כשמזון מסויים נתפס בעייננו כ"אסור" או "רע" נוצר במוחינו מחסום או קיר שאוסר עלינו לאכול את המזון המסויים הזה.
אלא אם כן מדובר באיסור דתי, רוחני או בריאותי, האיפוק הזה הוא זמני, והמזון ה"אסור" הופך בעיניינו נחשק יותר, מפתה יותר, רצוי יותר ומושך יותר ככל שהוא נתון וכלוא בתוך הקטגוריה הזו והזמן עובר.
במוקדם או במאוחר הקיר ישבר או יסדק ואנחנו נמצא עצמינו אוכלים בדיוק את אותו מזון אסור.
לשבירת אותו קיר האיסור קודם ניתוק (דיסוציאציה) שבעקבותיו הפעולה של אכילת המזון האסור נעשית בזמן שהגוף והרגש אינם מחוברים עוד. כלומר, התנתקנו גם מהרגשות שאיתם היה לנו קשה להתמודד, ושהניעו את תהליך הניתוק מלכתחילה.
הסיפור של סיגל
סיגל בת 38. היא אמא לשני ילדים. בגיל 6 היא התיימה מאמה.
סבתה הייתה הדמות האמהית היחידה בילדותה (ועד היום) שסיגל הרגישה שבאמת אכפת לה ממנה.
בכל פעם שסיגל מתארחת אצל סבתא שלה, היא לא יכולה להפסיק לאכול.
לא רק שהיא אוכלת ללא הפסקה, היא גם לעולם לא מרגישה שבעה.
כאילו האוכל בכלל לא נכנס לקיבה.
כאילו האוכל שהיא לועסת ובולעת מתמוסס ומתנדף לפני שהוא מגיע לקיבה.
כאילו הקיבה שלה היא בור ללא תחתית, לעולם לא מתמלאת, לעולם לא שבעה.
סיגל לא מבינה מדוע זה קורה לה. אבל בכל פעם שהיא צריכה ללכת לבקר את סבתא היא נקרעת בין רצונות מנוגדים. מחד, להיות עם סבתה שהיא אוהבת, ומאידך, הפחד ששוב תיכנע לאוכל ותאכל ללא שליטה ותחוש רע כל כך עם עצמה, וגם תכעס על סבתה שמגישה להם כל כך הרבה דברים טובים וטעימים שמפתים אותה ומקשים עליה לשמור. כל כך הרבה אוכלים אסורים, שהיא כבר מזמן לא מרשה לעצמה לאכול ודווקא מצליחה להתמודד די יפה עד ש... היא מגיעה לסבתא.
וכך, היא מוצאת את עצמה מתחמקת מהביקורים אצל סבתה האהובה. כועסת על התנהגותה, וכועסת על סבתה שמתעקשת להגיש תמיד דווקא את האוכלים האלה. כועסת שגם אם הם מגיעים לא בשעות של ארוחה, סבתא מתעקשת שישארו לאכול.
והכעס הזה, והתסכול על שכל העניין לא מובן לה ובכלל לא מתיישב עם ההגיון הבריא, מכניס לחייה כל כך הרבה מתח ולחץ, שהיא מוצאת את עצמה מחפשת משהו לאכול בכל פעם שהיא חושבת על זה.
ותמיד זה משהו אסור.
וזה גורם לה לחוש אשמה ובושה על שהיא לא מצליחה לרזות.
וזה גורם לה להיות רעבה כל הזמן.
היא כל הזמן מחפשת משהו.... לאכול....
היא משוכנעת שככל שתצליח לעמוד באסור, היא תצליח לשפר יותר את חייה. היא משוכנעת שזה רק אופיה החלש שעומד בינה לבין הגוף שהיא כל כך חולמת עליו וכמהה לו. היא בטוחה שאם רק תתאמץ יותר, תצליח להיפטר מהק"ג העודפים שעליה.
