מדוע שרויים נהגי ישראל במצוקת-חנייה כרונית?
משום שליצור מקום-חנייה עולה, נניח, 1000 דולר, ואילו סימון אין-חנייה (בתמרור שכוחו יפה עד לצומת הבא), או חנייה בתשלום (בצבע כחול-לבן) עולה חצי לירה לכל מקום אין-חנייה, והוא מכניס כל שנה מיליון שקל, בין בדמי-חנייה, בין בקנסות.
משום שכספי הקנסות הולכים, על פי החוק, לקופתה של הרשות המקומית, בניגוד לקנסות על עבירות פליליות אחרות, אשר הולכים לקופת המדינה.
משום שהפקידים ושאר בעלי-השררה אוהבים להראות לכל העולם שהם בעלי-הכוח, וכל האחרים סרים למרותם.
ובמלים אחרות: לרשויות המקומיות לא כדאי ליצור מקומות-חנייה לציבור, כאשר הן מתפרנסות ממצוקת-החנייה.
מן הראוי להזכיר בעניין זה את מה שהתגלה בפרשת השופטת הילה כהן: כיוון שהרשויות המקומיות הן הנהנות מהקנסות, הן מנהלות את בתי המשפט לעניינים מקומיים כעסק כלכלי לכל דבר ועניין: הן מממנות את בתי המשפט לעניינים מקומיים, וגם את משכורותיהם של השופטים. דבר זה יוצר לחצים פסולים של הרשות המקומית על הרשות השופטת, ומי שמכיר את הנעשה בבית המשפט האלה, יודע עד כמה השופטים נתונים ללחצים - אשר לא כולם עומדים בהם בגבורה.
וכאשר שופט לא עומד בלחציה של הרשות השלטונית, זו כבר שחיתות שיפוטית.
התירוץ להגבלות-החנייה הוא בצורך "להסדיר" את החנייה.
מה זה "להסדיר"?
"להסדיר את החנייה" פירושו לקבוע שכל המחנה את רכבו במקום פלוני ייקחנו משם אחרי שעה (או שעתיים, שלוש, הכל כפי שנקבע בחוק-העזר המקומי) כדי שגם אחרים ייהנו מהחנייה במקום.
ממש אלטרואיזם צרוף: אנחנו, העירייה או המועצה המקומית, לא רוצים דבר לעצמנו. רק לציבור הרחב. כרטיס-החנייה זה רק כדי להראות לפקח מתי התחלת את החנייה, והעלות לשעת-חנייה זה רק כדי לכסות את עלות ההדפסה של הכרטיס ...
ממש נוגע ללב. ממש משכנע, אבל יותר משכנע היה אם הפקחים היו רושמים את המכוניות החונות, כדי לשוב ולבדוק אחרי שעה, שעתיים או שלוש (הכל כפי שנקבע בחוק-העזר המקומי) אם אתה לא "רימית" בכך שחזרת לרכבך ושמת כרטיס חדש (דבר האסור על פי החוק, שהרי, כאמור, אנחנו לא רוצים דבר לעצמנו, רק שתפנה את המקום לאחרים ...).
משהו מעין "צדק חלוקתי", הלקוח מהמצאה זו או אחרת של הבג"ץ.
אז;הם לא בודקים את זה, ואם אתה שוכח לרוץ להחליף את הכרטיס, אתה לא נענש על שלא פינית את החנייה לבאים אחריך, אלא על כך ששכחת להחליף את הכרטיס.
כשאני מדבר על כרטיס החנייה, אני מדבר גם על ההמצאה החדשה: כרטיס הפארקינסון האלקטרוני. טוב אל תראו אותי כזה, כי זה בגלל האלצהיימר המתקדם שלי אני אולי לא זוכר בדיוק את שם המחלה, אבל נדמה לי שזה השם.
הפארקינסון הזה מתוכנת כך שהוא מתאים את עצמו לחוק העזר של כל רשות מקומית. כשאתה בוחר את שם המקום ומפעיל את המכשיר, זה מראה לך כמה זמן מותר לך לחנות, וככל שהזמן עובר, ה"יתרה" הולכת ופוחתת, וכשהזמן אוזל - ואתה לא חזרת כדי להפעיל את המכשיר מחדש - הפקח רואה את זה בצג, ורושם דוח.
