על הקשר בין הומאופתיה , פיזיקה קוואנטית ואובייקטיביות המדע 

ברצוני במאמר זה לפתוח את עיניכם לעולם רחב יותר, פחות מבוסס ואבסולוטי בו כל דבר שקורה קשור בדבר אחר. בו המדע הטהור , האובייקטיבי מתגלה כסובייקטיבי ברמה זו או אחרת. בו התיאוריה שנבנית ונבדקת כל כך בקפדנות יש לה תמיד קשר תרבותי , רגשי ,נפשי וסוציולוגי . בו אפשר להבין כיצד לא ניתן ולא רצוי למען התפתחות האנושות בכלל לשלול ממצאים חדשים שלא עומדים שווה בשווה עם מה שחשבנו שנכון ואבסולוטי. בו יש מקום להתפתחות ההומאופתיה למרות הקושי הכרוך במציאת הסבר רציונאלי מעבדתי כיצד היא פועלת.


במהלך המאות האחרונות למין המאה ה-17 ועד היום עבר המין האנושי מהפך בכל הקשור לתגליות המדעיות. המאה ה- 19 הסתיימה בין השאר בסימן גילוי האלקטרון - החלקיק התת אטומי הראשון , גילוי המבנה האטומי של היסודות הכימיים , גלגולי האנרגיה , גלוי הקרינה האלקטרומגנטית ועוד ממצאים חשובים.
התגלית שהאטום הוא לא "סוף התחלקות החומר" הוא אולי הממצא העיקרי שהוביל בתחילת המאה ה- 20 את הפיזיקאים והמדענים ברחבי העולם להתעמק עוד ועוד במבנה האטום.
התברר כי רב הנסתר על הגלוי במחקר האטום ותיאוריה מבוססת אחת שהחזיקה שנים רבות יכלה בהרף עין להתגלה כלא יותר מהשערה ושיש לנסח תיאוריה חדשה שתסביר את הממצאים החדשים והמפתיעים.
אולי הדוגמא הטובה ביותר לכך היא השינוי הדרמטי שחל בהלך המחשבה במדע הפיזיקה עם הגילוי של אינשטיין ב - 1905 כי לאור אופי קוואנטי , כלומר ההבנה שלו כי האור הוא בעל מבנה חלקיקי המורכב ממנות בדידות של אנרגיה. הוא הראה כי האור מראה תכונה גלית כאשר אלומתו מרוכזת ותכונה חלקיקית כאשר אלומתו דלילה. תפישה זו הייתה מנוגדת לתיאוריה הגופיפית מהמאה השבע עשרה מבית מדרשם של דקארט וניוטון אשר צידדה במבנה הגלי של האור. התיאוריה החדשה של אינשטיין עוררה גל של התנגדויות ברחבי העולם המדעי אך היא הייתה פריצת הדרך לתיאוריות וממצאים חדשים שהולידו בעצם את הפיזיקה הקוואנטית.
דוגמא זו ממחישה יותר מהכול שאנו יכולים ,פתאום, בהרף עין, ע"י גילוי חדש של מדען זה או אחר לפרוץ דרך להבנה חדשה עמוקה יותר של סודות היקום או "הסודות של האיש הזקן " כפי שאינשטיין נהג לומר.
המאה ה- 20 עם ביסוס תיאורית הקוואנטים שינתה ללא הכר את ראייתנו את החומר ואת התנהגותו. התברר כי המציאות התת - אטומית " לא רוצה" להתנהג לפי חוקי הפיזיקה הניוטונית המכאנית מהמאה ה -17. הבנת מבנה האטום ובעיקר התנהלותם המוזרה של האלקטרונים באטום כאשר הם "מדלגים " ממסלול למסלול ללא שנבין איזו דרך הם עברו בין המסלולים והיכן בדיוק הם נמצאים בכל שלב הביאו חוקרים רבים להבנה עמוקה כי חוקי הפיזיקה ובהם חוק הסיבתיות ( כל חוליה בשרשרת אירועים היא תולדה של קודמתה ומחוללתה של זו שאחריה) התערערו לחלוטין.
הרי אם האלקטרון מתנהג כגל וכחלקיק גם יחד לא ניתן לקבוע בוודאות את מיקומו במרחב ומכאן נולד עיקרון אי הוודאות אשר הפיזיקאי הייזנברג תבע אותו לראשונה ב - 1927.
גילוי נוסף אולי אף מרשים יותר ערער את מושג האובייקטיביות של המציאות וכפועל יוצא האובייקטיביות של המדע עצמו. בניסוי מבריק שנקרא ניסוי 2 החריצים הראו מדענים כי פוטונים המשוגרים לעבר מחיצה שחרוצים בה 2 חריצים יתנהגו כגל כאשר לא מנסים למדוד באיזה חריץ עברו ומתנהגים כחלקיקים בודדים כאשר מנסים למדוד את תוואי מסלולם. כלומר , החוקר משפיע בדרך מסויימת על הניסוי. מה שקבע אם הוא גל או חלקיק הייתה המדידה. כאילו הפוטון "ידע" מתי אנו פותחים את 2 החריצים ומתי סוגרים אחד. עד אז הוא נמצא בסופר פוזיציה כלומר הוא יכול להיות בכל מקום ובכל אחת הפוזיציות גל או חלקיק.
ממצא זה הביא להכרה כי אין מציאות ניטרלית , אובייקטיבית. החוקר לא יכול להיות צופה מהצד שרק מתבונן בתהליכי הטבע . הוא גם המשתתף בניסוי וגם המשפיע עליו!

