התרתו של עולם סבוך
צבי לניר
"אינטליגנציה" היא מושג המקושר אצל אחדים ל"התנהגות אינטליגנטית"; אצל אחרים - למבחנים פסיכומטריים לבדיקת "מנת המשכל". אני רואה ב"אינטליגנציה" מושג המבטא את הדרישות החשיבתיות שהעולם המשתנה שבו אנו פועלים מציב בפנינו. תפיסה זו דומה, אם כי לא זהה, לגישתו של חוקר האינטליגנציות הווארד גרדנר (Gardner), המתאר "אינטליגנציה" כיכולת לפתור בעיות ולעצב תוצרים שיש להם חשיבות במערך תרבותי מסוים או בתוך קהילה כלשהי.1
בחלקה הראשון של המאה העשרים נתפס המושג "אינטליגנציה" כזהה ל-IQ - "מנת המשכל" (Intelligence Quotient) - מדד לתהליכי החשיבה הנדרשים לפתרון בעיות לוגיות. פירוש זה של המושג אינטליגנציה שיקף את הדרישות שהכמיהה לאופטימיזציה של התרבות התעשייתית הציבה בזמנו בפני האדם.
האכזבה מיכולתה של התכליתיות הלוגית לפתור את הבעיות האנושיות הוליכה לתפיסה חדשה של רציונליות. בשנות התשעים טען דניאל גולמן (Golman), כי תיאור האינטליגנציה האנושית כעניין המתמצה ביכולות של פתרון בעיות לוגיות הוא חלקי בלבד, והציע את המושג "אינטליגנציה רגשית" (EQ - Emotional Intelligence) כמושג משלים ואף חשוב יותר לתיאור ייחודה של האינטליגנציה האנושית.2
לקראת המחצית השנייה של שנות התשעים, בהקשר של הגל החדש של כמיהה אנושית לחיפוש משמעות טרנסצנדנטית,3 החלו להופיע ספרים העוסקים ב"אינטליגנציה רוחנית" (SQ - Spiritual Intelligence) - אינטליגנציה שבאמצעותה האדם יכול להבין את משמעותו הקיומית ולהגשימה במלואה.4
המציאות האנושית שבה אנו חיים בתחילת האלף השלישי מתאפיינת בעלייה גדולה בסיבוכיות (complexity) ובשינויים בסיסיים (basic changes) מהירים של הסביבה האנושית, ומעלה צורך בחקירתה של אינטליגנציה חדשה - האינטליגנציה שבאמצעותה בני אדם מבצעים את תהליכי החשיבה המאפשרים להם לשנות את המודלים המנטליים שלהם: "אינטליגנציית ה-Reframing".
הצרכים הדוחקים של התמודדות עם פתרון בעיות בעולם הממשי מחייבים את חקירת אינטליגנציית ה-Reframing; אולם במובן עמוק יותר, אינטליגנציה זו קשורה בשינוי המהותי שחל בתפיסה האנושית לגבי תהליכי ההכרה שלה את טבע התופעות. תחילתם של תהליכים אלה כרוכה בגילויי הפיזיקה בתחילת המאה העשרים; הבשלתם - בקריסת האידאולוגיות והדוקטרינות הגדולות שאנו עדים לה בתקופתנו.
בתחילת המאה העשרים, נילס בוהר (Bohr), וורנר הייזנברג (Heisenberg) ואחרים חוללו שינוי יסודי ביחסנו ל"אמת" וביכולתנו להגיע אליה. הם הראו כי כל ידע שלנו הוא תלוי-מתבונן ותלוי-הקשר. אנו יכולים להכיר רק את היבט המציאות שאנו מחפשים אותו, בהתאם לאמצעים המשמשים אותנו בחיפוש זה; ובלשונו של הייזנברג: "מה שאנו רואים, אינו הטבע לעצמו, אלא הטבע כפי שהועמד בפני שיטת חקירתנו. . . מלאכתנו המדעית בפיזיקה אינה אלא שאילת שאלות בנוגע לטבע בלשון שבפינו, והשתדלות לקבל תשובה מהניסוי על-ידי האמצעים שברשותנו. . . על במת המציאות אנו עצמנו גם שחקנים וגם צופים".5
הייזנברג ופיזיקאים אחרים ובהם אלברט איינשטיין חוללו בכך שינוי בהבנתנו את טבעה של הכרתנו ואת אחריותנו כלפיה. הכול תלוי במובן מכריע בנו, בשאלות שאנחנו בוחרים לשאול ובנקודות המבט שאנו מטילים על התופעות באמצעות חשיבתנו. המדע של ימינו מזמין אותנו להכיר בכך שהמציאות והאמת הן מעבר להשגתנו הסופית. עם זאת, הוא מזמין אותנו גם לחגוג את ריבוי הפנים של האמת ולקבל אחריות על תפקידנו בהתגלותה.
