כבר נשוי ואב טלפנה אלי אחת שהייתה ידידה בעבר, בישרה לי שהיא עכשיו פנויה וביקשה להזמין אותי לקפה לביתה, לשיחה לזכר הידידות שהייתה. אני דחיתי והיא נפגעה ויותר לא שמעתי עליה. ואחר כך הסופר שבי שאל מה יכול היה להתפתח אם מישהו היה אכן נענה להזמנה הלא תמימה ההיא. ומה שהיה יכול להתפתח, זה היה הספר עזה כמוות, על צעיר שאכן התפתה והלך לשתות קפה שהיה מר עד מאוד.
איך אתה עומד בחיטוט הפנימי הזה? זה לא נוגס בך?
הרבה פעמים זה נוטל את המנוחה וזה מייסר כי אתה מחפש דרך ופיתרון והספר הופך להיות עבודת פרך. והוא לוכד אותך ואינו מרפה במשך שנות הכתיבה. זאת ריצה למרחקים ארוכים. ואתה לבד. אבל אתה מחטט. ומוצא באנשים מצבים רבים של חמקמקות רגשית. כי יש לרגש את העוררות שלו, ואת השגרה שלו, ואת ההעלמות שלו, ואת הטוב ואת הרע שבו. ואז באות כל הדילמות, בעקבות התופעות והסופות הפנימיות האלה. אבל כמי שנוטה ברובו המוחלט של הזמן להתבונן פנימה, אני מוצא שם את ההתרחשויות האפשריות, את ההשתלשלות ואת דרך ההגשה הנכונה, והלבוש שאני מעניק לדמויות ולספר היא רק המסגרת שאמורה לבטא את ההתרחשויות הפנימיות האפשריות שמצאתי.
ובכן מהו, לאחר הכול השם הזה, שמועות על אושר? ציניות?
גם זאת. אולי אפילו בעיקר זאת. ונדמה לי שהבהרתי אותה במהלך הספר. וזאת מהיותו של הדבר הזה כל-כך לא מוחשי, לא קבוע, לא מוגדר, לחלוטין אמורפי. בעצם הוא רק מחשבה, גובל באגדה שאתה יכול לספר עליה מדור לדור ומדור לדור לחפש אותה. וגם אם לפעמים נדמה שרואים את הדבר הזה שנקרא אושר על פני אנשים, וגם אם אנשים אומרים שהם מאושרים לפעמים, לא תמיד זה אמיתי, כמו שהחיוך לא תמיד מפגין שמחה. ולאחר כל זאת אנשים רוצים אהבה, שעושה להם ריגושים, שממציאה את הגלגל מחדש, כי יש בה הצהרה של אושר בדרך כלל, וסממנים שהם תוצאה של הריגוש ההוא שגורם לנו אופוריה מסממת ומטשטשת ואז אנחנו אומרים שמצאנו את שלנו. דהיינו מצאנו את מקומנו, הווי אומר מצאנו את עצמנו, את התכלית שלנו, את סיבת קיומנו ואנחנו נתלים בזה.
ובכל זאת, הרומן הזה שלך נגמר לא רע, יחסית לרומנים קודמים שלך. אתה לא נוהג לפנק את הקוראים בסיומים טובים. נעשית אופטימי, קצת?
זה הסיפור של הספר, ובחלקו רע ובחלקו טוב. החיים לא תמיד רעים ולא תמיד טובים. אבל הסיפור מכתיב את הסוף, כמו שהסיפור לפעמים מוביל מכוח עצמו את העלילה ומזיז אותה מכאן ולכאן. אז למה נתווכח על הסוף? כי מה התכלית, אם לחזור לדבר עליה, כל עוד נגזר עלינו לסיים כמו שנגזר? זה לא מוליד בך ציניות?
ובספרך הבא, גם שם תהיה אהבה, אני משער?
בוודאי. הנה, דיברנו על תכלית. הלא בלי הדבר הזה שאלוהים נטע בנו, אולי מתוך חמלה ואולי בכדי שההצגה תימשך, לא הייתה בוודאי תכלית לרוב רובם של הדברים. רגש זה הלא מניע את החיים ומתחזק אותם מעת לעת. לפי כך כל עוד אוסיף לכתוב, הרי שבמרכזם של הדברים, או לצדם או מאחריהם תתלווה התנגנות של רגש האהבה. אני לא אאכזב את עצמי בהתעלמות מהרגש הזה. ובספר הבא תהיה יותר מאהבה אחת. ותהיה גם האהבה הבלתי מתפשרת והבלתי נשלטת, ההשתעבדות של האמן לאמנותו. על כך אני כותב עכשיו, על האמן כנר ועל החיים כרוח, ולך וחשוב על הגורל הבלתי מתפשר הזה שהאמן לא ביקש אותו לעצמו. זה יהיה הספר הבא שלי. אהבות כאלה וכאלה. ויותר מאחת.
-------
בלפור חקק