מה הקשר של ההומאופתיה לכל זה? ובכן יש קשר רב . ההומאופתיה מואשמת חדשות לבקרים בחוסר מדעיות , בנתינת חומרים מדוללים שאין ולא יכולה להיות להם שום השפעה על גוף האדם כי הרי אנו חומר וחומר מושפע מחומר.
הדוגמאות לעיל , וישנן עוד רבות טובות כמותן, והקורא שירצה להתעמק יותר ימצא שפע של מידע על מכאניקת הקוואנטים (ספר טוב וקל יחסית לקריאה הוא ספרו של ד"ר יואב בן דוב " תורת הקוונטים : מציאות ומסתורין" , הוצאת מה? דע! ) מוכיחות כי הבלתי ידוע הופך בין רגע לידוע ומובן עם תגלית חדשה.
הן מראות כי החומר לא מתנהג כחומר בכל מצב , ולכן גוף האדם הבנוי ברמה המיקרוסקופית מאטומים חייב גם הוא להיות כפוף לחוקי הפיזיקה הקוואנטית כמו שברמה המקרוסקופית הוא כפוף לחוקי הפיזיקה הניוטונית. השפעה ברמה מיקרוסקופית ע"י מתן חומרים הומאופתים מדוללים משפיעה על הרמה מיקרוסקופית של גוף האדם ושם כפי שהוכח החוקים אחרים לחלוטין.
למעשה הרמדי ההומאופתית משפיעה על כל הרמות כי אם לא ניתן להפריד בין חלקי השלם והחומר -מרחב -זמן מחוברים יחדיו כפי שטען דיוויד בוהם , אחד הפיזיקאים יצירתיים ביותר במאה העשרים , הרי שיוצא מזה שהשפעה ברמה האטומית בגוף האדם תשפיע על הרמה התודעתית , נפשית , גופנית.
אם התודעה שלנו בעת ניסוי יכולה להשפיע על תוצאות הניסוי מדוע לא לשער שתוצאות ניסוי כזה או אחר במעבדה ניטראלית ע"י חוקר ניטראלי לא יושפעו מתודעתו של החוקר עצמו , אובייקטיבית ככל שתהיה?