במחצית השנייה של המאה העשרים היינו עדים לתהליך גורף של "הסרת הקסם" ((disenchantment, כפי שטבע מושג זה מקס ובר) מן האידאולוגיות והדוגמות הגדולות. ביטויה הדרמטי ביותר היה אבדן האמונה בקומוניזם שהתלווה לקריסת ברית המועצות, ובמידת מה גם חתירה תחת אשיות השיטה הקפיטליסטית המערבית והערכים הדמוקרטיים הכרוכים בה (שאנו ממשיכים לדבוק בה תוך תפיסתה כגרועה פחות מאחרות). כך גם התפכחותנו מרעיון ה"קדמה" (progress), שבצדה התנגדות ואף סלידה מרעיון החזרה אל היסודות כפי שהוא בא לידי ביטוי למשל בפונדמנטליזם האסלאמי. תהליך זה של התפכחות מהאשליות שמקורן באידאולוגיות ובדוקטרינות הגדולות העביר לאדם עצמו את האחריות לפירוש מצבו ביחס לסביבתו.6
הגל הראשון של התפכחות מייאשת מן התאוריות והדוקטרינות הגדולות הוליד את הפוסט-מודרניזם והדה-קונסטרוקטיביזם. מן הבחינה החשיבתית, דה-קונסטרוקטיביזם הוא תהליך של Deframing - העלאת המודעות למודלים ולאמונות הרווחות לצורך ערעורן. ה-Deframing מזעזע את ההנחות החשיבתיות המושתתות על התפיסות הרווחות, אך אינו יוצר קונסטרוקציה חדשה של Reframing.
מאוחר יותר החלו לעלות שאלות חדשות. האם אין מעבר לדה-קונסטרוקטביזם קונסטרוקטיביזם חדש (רה-קונסטרוקטביזם)? האם כל שנותר לנו הוא להיגרר לרלטיביזם ניהיליסטי קיומי ותפיסתי?
בהקשרים אלה, אינטליגנציית ה-Reframing מייצגת גישה שאפשר לתארה כפוסט-פוסט-מודרניזם או כ-Re-Constructivism. גישה זאת יוצאת מתוך הכרה שאנחנו חייבים להפעיל את אותם כישורים קוגניטיביים המאפשרים לנו - כחברות, כארגונים וכבני אדם בחיי היום-יום שלנו - לקיים מודעות מתמדת למודלים המנטליים שלנו ולהיותם Frames; לבצע תהליכי Deframing של Framings שאיבדו את הרלוונטיות הפירושית (interpretative) שלהם, אך בה בעת לדעת כיצד להשלים תהליך זה על-ידי Reframing חדש.7
העלאת המודעות לאינטליגנציית הReframing- חותרת אם כן לרה-קונסטרוקטיביזם - מתן תשובה לצורך הגובר של האדם לפרש את עצמו ואת סביבתו כתהליך מתמיד, לנוכח ההתמודדות היום-יומיות שלו עם המציאות המשתנה ומתוך מציאות זאת. ככזה, תהליך הReframing- אינו תהליך של אמנציפציה תפיסתית בלבד, אלא גם תהליך חדש של נטילת אחריות אנושית. אולם, כפי שכבר רמזתי, הסיבות הישירות לצורך באינטליגנציית Reframing קשורות בצרכים ארציים של שרידות ויכולת התמודדות אישית, קבוצתית וארגונית.
אנו פועלים בסביבה שמתרחשים בה שינויים בסיסים בקצב שלא הורגלנו אליו בעבר. שינויים אלה הופכים חדשות לבקרים את המודלים המנטליים שלנו, שבאמצעותם אנו מפרשים את הסביבה, ללא-רלוונטיים. המחיר שאנו משלמים (אנושי, חברתי, צבאי, פוליטי וכלכלי) בשל הפער הגדל והולך בין מהירות התרחשותם של שינויים בסיסים בסביבת הפעולה שלנו לבין האטיות היחסית של השינויים במודלים המנטליים שלנו המעוצבים במסגרת תהליכים חברתיים, גבוה ביותר. אביא שתי דוגמאות עכשווית להמחשת טיעון זה - האחת מהתחום הכלכלי והשנייה מהתחום הביטחוני.