היא משוכנעת שאם רק תהיה טובה יותר, הכל יהיה טוב יותר.
לו רק סבתא לא הייתה מגישה את כל האוכלים האלה..
מה בדיוק קורה לסיגל? מה עושים?
בואו ננסה להבין את זה מ ה ה ת ח ל ה....
בראשית, הוטל צו הדיאטה הראשון בהיסטוריה (שבטח גם היא התחילה ביום ראשון...): אלוהים אסר על אדם וחוה לאכול מפרי עץ הדעת.
כל שאר השפע שעמד לרשותם בגן עדן היה מותר, אבל עץ הדעת היה אסור...
זוהי ההיכרות הראשונה שלנו עם כוחו של הקיפוח. כי מה מפתה יותר, ומה יגרום לך לרצות לאכול אותו יותר מאשר הצו שלא לאכול אותו?
ועד שלא נכנס הנחש לתמונה לא רק שלא הייתה לאדם וחוה שום בעיה עם העובדה שעץ הדעת אסור עליהם, אלא שחייהם היו נוחים, נטולי דאגות, והיה להם ממש טוב ושמח גם עם עצמם וגם עם העולם שסביבם.
לא הייתה להם בעייה עם מערומיהם1.הם היו שלמים ובקבלה מלאה עם מי שהם ועם מה שהם, ללא ביקורת או שיפוטיות וללא צורך להסתיר דבר. כל מה שהעולם סיפק להם, כולל גופם, היה להם מספיק ומספק.
אבל ברגע שהסב הנחש את תשומת ליבם לעובדה שמישהו אוסר עליהם את פריו של עץ הדעת כי הוא ככל הנראה מעדיף להשאיר אותם 'לא יודעים' (=נחותים2), או אז הם רצו לאכול דוקא מפרי עץ הדעת.
האיסור נתפס בעיניהם כמכשלה שכדאי לעבור עליה על-מנת לשפר את מצבם: להשיג משהו שיש למישהו אחר (=עליון3), וככל הנראה הרבה יותר טוב ממה שיש להם.... ובכך להפוך להיות גם הם עליונים, טובים יותר, חלק מ.. ובשורה אחת עם קובעי ההחלטות.
עצם הידיעה המודעת על קיומו של האיסור החובק בתוכו הבטחה למה שנראה כשיפור מיידי במצבם - שלהזכירכם היה מצויין עד לאותו רגע... - גרם לפרי עץ הדעת להיות נחשק יותר, מפתה יותר, רצוי יותר, מושך יותר.
רק אחרי שהנחש לחש פיתויים מתקתקים על אזנה של חוה התעורר בהם הרצון העז והבלתי נלאה לאכול מפרי עץ הדעת - למרות האיסור ולמרות שהיה להם ברור שאם יאכלו ממנו הם צפויים למות: להפוך מבני אלמות לבני תמותה.
כמו בכל מאזן, גם כאן, הפרס המפתה, שהיה ידוע מראש, הטמון בהבטחתו של הנחש (הרווח/הפלוס) היה שווה יותר מהעונש -- שעם כל כמה שהיה ידוע מראש היה משהו עלום ולא מוכר ובשל כך גם כנראה לא לגמרי מרתיע -- הצפוי להם מאלוהים (המחיר/המינוס).
כדאי גם לשים לב למה שבין השורות בסיפור בראשית זה.
אכילת התפוח גררה אחריה רגש חדש ומאוד לא נעים: בושה. רק לאחר שנגסו מהתפוח האסור, גילו שהם מתביישים במערומיהם.
ועד היום, כשאנחנו אוכלות משהו שנתפס בעיינו כ'אסור', אנחנו חשות בושה שראינו את עצמינו במערומינו, כלומר ראינו את חולשתינו ונכנענו לה, ואנחנו חשות אשמה, כי נגענו במה שהיה ידוע לנו שהוא אסור אלינו.