אם חומר המדולל במים מעבר להימצאות מולקולות שלו עצמו בתוך המים מתנהג אחרת לחלוטין מהחוקים המכאניים ועובר על ידי הדילול למציאות בה החוקים אחרים לחלוטין הרי שלא נוכל לבחון אותו בכלים המדעיים הקונבנציונאליים. זאת אחת הסיבות לקושי הטמון בכל מי שמנסה להוכיח ולהסביר איך ההומאופתיה עובדת.
אם עדיין איננו יכולים להסביר מה קורה ברווח שבין המולקולה לאטום ואם אנו כל פעם מחדש משתאים מהתנהגות חלקיקי האטום מדוע אנו מנסים לקבע עצמנו במחשבה ש " לא יכול שהומאופתיה עובדת ?" , " זה בניגוד לחוקי הפיזיקה הידועים לנו היום " ושאר משפטים העושים נזק לא רק להומאופתיה אלא להתפתחות האנושית ולאבולוציה האנושית בכלל.
קיבעון מחשבתי הוא אנטי אבולוציוני וככזה מעכב התפתחות. הוא מוסבר בצורה יפה עי" המושג " שביל כלבי הציד" .כך כינה את שיטת המחקר הקונבנציונאלית הפיזיקאי מוריס גולדהבר.
על פי הסבר זה חוקר אשר הגדיר טרם המחקר את ההיפותזה שלו ואת הנחות המוצא שלו יתקשה להשתחרר במהלך המחקר מהנחות אלו . גם אם יעלה על שביל נכון ויתחיל "לרחרח " אחר רמזים שיובילו אותו למקום המצאה של "התגלית הגדולה" הרי שקרוב לודאי שהוא יתעלם מרמזים שאינם מתיישבים עם תפישת העולם שלו או הנחות היסוד שלו. למשל אם הציד נערך בערבות אפריקה התיכונה הוא יצפה מראש לראות אריות , ג'ירפות , פילים וכדומה. אם הוא ייתקל בצד השביל בשיירים המזכירים צואה של פינגווינים, הוא לא יעלה על הדעת אפילו לחשוב על הכיוון זה כי הרי הנחת המוצא שלו היא שאין פינגווינים באפריקה.

המציאות היא אם כך בעיני המתבונן. היא נקבעת במידה רבה בין מה שהחושים קולטים לבין מה שהמוח מאפשר לנו לדעת. התודעה שלנו , ברוב המקרים( אלא , אם מדובר באדם שהתפתח התפתחות רוחנית מרשימה ) תסבול משיפוט לא רציונאלי , מלא באשליות , אינטואיציות שגויות ודעות קדומות. המדען אשר בא לבחון את אמיתות התיאוריה שלו יפרש את הממצאים שגילה במחקר בדרך המאוד מסויימת שלו המותנית בכוחן של תובנותיו , אמונותיו , דעותיו הקדומות , משאלות הלב , החינוך שלו , מבנה האישיות שלו עצמו . מתברר כי העובדות , הממצאים והנתונים שהוא גילה במחקר מקבלים משמעות רק דרך התיאוריה שהוא עצמו ניסח קודם לכן וזאת כמובן התוותה לו את הדרך ללא שיוכל לסטות.
במקרים רבים תיאוריה חדשה תנוסח ע"י מדען אחר והיא תסביר לא רק תופעות ידועות אלא גם תופעות חדשות ואותה תיאוריה שכולנו חשבנו שהנה נתנה לנו את כל התשובות שלהן חכינו תהפוך לתיאוריה שולית ולא רלבנטית. זאת הארעיות של המדע וכל שנותר הוא להבין שתמיד יהיה פער בין כל היש בעולם לבין כל הידע שלנו על היש זה . הפער הזה הוא הגורם למתח הבריא המביא אותנו להמשיך ולחקור ולגלות את סודות היקום וסוד הבריאה עצמה.

ההומאופתיה הקלאסית וכמותה ענפים רבים ברפואה המשלימה מחכים לאותו חוקר לא מקובע , פורץ גבולות אשר הפנים את המהפך האדיר שהתחולל במאה ה -20 בכל הקשור לחוקים על פיהם מתנהלת המציאות שלנו. אותו חוקר שידע להשתמש בכלים של הפיזיקה הקוונטית ויכיר באפשרות המטאפיזית של השפעת התודעה על גוף האדם הוא זה שיוכל למצוא את אותו שביל לעבר גילוי דרך פעולתם של התרופות ההומיאופתיות. אותו חוקר שתודעתו תהיה כה מפותחת שהוא יוכל לראות ולהתבונן בממצאי המחקר שלו בעין לא שיפוטית , נקייה מדעות קדומות .