קריסת הנסד"ק (Nasdaq) הייתה לא רק קריסה של הבורסה אלא בעיקר קריסה של מודל מנטלי שהתפתח בתהליכים חברתיים שבהם השתתפו גורמים רבים - עיתונאים כלכליים, אנליסטים, אקדמאים ועוד - שהתאגידים קיבלו את הגיונם. היא ציינה בעיני רבים את ערעור המודל הרווח שעליו נבנו תלי-תלים של תפיסות עסקיות, הערכות שוווי וסיכונים, אמות מידה להשקעות הון, שותפויות ומיזוגים עסקיים, שיטות לתגמול עובדים ועוד ועוד: מודל "הכלכלה החדשה". משמודל זה מט לנפול, כל אחד מן התאגידים עמד בפני הצורך הדחוף לפרש עצמו מחדש בהקשרים הייחודיים שבהם הוא מצוי. אולם, גם במצב חדש זה נזקקו התאגידים לעצתם הגורפת של יודעי דבר, שככלל פירשו את המציאות בהתאם למסגרות המנטליות הקיימות. לפיכך, במקום שכל תאגיד יבחן את עצמו בהתאם להקשר הנתון שבו הוא נמצא, ויגבש מסגרת מנטלית חדשה התואמת את צרכיו המוגדרים, התגובות היו ברוב המקרים אחידות, והתמקדו בביצוע "שינויים מצביים" (situational changes) במסגרת ההיגיון של המודל הקודם (downsizing, ביטול פרויקטים וכדומה) במקום בביצוע "שינויים בסיסיים" (basic changes) נדרשים.8
איני טוען שלא היה צורך לבצע שינויים מצביים כאלה, אלא שבנוסף לכך היה צורך לבחון מחדש את הנחות היסוד (basic premises) של תפיסת העסק ולעצב מחדש את ה-mind-set של העסק. תהליך כזה לא התרחש בדרך כלל, ועל כן הצעדים המצביים הדרסטיים שבוצעו לא הצילו את החברות מפני קריסה.
הדוגמה השנייה היא הפתעת התקפת הטרור על מגדלי התאומים (World Trade Center) ב11- בספטמבר 2001. מיד לאחר האירוע הוכו האמריקנים בתדהמה: כיצד ייתכן שההכנות לפעולת טרור כה מורכבת, שנמשכו כנראה חודשים רבים, נעלמו מעיניו הפקוחות ומאזניו הכרויות של ה-FBI? הסתבר בהדרגה כי הבעיה לא הייתה נעוצה במחסור במידע, אלא במודל מנטלי ביטחוני לא-מתאים לפירושו. עובדה מתועדת היטב היא שהערך האבחוני של מידע נקבע על-פי המודל המנטלי המזומן לפירוש מידע זה. למידע התואם את המודל המנטלי נוהגים לייחס ערך אבחוני גבוהה; למידע שאין מודל מנטלי מתאים לפירושו, מיוחס ערך אבחוני נמוך או שאין מבחינים בו כלל. תופעה זו נחקרה והודגמה במקרים מפורסמים אחרים של כשלים אסטרטגיים - כדוגמת פרל הרבור, התקפת הפתע הגרמנית על רוסיה במלחמה העולם השנייה (מבצע "ברברוסה") והתקפת הפתע של מדינות ערב על ישראל במלחמת יום הכיפורים. תופעה זו של "הפתעה בסיסית" (במובחן מ"הפתעות מצביות") חושפת מודל תפיסתי ביטחוני לא-רלוונטי למציאות הטופחת על פניך לפתע, ותהליך ההתאוששות והלמידה מחדש בעקבות "הפתעה בסיסית" כזאת ארוך ויקר; שכן מה שקרס אינו המערכת המודיעינית בלבד אלא הרלוונטיות של המענה המבצעי בכללותו.9
שתי דוגמאות אלה - וקיימות רבות אחרות מחיינו הציבוריים, הארגוניים והאישיים - ממחישות את הצורך הדחוף ביצירת מודעות לבעיה קריטית זו ולשיפור יכולתנו לבצע תהליכי Reframing של המודלים המנטליים באמצעותם אנו מפרשים את המציאות. אינטליגנציית ה-Reframing נועדה לעסוק בשאלות אלה.