בנוסף, התפוח לא היה סתם עוד תפוח. הוא היה ידע (עץ הדעת).
חוה בעצם נענשה לא רק מכיוון שאכלה חטיף אסור, היא נענשה על סקרנותה, על הצורך שלה לדעת טוב ורע. על הצורך שלה להרחיב את אופקיה, על הצורך שלה ללמוד, להתנסות.
בשורה התחתונה, האשה הראשונה בהיסטוריה נגסה נגיסה גדולה מהחיים, ואנחנו משלמים על כך עד היום.
גם אנחנו, רגילים לחיות תוך חלוקת העולם וערכיו ל"טוב" ו"רע", "מותר" ו"אסור".
כל חברה מתוקנת ותרבותית חייבת מערכת כזו של חוקים וערכים כדי להגן על כל חבריה , כדי לשמור על הסדר.
מיום לידתנו מלמדים אותנו מה "מותר" ומה "אסור", מה "טוב" ומה "רע" ומה נכלל בקטגוריות ה"מותר" וה"אסור", ה"טוב" וה"רע".
החלוקה הזו טבועה בתאים שלנו, בהוויה שלנו: היא הופכת להיות חלק מאיתנו, טבעית לנו.
אנחנו לומדים שככל שנבחר יותר ב"טוב" וב"מותר" כך יקל עלינו להשתלב ולחוש שייכים - בתחילה במשפחה, ובהמשך בגן, בבי"ס, בחברת בני גילנו, בעבודה וכיוב'.
לאורך השנים אנחנו מפנימים את הרעיון שככל שנבחר יותר ב"טוב" וב"מותר" ונשתף איתם פעולה, נהיה מקובלים יותר, נהיה רצויים יותר, נהיה "בסדר", וכתוצאה מכך, בעיקר -- אהובים יותר...
סידור ה"מותר" וה"אסור", ה"טוב" וה"רע" במגרות המתאימות עושה לנו סדר לא רק בעולם שבו אנו חיים, שמחוץ לנו, אלא בעיקר בעולם הרגשי הפנימי האישי שלנו. ואנחנו לוקחות את מערכת החוקים הזו ומפנימות אותה ומיישמות אותה לגבי כל מערכות היחסים שלנו: ביננו לבין אנשים אחרים, ביננו לבין עצמנו, וביננו לבין האוכל.
ולכן, חלוקת המזונות לקטגוריות של "טוב" ו"רע", "מותר" ו"אסור", המוכרת מאוד לכל מי ששבויה במנטליות הדיאטה, מוצאת בעולם הרגשי שלנו כר פעולה רחב, ופועלת בתוכו באותו אופן.
גם את האוכל והאכילה והצורך להזין את עצמנו ולחוש שובע, אנחנו מקטלגות לאותן מגירות.
האוכל הופך להיות ערך של "טוב" או "רע", "מותר" או "אסור".
ויותר מכך, הערכים הולכים ומסתבכים. האיסור לאכול מבטיח תחושה של "טוב", בעוד שהרשות לאכול הופכת להיות הבטחה לתחושה של ה"רע".
נוצרת תבנית רגשית המחלקת ציונים באופן שוטף וחסר רחמים המחריף ככל שמשתמשים בה יותר: אם במערכת היחסים שלך עם האוכל את פועלת עפ"י מערכת החוקים הזו - אזי את "בסדר", את "טובה", ואם לא, אזי את "לא בסדר", את "רעה", ועליך להענש.
לא רק שמערכת החוקים הערכית הזו משמשת כמפקח על הההתנהגות שלנו במערכות היחסים שלנו עם העולם החיצון, ומופנית כלפי פנים ומתפקדת כבית משפט נוקשה למערכת היחסים שלנו עם האוכל, אלא שהיא יוצרת נתק ומשמשת כמחסום שאינו מאפשר גישה לצרכים האמיתיים, לקול הייחודי של הפרט, לחיבור שלו עם עצמו.