עד כמה ה"הסדר" הזה לא אמיתי ולא רציני - בבחינת "צחוק מהעבודה" - אפשר לראות בכפר סבא, שם אתה יכול לחנות 12 שעות. מחר יתירו לך לחנות חודש שלם, ויקראו לזה "הסדר חנייה" או "צדק חלוקתי", כאשר המטרה האמיתית - פעם עוד היו מתביישים להודות בזה, היום מודים בכך מהמקפצה - היא מיסוי החנייה.
אז אם הרשויות רוצות כסף עבור מקומות החנייה שהן מעמידות לרשות הציבור, זה בסדר, כי שום דבר לא בא בחינם, והרשויות לא מקבלות את מקומות-החנייה במתנה. אבל יש לי רעיון טוב בהרבה. רעיון אשר יחסוך לנו, הנהגים, את הטרטור הכרוך בכרטיסי החנייה, בדוחות, קנסות ומה לא,
תמצית הרעיון: יחד עם אגרה השנתית של כל רכב תשולם "תוספת חנייה", והכספים שיתקבלו מהתוספת הזאת יחולקו לרשויות המקומיות לפי כמות מקומות החנייה החופשיים שהן מייצרות ומעמידות לרשות הציבור.
לא, זה לגמרי לא פשוט. כך, למשל, תושבי תל-אביב לא יתלהבו מהרעיון לממן את מקומות החנייה בזרנוגה גימ"ל, בה הם לא היו מעולם, ואין בכוונתם להגיע אליה. הם גם לא ישושו לחלוק את מקומות החנייה בעירם עם תושבי אותה זרנוגה, הגם שהזרנוגאים עצמם משתתפים במימון מקומות החנייה בתל-אביב רבתי.
לא, זה בכלל לא פשוט, אבל כאשר יצאתי עם ההצעה הזאת הכנתי תשובות לכל השאלות, התהיות, ההסתייגויות וההתנגדויות.
התשובות נמצאות כאן: הצעת חוק החנייה (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס"ה-2004
וכמו שאומרים אצלנו: כנסו-כנסו!
משום שליצור מקום-חנייה עולה, נניח, 1000 דולר, ואילו סימון אין-חנייה (בתמרור שכוחו יפה עד לצומת הבא), או חנייה בתשלום (בצבע כחול-לבן) עולה חצי לירה לכל מקום אין-חנייה, והוא מכניס כל שנה מיליון שקל, בין בדמי-חנייה, בין בקנסות.
משום שכספי הקנסות הולכים, על פי החוק, לקופתה של הרשות המקומית, בניגוד לקנסות על עבירות פליליות אחרות, אשר הולכים לקופת המדינה.
משום שהפקידים ושאר בעלי-השררה אוהבים להראות לכל העולם שהם בעלי-הכוח, וכל האחרים סרים למרותם.
ובמלים אחרות: לרשויות המקומיות לא כדאי ליצור מקומות-חנייה לציבור, כאשר הן מתפרנסות ממצוקת-החנייה.
מן הראוי להזכיר בעניין זה את מה שהתגלה בפרשת השופטת הילה כהן: כיוון שהרשויות המקומיות הן הנהנות מהקנסות, הן מנהלות את בתי המשפט לעניינים מקומיים כעסק כלכלי לכל דבר ועניין: הן מממנות את בתי המשפט לעניינים מקומיים, וגם את משכורותיהם של השופטים. דבר זה יוצר לחצים פסולים של הרשות המקומית על הרשות השופטת, ומי שמכיר את הנעשה בבית המשפט האלה, יודע עד כמה השופטים נתונים ללחצים - אשר לא כולם עומדים בהם בגבורה.
וכאשר שופט לא עומד בלחציה של הרשות השלטונית, זו כבר שחיתות שיפוטית.
התירוץ להגבלות-החנייה הוא בצורך "להסדיר" את החנייה.
מה זה "להסדיר"?
"להסדיר את החנייה" פירושו לקבוע שכל המחנה את רכבו במקום פלוני ייקחנו משם אחרי שעה (או שעתיים, שלוש, הכל כפי שנקבע בחוק-העזר המקומי) כדי שגם אחרים ייהנו מהחנייה במקום.
ממש אלטרואיזם צרוף: אנחנו, העירייה או המועצה המקומית, לא רוצים דבר לעצמנו. רק לציבור הרחב. כרטיס-החנייה זה רק כדי להראות לפקח מתי התחלת את החנייה, והעלות לשעת-חנייה זה רק כדי לכסות את עלות ההדפסה של הכרטיס ...