אולם אין די בגרסה שקיים צורך אנושי בצורת חשיבה מסוימת כדי לבסס טיעון בדבר אינטליגנציה חדשה. כדי לבסס טיעון כזה, על אינטליגנציית ה-Reframing לעמוד בשלושה מבחנים עיקריים:10
א. עליה לאפשר רמת ביצוע חדשה, שהאינטליגנציות המוכרות האחרות אינן מאפשרות אותה.
ב. עליה לייצג מצד אחד תכונות חשיבה אנושיות מולדות, ומצד שני תכונות נלמדות הניתנות לפיתוח נוסף.
ג. עליה לייצג כישורים ומיומנויות קוגניטיביים שונים שהפגשה ביניהם יוצרת איכות גשטלטית יחידה, שהיא מעבר לסיכום הצירופי כשלעצמו.
כפי שאראה בהמשך, אינטליגנציית ה-Reframing עומדת בשלושת תנאים אלה.
לקראת אינטליגנציית ה-Reframing
בתרבות המערבית, רוב החשיבה המשמשת אותנו בתפקודי היום-יום היא האינטליגנציה הלוגית-מתמטית (logical-mathematical intelligence), לפי סיווגו של גרדנר. כילדים בבית הספר מלמדים ומתרגלים אותנו לשכלל כישורי חשיבה אלה על-ידי הצגת שאלות שמצפים מאתנו להגיע לתשובות עליהן באמצעות היסקים לוגיים של יחסי סיבה-תוצאה. כשאנו מתבגרים ועומדים בפני שאלות סבוכות יותר, מלמדים אותנו שכדי להתגבר לוגית על סיבוכיות, יש לפרק את הבעיה באופן אנליטי לחלקיה ההגיוניים הפשוטים ביותר, ולנבא את היחסים הסיבתיים שביניהם. כבוגרים, אנו נכנסים למעגלי החשיבה הארגוניים שבהם אנו לומדים לחשוב במונחים של תכנון המניח תהליך הגיוני, שלב אחר שלב, ברצף לינארי, כגון: קביעת יעדים; קביעת מדדים; השוואת הביצוע הלכה למעשה מול היעדים; ניתוח סיבות ההבדלים; קביעת פעילויות מנהליות רצויות; נקיטת פעולה; בקרת תכנון-ביצוע מתמשכת.11
רוב המודלים העסקיים מבוססים על דרכים כאלה של שיפוט לוגי. מוחנו מורגל ומאומן בחשיבה לוגית גם כשאנו מפעילים מחשבים שהגיונם הוא בינרי. מנסים גם לשכנע אותנו כי באמצעות חשיבה כזו מחשבים יוכלו להגיע להישגים גבוהים שאנו מייחסים אותם לחשיבה האנושית במיטבה. כך לדוגמה קיימות תכנות מחשב המתחרות בהצלחה באלופי שח. הן עושות זאת על-ידי ניתוח שיטתי של כל המהלכים האפשריים וחישוב המהלך הטוב ביותר, שלב אחר שלב. מהירות החישוב של המחשבים העולה על זו של מוח האדם היא המאפשרת להם לבצע חישובים אלה ביעילות מדהימה, ולהתמודד באמצעות יתרון זה עם שחקן השח המפעיל אסטרטגיית חשיבה אחרת.
תהליך החשיבה המיוחס לאינטליגנציה הלוגית יעיל להפליא בהנחת מודל נתון ובמסגרת מערך הכללים הנתון של מודל זה; אך הוא מתמוטט אם נדרש שינוי במודל התפיסתי עצמו. במילים אחרות, חשיבה לוגית יעילה במסגרת כללי משחק נתונים, אך מאבדת את תקפותה במצבים שבהם כללי המשחק משתנים. האינטליגנציה הלוגית מועילה לאדם בביצוע היסקים חישוביים בתוך מרחב האפשרויות והכלליים הנתונים, אך הופכת לחסרת ערך ואף מכשילה כשכללי המשחק החדשים עדיין לא ידועים לחושב.
לעומת האינטליגנציה הלוגית-מתמטית, שהיא במהותה חשיבה בינרית של "או-או" (OR-OR) במסגרת מודל נתון, האינטליגנציה הרגשית המקושרת עם היכולת האנושית לקיים חשיבה אסוציאטיבית עוזרת לנו ליצור קישורים בין דברים שלא קיים ביניהם קשר לוגי מובהק.