עם הזמן מגיעים למצב שבו נוצר תנאי צר ונוקשה שרק כאשר משתפים פעולה עם ה"אסור" מרגישים "טוב".
בבחינת: "עלי להקריב ולסבול כדי להיות 'טובה', כדי 'להיות בסדר'..."
ומעבר לכך.
גם באוזנינו לוחש הנחש: "אסור... אסור... הקפידי על האסור. הפרס - רק כך לא תענשי, רק כך תוכלי להידמות למישהו האחר, העליון יותר, הנחשב יותר, החשוב יותר, הרצוי יותר, האהוב יותר, ה"בסדר" יותר!"
לא רק ששיתוף הפעולה עם בית המשפט הפנימי מאפשר את תחושת ה"אני טובה", שהפכה עם השנים להיות תנאי קיומי לקיומה של תחושת ה"אני בסדר", אלא שהנחש מספק לנו מניע נוסף לשמר את הנתק עם הצרכים הייחודיים שלנו: לחמוק מהעונש, על-יד כך שנהפוך למישהו שהוא "טוב" יותר ממה שאנחנו, שווה יותר ממי שאנחנו, או במילים אחרות: אם את לא משתפת פעולה עם ה"אסור" לא רק שתענשי בחומרה, את גם לא שווה!
אלא שהבטחתו של הנחש היא שקרית.
היא הייתה שקרית כשנלחשה על אוזנה של חוה (האמת הייתה שהאיסור לאכול מפרי עץ הדעת היה מתנה: כל עוד לא יאכלו אדם וחוה מעץ הדעת יוכלו להישאר בגן העדן, ולא יענשו ויעברו לעולם שאיננו עוד מקבל, אוהב, שמח וטוב, מבחוץ ומבפנים.)
והיא שקרית גם כשהיא נלחשת באוזנינו מפיו של הנחש בן זמננו - מנטליות הדיאטה של תרבות רודנות הרזון: רק אם תאסרי על עצמך מזון תוכלי להגיע לגן העדן.
כוחה והשפעתה של התרבות על הפרט חזקה בצורה בלתי הגיונית לחלוטין. "...אנחנו מייחסים חשיבות רבה יותר למוסכמות החברתיות מאשר לעצם קיומנו4".
כלומר, אנחנו נהייה מוכנים שלא לנקוט בשום פעולה אפילו למען עצמנו, או לחילופין להישאר אדישים ובתנאי שנראה כאילו אנחנו מגיבים ומתנהגים כמו 'כולם', גם כשברור שנשקפת סכנה לחיינו, ובלבד שלא נתפס על-ידי אחרים כטפשים או לא מבינים, ונהיה חשופים ללעג, לקלס או חלילה לדחייה.
אנחנו כולנו בעצם, (במילותיה של סלייטר4-שם:) "דמויות מבולבלות השבויות בסרט בלהות מתמשך של" התרבות שעליה מנצחת התקשורת. "אנחנו מרגישים שפרצה מגיפה, אנחנו מדביקים זה את זה בחוסר תנועה ובאי עשייה, בבלבול ובמבוכה."
בשני המקרים, גם בראשית וגם בימינו, התנאי לגן עדן הוא התעסקות עם אוכל אסור.
והנחש בן זמננו לוחש את שקריו על אוזנה של כל חוה, צעירה ככל שתהיה.
הוא הופך נועז יותר וחצוף יותר וזוחל בהתרסה להפיץ ארסו אפילו בגני הילדים ובבתי הספר היסודיים.
הוא מספר לכל נפש תמימה, שמטבעה פתוחה להקשיב ולקלוט, שכדי להגיע בחזרה לגן עדן הרצון לאכול ולשבוע אסור, ושאם כבר אוכלים חשוב לאכול בשעות מסויימות, כמויות מסויימות, ומזונות מסויימים, שגם הם מותרים בעיקר במשורה.