ממש נוגע ללב. ממש משכנע, אבל יותר משכנע היה אם הפקחים היו רושמים את המכוניות החונות, כדי לשוב ולבדוק אחרי שעה, שעתיים או שלוש (הכל כפי שנקבע בחוק-העזר המקומי) אם אתה לא "רימית" בכך שחזרת לרכבך ושמת כרטיס חדש (דבר האסור על פי החוק, שהרי, כאמור, אנחנו לא רוצים דבר לעצמנו, רק שתפנה את המקום לאחרים ...).
משהו מעין "צדק חלוקתי", הלקוח מהמצאה זו או אחרת של הבג"ץ.
אז;הם לא בודקים את זה, ואם אתה שוכח לרוץ להחליף את הכרטיס, אתה לא נענש על שלא פינית את החנייה לבאים אחריך, אלא על כך ששכחת להחליף את הכרטיס.
כשאני מדבר על כרטיס החנייה, אני מדבר גם על ההמצאה החדשה: כרטיס הפארקינסון האלקטרוני. טוב אל תראו אותי כזה, כי זה בגלל האלצהיימר המתקדם שלי אני אולי לא זוכר בדיוק את שם המחלה, אבל נדמה לי שזה השם.
הפארקינסון הזה מתוכנת כך שהוא מתאים את עצמו לחוק העזר של כל רשות מקומית. כשאתה בוחר את שם המקום ומפעיל את המכשיר, זה מראה לך כמה זמן מותר לך לחנות, וככל שהזמן עובר, ה"יתרה" הולכת ופוחתת, וכשהזמן אוזל - ואתה לא חזרת כדי להפעיל את המכשיר מחדש - הפקח רואה את זה בצג, ורושם דוח.
עד כמה ה"הסדר" הזה לא אמיתי ולא רציני - בבחינת "צחוק מהעבודה" - אפשר לראות בכפר סבא, שם אתה יכול לחנות 12 שעות. מחר יתירו לך לחנות חודש שלם, ויקראו לזה "הסדר חנייה" או "צדק חלוקתי", כאשר המטרה האמיתית - פעם עוד היו מתביישים להודות בזה, היום מודים בכך מהמקפצה - היא מיסוי החנייה.
אז אם הרשויות רוצות כסף עבור מקומות החנייה שהן מעמידות לרשות הציבור, זה בסדר, כי שום דבר לא בא בחינם, והרשויות לא מקבלות את מקומות-החנייה במתנה. אבל יש לי רעיון טוב בהרבה. רעיון אשר יחסוך לנו, הנהגים, את הטרטור הכרוך בכרטיסי החנייה, בדוחות, קנסות ומה לא,
תמצית הרעיון: יחד עם אגרה השנתית של כל רכב תשולם "תוספת חנייה", והכספים שיתקבלו מהתוספת הזאת יחולקו לרשויות המקומיות לפי כמות מקומות החנייה החופשיים שהן מייצרות ומעמידות לרשות הציבור.
לא, זה לגמרי לא פשוט. כך, למשל, תושבי תל-אביב לא יתלהבו מהרעיון לממן את מקומות החנייה בזרנוגה גימ"ל, בה הם לא היו מעולם, ואין בכוונתם להגיע אליה. הם גם לא ישושו לחלוק את מקומות החנייה בעירם עם תושבי אותה זרנוגה, הגם שהזרנוגאים עצמם משתתפים במימון מקומות החנייה בתל-אביב רבתי.
לא, זה בכלל לא פשוט, אבל כאשר יצאתי עם ההצעה הזאת הכנתי תשובות לכל השאלות, התהיות, ההסתייגויות וההתנגדויות.
התשובות נמצאות כאן: הצעת חוק החנייה (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס"ה-2004
וכמו שאומרים אצלנו: כנסו-כנסו!
בעליו ועורכו הראשי של האתר של קימקא.
http://www.quimka.net
הצעת חוק החנייה (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס"ה-2004
http://www.quimka.net/?l=he&a=8292
דואר אי-מייל אלקטרוני:
quimka@quimka.com
http://www.quimka.net
הצעת חוק החנייה (חנייה חינם ודרכי מימון), התשס"ה-2004
http://www.quimka.net/?l=he&a=8292
דואר אי-מייל אלקטרוני:
quimka@quimka.com