הכישורים האסוציאטיביים חשובים ומאפיינים את החשיבה האנושית לא-פחות, ואולי יותר, מהחשיבה הלוגית. הם שמאפשרים לנו להגיע לטווח של הקשרים מעבר להקשרים הרציונליים. בעוד שהחשיבה הרציונלית היא בעיקרה חשיבה "מכנסת" (convergent), החשיבה האסוציאטיבית היא במהותה חשיבה "מתפזרת" (divergent), ומאפשרת לנו להעלות אפשרויות מפתיעות שאיננו מגיעים אליהן כאשר אנו ממוקדים בחשיבה רציונלית.
רוב חוקרי החשיבה מסכימים כי יש קשר בין שני סוגי מערכות עצביות במוח לבין שני סוגי החשיבה - הלוגית והאסוציאטיבית. תהליך האינטליגנציה הלוגית מתבצע במערכת עצבית של "חיבור עצבי סדרתי" (serial neural connection) במוחנו, ואילו תהליך האינטליגנציה הרגשית מתבסס על "חיבור עצבי מקבילי" (parallel neural connection). החיבורים העצביים הסדרתיים במוחנו הם המאפשרים למוח לפעול לפי כללים ולחשוב בצורה הגיונית ורציונלית, צעד אחר צעד. הרשתות העצביות הסבוכות, המורכבות מעשרות אלפי נוירונים הפועלים בו-זמנית, הן המאפשרות את קיומם של התהליכים האסוציאטיביים המקושרים עם "אינטליגנציה רגשית".12
הרשתות העצביות הסבוכות של מוחנו מאפשרת לנו ליצור קישורים רגשיים קרובים ומידיים, כדוגמת הקישור שתינוק עושה בין היותו רעב לבין שד אמו; ואף לעבור לקישורים מופשטים יותר, אך עדיין קרובים, כדוגמת הקישורים שבין בית לנוחות, או בין אם ואהבה. רשתות אלה עומדות גם ביסוד האפשרות השכלית שלנו ליצור קישורים רחוקים ואף מפתיעים, כדוגמת אלה שאנו מוצאים במשפט הבא המצוטט מתוך שיר: "כחול הוא צבע שערך הזהוב".
בפועל, העיסוק באינטליגנציה רגשית תרם בעיקר להכרה בצורך וביכולת לדון ברגשות ובחשיבותם לפתרון בעיות. עיסוק זה מאפשר לתפוס בצורה אינטלקטואלית את התהליכים הרגשיים, ולקדם בכך את הלמידה והפיתוח של הכישורים הרגשיים על-ידי מתן מגוון תשובות רחב יותר לבעיות קיימות.13
האינטליגנציה הרגשית מאפשרת לנו להעריך את המצב שבו אנו נמצאים בצורה שונה ומעמיקה יותר, הכוללת גם ממדים מעבר לאלה של האינטליגנציה הלוגית-מתמטית. אולם לעתים נדמה כי את כל היבטי התנהגות האדם והקבוצה שהאינטליגנציה הרציונלית אינה יודעת להסביר ניסו לייחס לאינטליגנציה הרגשית.
עם כל חשיבותן של האינטליגנציה הלוגית-מתמטית והאינטליגנציה הרגשית, הן אינן מהוות את מותר החשיבה האנושית. אנו יכולים להקנות למחשבים מנת משכל (IQ) גבוהה, ולאחר מכן הם ידעו את הכללים ויוכלו לפעול לפיהם מבלי לשגות. אשר לאינטליגנציה הרגשית, לפחות בצורתה האסוציאטיבית, גם בעלי חיים מפעילים חשיבה אסוציאטיבית מהירה, ולזו יש תפקיד חשוב בהישרדותם בטבע. לפחות לחיות מחמד אנו מייחסים גם רגשות, ומכל מקום אפשר לומר לגביהן שהן חשות את המצב שהן נתונות בו ומגיבות בהתאם.14
אך הן המחשב הן בעל החיים אינם מסוגלים לבצע בצורה מודעת Reframing של חשיבתם. הם מסוגלים להגדיל את טווח הסימנים וההבחנות של מסגרות המודלים המנטליים שלהם, אך עדיין פועלים בתוך מסגרות אלה. רק בני האדם הם בעלי יכולת לשנות את הכללים עצמם ולהרחיב את גבולות תודעתם ועולמם; אולם הוצאה של יכולת זאת מן הכוח אל הפועל אינה פשוטה כלל ועיקר.