וברגע שלחישתו של הנחש נשמעה, מתחיל הגירוש מגן עדן. מתחילה ההתרחקות שלנו מעצמנו: מהקשר עם הצרכים שלנו, מהשמחה על היותינו מי שאנחנו, מהאהבה והקבלה העצמית, מהאושר והחופש שגופינו מאפשר לנו. ומתחילים לחלחל פנימה השנאה, התעוב, הביקורת, הריחוק, חוסר השלמות, העצב, הכאב, הניתוק...
איך זה קורה?
נשים שבאופן סיסטמתי נוהגות להתכחש ולהדחיק ולהתעלם מצרכים פיזיים או נפשיים, מכלות את תסכולן ומספקות את חוסר סיפוקן המתמשך בכניעה לצורך לאכול את ה"אסור". כך הן מצליחות באופן זמני לרמות את העצמי שלהן. בכך שהן נענות לצורך אחד שלהן, (הצורך הבסיסי ביותר, אוכל, ולכן זה שעליו אנחנו מועדות יותר מכל), הן מרגישות כאילו הן מספקות ונענות לכל הצרכים שלהן באופן גורף וסוחף. בעוד שבפועל כל אותם צרכים נותרו בעצם בלתי ממומשים, והם מגיבים בדחק ולחץ גובר והולך על כל רמייה שכזו.
לסיר הלחץ הפנימי הזה מצטרפים רעלים תוססים ומתסיסים חדשים: אשמה ובושה.
אשמה שנכנעת לאיזה שהוא צורך.
ובושה שנכנעת דווקא לצורך שנתפס בעינייך כנורא מכולם: הצורך לאכול, ודווקא את ה"אסור". והלחץ והדחק והסערה הפנימית הולכים ומתגברים, עד להתפרצות הבלתי נמנעת הבאה, לאכילה ללא שליטה.
בואו נחזור לסיגל, ונראה איך היא הצליחה להשקיט את לחישתו של הנחש ולחזור לשפיות:
במהלך עבודתינו המשותפת, התברר שסיגל תמיד הרגישה לא נוח עם העובדה שסבתה נותנת לה הרבה יותר תשומת לב מאשר לבנות דודתה.
העובדה שבנות דודתה לא התיימו מאמותיהן כמוה, כלל לא משנה את תחושתה הסובייקטיבית שהיא מקבלת משהו על חשבון אחרים, שהיא לוקחת לעצמה משהו שהיא חושבת שהיא צריכה להתחלק בו עם אחרים.
גילינו שבעצם סיגל כלל לא מסוגלת להתכבל באהבתה של סבתה. היא לא מרשה לעצמה להנות מדאגתה וחומה של סבתה כי היא מרגישה שזה לא באמת מגיע לה עד הסוף. היא לא מרשה לעצמה לקחת משהו שהיא כל כך זקוקה לו, צריכה אותו. בעצם, תמיד הייתה זקוקה לו, ותמיד פחדה להתמסר לצורך הזה שלה עד הסוף. להתמלא בו, ולהשביע את רעבונה לאהבה אמהית.
ביום שסיגל הבינה שהיא מתכחשת לצורך הזה שלה, היא החליטה לשבור את המעגל ההרסני שבו היא מסתובבת כל כך הרבה שנים.
היא החליטה להרשות לעצמה להנות מדאגתה ומהאכפתיות של סבתה. היא החליטה להרשות לעצמה להתמלא באהבה האמהית שסבתה כל כך רוצה להעניק לה, ושהיא בעצם דחתה עד היום הזה.
היא הבינה, שבכל פעם שהיא הלכה לסבתה היא ניסתה למלא את עצמה באוכל שסבתא הגישה, במקום בדבר האמיתי. כאילו האוכל שסבתה הכינה יזין את הצורך האמיתי. אבל מכיוון שלא אוכל יכול היה להשביע את הצורך המסויים הזה, היא מעולם לא הצליחה לחוש שובע פיזי.
סיגל החליטה להתיר לעצמה את האסור: גם את האוכל הטעים שסבתה מכינה, וגם את אהבתה וחומה של סבתה. היא החליטה להרשות לעצמה להזין את עצמה במה שיש לסבתה להציע לה גם מבחינה פיזית וגם מבחינה נפשית.
לאחר זמן מה, היא מצאה שהיא כבר לא כמהה יותר לאוכל של סבתה. היא מסוגלת להתארח אצל סבתא בלי לאכול ללא הכרה. היא נהניית מהיחסים החדשים שנרקמו בינה לבין סבתה, היא מרשה לעצמה להנות מהאהבה האימהית שהייתה לה כל כך חסרה. שקט חדש נכנס לחייה.
האסור הפך מותר. הרעב האמיתי בא על סיפוקו. יש סוף כל סוף תחושה אמיתית של שובע, פיזי ורגשי. ונדירים הם המקרים שבהם תוקף אותה רעב בלתי מוסבר. היא כבר לא אוכלת סתם ככה ללא סיבה.
והק"ג המיותרים מתחילים לנשור ממנה...
מורה נבוכים למשתחררת ממנטליות הדיאטה - נקודות למחשבה לקראת שינוי:
> הביני שקיטלוג המזונות ל"אסור" ול"מותר" רק מקבעת אותך במקום הרסני
- הניסיון לשלוט על הרעב והשובע שלך, וכתוצאה מזה על מידות הגוף שלך, ע"י הגבלות חיצוניות של מה מותר ומה אסור לאכול, גורם לך להתרחק מעצמך, מהתחושות שלך ומהרצונות שלך, והורס את יכולתך להיות מי שאת, חופשיה משיעבוד.
> עשי סדר מבפנים, לא מבחוץ
- במקום לנסות לסדר את עולמך הרגשי באמצעות הגבלה על סוגי המזון שאת אוכלת, עשי היכרות אמיתית עם מי שאת ולמדי את עצמך.
> התירי לעצמך את כל המזונות: לא עוד אוכל "מותר" ואוכל "אסור"
- זכרי שכל עוד יש מזונות המקוטלגים עבורך כאסורים, הם יהיו אלה שיפתו אותך וימשכו אותך יותר מכל, ואלה שבסופו של דבר, בנקודת זמן זו או אחרת, את תאכלי מהם ללא אבחנה ובכמויות גדולות מידי. רק התרת כל מגוון המזונות כולם ישחררו אותך משליטתו של האוכל עלייך.
> סימכי על עצמך ועל גופך שידע להנחות אותך לאכול את מה שנכון לך
- גוף רעב פיזית באמת לא מבקש גלידה או שוקולד בכמויות שמזיקות לו. סימכי על עצמך שתדעי ללמוד להקשיב לגופך שיאותת לך איזה אוכל הוא רוצה ולאיזה מזון הוא זקוק.
> למדי לזהות למה את באמת זקוקה
- הקשיבי לעצמך, זהי מהם הדברים שלהם את זקוקה ושאותם את צריכה, וספקי אותם לעצמך - השביעי את הרעב האמיתי שלך.
> למדי להכיר את עצמך
- התבונני פנימה וקבלי את מי שאת, על הטוב ועל הפחות...
> למדי להרשות לעצמך לחוש את כל מגוון הרגשות שלך
- הביני שכל עוד את לא מאפשרת לכל מגוון הרגשות שלך מוצא וביטוי, ימשיך לדחוק בך הצורך להשתמש בפה שלך כדי ללעוס מזון במקום פשוט לדבר...
בהצלחה.
מאמר זה נכתב תוך התייחסות לתאוריות יחסי אובייקט ולוגותרפיה:
- ויניקוט, ד.ו. (1996). "משחק ומציאות". הוצאת עם עובד, ישראל.
- סגל, ח. (1998). "מלאני קליין". הוצאת עם עובד, ישראל.