זוהר ומרשל מביאים בספרם את האנקדוטה הבאה: הבה נתאר לעצמנו דג זהב השוחה בתוך מכל מים. לדג אין ידיעה שהוא בתוך מכל ושהמכל מלא בנוזל שאנו קוראים לו מים; אך אם הדג יצליח לזנק מעל למכל המים, הוא יוכל לראות את המכל, את הנוזל ואת חבריו הדגים בצורה חדשה - להבחין בכך שיש אפשרות של עולם אחר מחוץ למים. לטענתם, אנו משולים לאותו דג זהב המצוי במכל ופועל על-פי מודל מנטלי שאינו ער לקיומו. כדי שנוכל להבחין במודל זה ובאפשרויות לעצבו מחדש, עלינו להתרומם אל מחוץ למכל.
אולם, האמנם עצם ה"התעלות" ושינוי הפרספקטיבה הנלווה אליה גוררים אחריהם בהכרח Reframing, המאפשר לנו ליצור mind-set חדש? מסתבר כי תהליך זה כרוך בקושי קוגניטיבי ניכר, ואינו מתחולל באופן מורגל. מכל מקום, רק לעתים רחוקות ביותר אנו מצליחים לקפוץ אל מחוץ למכל ולהיות ערים לרגע למודל התפיסתי שלנו. מצב כזה מתקיים למשל כאשר אנו שומעים בדיחה טובה. הרגשת השחרור מן המודל המנטלי הנוקשה גורמת לנו לפרוץ בצחוק. זוהי מעין קפיצה אל מחוץ למכל, אך רק להרף עיין שאחריו אנו חוזרים ונופלים לתוכו בקול חבטה רמה.15
כך למשל אנו "מתעלים" לרגע קט כאשר אנו קוראים את אמרותיו השנונות של אוסקר ויילד, כגון:
"Resist everything except temptation"; "Time is waste of money"; "A man who allows himself to be convinced by an argument is a thoroughly unreasonable person"; "I remember having read somewhere, in some strange book, that when the gods wish to punish us they answer our prayers".16
ברצוני להדגיש אם כן עד כמה רב המרחק בין יכולתנו לערער לרגע את המודל המנטלי שלנו לבין היכולת ליצור מודל מנטלי חלופי. ניסיונותינו מתבררים לרוב כנואלים. הכשרים הקוגניטיביים שבאמצעותם אנו יכולים לבצע Deframing אינם מספיקים כדי לבצע Reframing. יתר על כן, העובדה שאנו מסוגלים להכיר באבסורדים של המודלים המנטליים שלנו אין פירושה שאנו אכן מסוגלים להיות מודעים למודלים המנטליים האלה בכללותם ובשלמותם. מודעות כזאת עשויה להתקיים במסגרת המדע, שבו המודלים הם צרופים וסינתטיים יותר ומושתתים על חשיבה לוגית-מתמטית, אולם סביבות חשיבה "טבעיות" אינן נעתרות באותה קלות. גם הניסיונות להפגיש באורח שיטתי את שתי צורות החשיבה, הלוגית-מתמטית והאסוציאטיבית, כתהליך שמטרתו לפרוץ אל מחוץ למודל התפיסתי, מצביעים על הישגים הרחוקים ממה שנדרש לביצוע Reframing. זהו גם ההישג שמגיעים אליו כאשר מפעילים שיטות כדוגמת "החשיבה הצדית" (Lateral Thinking) של דה-בונו (de Bono).17
ככלל, הדוגמאות שמביא דה-בונו לחשיבה צדית אינן חורגות מן המודל המנטלי הקיים, למרות ה"המצאתיות" המיוחסת להן. הן מתמצות באסוציאציה קרובה המלמדת להשתמש במודל הקיים בצורה גמישה יותר, אולם אינה משנה אותו. השפעתה לאורך זמן היא דווקא בכיוון של חיזוק המודל על-ידי הוספת דרך "חדשה" ליישומו. גם הליך רדיקלי יותר של "אסוציאציה מלאכותית רחוקה", שבו נבחרת מילה אקראית המשמשת להמשך הדיון בנושא נתון, אינו מביא למודעות למודל המנטלי ולמשמעותו, וכל שכן לשינוי שיטתי של מודל זה.