- פרנקל, ויקטור (1970). "האדם מחפש משמעות". הוצאת דביר, ישראל.
- Faribairn, W. R. D. (1952). An Object Relations Theory of the Personality. New York: Basic Books.
הערות:
1- "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו, ולא יתבששו" בראשית, פרק ב', פסוק כה.
2- א. בהתבסס על הפרשנות של פרופ' נתן אביעזר, אוניברטיסת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות מסיפור בראשית אנחנו למדים שאכילה מפרי עץ הדעת תהפוך את אדם וחוה להיות כמו אלוהים: "...והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע" בראשית, פרק ב', פסוק ד. אם אלוהים הוא כל יכול, בעל הבית, בעל השליטה, יוצר החוקים, ומכתיב המוסר - אכילת הפרי האסור תעניק לאדם וחוה את אותןן פריבילגיות, את אותם כוחות. אנחנו מבינים שאכילה מפרי עץ הדעת תהפוך את אדם וחוה להיות כמו אלוהים: יצורים חושבים, המבחינים בין וחושבים על "טוב" ו"רע", לבעלי דעת: "ומעץ הדעת טוב ורע..." בראשית, פרק ב', פסוק יז - דעת, שתנהל את חייהם ותשלוט בהם במקום אלוהים, במקום חיים בגן העדן של היות בהוויה, ברגע, באושר... בחוסר מחשבה / דעת.
ב. עפ"י אלפרד אדלר: "להיות בן-אדם הווה אומר לחוש שאתה ?נחות. הילד מגיע לעולם כיצור קטן וחסר אונים המוקף (על-פי תפיסתו) במבוגרים חזקים ורבי עוצמה. רגשות הנחיתות ?של הילד מהווים את התמריץ לחתירה ולהשגה של דברים גדולים וחשובים. כשהוא מצליח להשיג רמה אחת ?של התפתחות, הוא מתחיל שוב לחוש נחיתות והחתירה להשגת משהו טוב יותר מתחילה מחדש. זהו ?הכוח המניע של האנושות." מתוך: "?Study of Organ Inferiority and Its Physical Compensation (1907)??"?
3- בהתבסס על הפרשנות של פרופ' נתן אביעזר, אוניברטיסת בר-אילן, הפקולטה למדעי היהדות בסיפור בראשית, הייתה מטרתו של אלוהים להבהיר לאדם וחווה שגן העדן הזה הוא שלו, שעליהם לזכור שהם אורחיו, שחוקי המוסר של "טוב" ו"רע" נקבעו על ידו, ושעליהם לציית לו באופן שרירותי. האיסור הוא בעצם הוראה מגבוה שעליהם לציית לה רק משום שבעל הבית, הכל יכול, רוצה בכך. בתמורה לכך הם היו זכאים לאלמות, לביטחון שאלוהים שומר עליהם, ולהגנתו מפני כל הסכנות ("חיות הטרף") האורבות בגן עדן.
4- עפ"י ניסוי פליטת העשן של דרלי ולטאנה. "לפתוח את התיבה של סקינר", לורן סלייטר, אריה-ניר הוצאה לאור, 2005, ע' 110-111
נכתב בלשון נקבה מטעמי נוחות ופונה לבני שני המינים כאחד.
מאת: סמדר פרגר, מנחת קבוצות מוסמכת
© כל הזכויות שמורות ©
אין להעתיק, להפיץ, להציג בפומבי או למסור לצד שלישי כל חלק מתכני האתר ללא קבלת הסכמה בכתב ומראש.
כל חומר המופיע באתר ניתן להורדה ושימושו החופשי מותנה בחוקי זכויות יוצרים.
חל איסור מוחלט לשנות, לפרסם, למכור ו/או להפיץ כל חומר שהורד מהאתר בכל דרך שהיא ללא הסכמה מראש בכתב ומראש.
לאתר הרזיה שפויה.