לסיכום, ה-Reframing לא נוצר כתפוקה איכותית חדשה של שתי צורות החשיבה המוכרות לנו, האינטליגנציה הלוגית-מתמטית והאינטליגנציה האסוציאטיבית, לכשעצמן. גם כשהן מופעלות בצורה מודעת כדי לאתגר זו את זו, אתגור כזה עדיין אינו מצליח ליצור Reframing. נשאלת אם כן השאלה: אילו כשרים קוגניטיביים נוספים יש להפעיל כדי לבצע Reframing?
כדי להתקדם לקראת תשובה לשאלה זאת, אפנה לתיאור שדה החקר של ה"הפשטה הסימבולית" (Abstract Symbolism) - תחום הדן בקשרים הקוגניטיביים הבסיסיים של ההמשגה (conceptualization), המהווים את אבני היסוד לתהליכי ה-Reframing - כפי שהוא משתקף בעבודתו של טרנס דיקון (Terrence Deacon). דיקון טוען כי היכולת להפשטה סימבולית היא המייחדת את האדם, והיא מקור התפתחותן וייחודן של השפה האנושית והחשיבה האנושית. בשל ייחודיות זו הוא מכנה את בני האדם - וזהו גם שמו של ספרו - "The Symbolic Species" (Homo Symbolicus).18
דיקון מתאר מבנה היררכי של חשיבתנו באמצעות השפה. ברמה הנמוכה של מבנה זה מצוי "סימן הגירוי" (sign stimuli) או ה-"token", המקיים יחס תפיסתי (conceptual relationship) סמנטי עם "אובייקט מסומן" (signified object) (למשל: "עיפרון", "עט", "מאפרה"). מעליהם נמצאת רמת ההבנה באמצעות יחסים מוכרים בין אובייקטים, שהוא מכנה אותם indexical relationships (למשל: "עיפרון-נייר" או "מאפרה-סיגריה"; כלומר, כאשר אומרים "עיפרון" המחשבה מעלה גם את האסוציאציה "נייר", כאשר אומרים "מאפרה" המחשבה מעלה את האסוציאציה של "סיגריה"). צירופים כאלה עשויים לכלול מרחב גדול של יחסים בין אובייקטים. בעלי חיים מסוגלים גם הם לקיים חשיבה אסוציאטיבית אינדקסית מורכבת כזו. כך, כשאתה אומר לכלבך "החוצה", הוא מקשר זאת עם רשימה של אובייקטים בעלי יחסי תלות ביניהם, כגון עשיית צרכים, מעבר כביש, עץ, רצועה וכו').
המשותף לשתי רמות אלה הוא שבשתיהן המושגים מתייחסים לעצמים בעולם הפיזי. אך בני אדם, ולא בעלי חיים אחרים ככל הנראה, מסוגלים גם לעבור את מה שדיקון מכנה ה-"symbolic threshold"; כלומר, להגיע לחשיבה באמצעות ייצוגים סמליים (symbolic representations) שמשמעותם מתבררת לא ביחס לעצמים פיזיים אלא ביחס לייצוגים סימנים אחרים.
חשיבה סימבולית מופשטת מאופיינת בכך שהיא מייצגת לא רק עצמים בעולם אלא בעיקר מושגים המתייחסים זה לזה. משמעותו של כל מושג מתבהרת מתוך המושגים האחרים במערכת המושגית שהוא מקושר אליהם. שינוי במשמעותו של מושג אחד משנה את משמעותם של המושגים האחרים במערכת, וכך כל המערכת משתנה. דיקון מדגיש את היותו של תהליך העלאת אסוציאציות מושגיות תהליך "מערכתי" (systemic, להביל מ-systematic) במהותו. הפשטה סימבולית אינה מתרחשת מתוך צבר של אוספים חסרי מבנה הניתנים לקומבינציות אקראיות שונות; הם מתייחסים זה לזה בצורה מערכתית.
תיאור זה חשוב לענייננו בשל כך שתכונה זו יכולה להוות בסיס ליצירת מודעות לא רק למושג זה או אחר אלא למודל המנטלי כמערכת; ובכך גם טמון המפתח לשינויו.
עצמתו של המודל המנטלי נעוצה בתלות המערכתית המתקיימת בין המושגים המפרשים שלו. יתרונו כמודל מערכתי הוא בכך שהוא משחרר אותנו מן הצורך לבצע את כל שרשרת החשיבה על הנושא בכל פעם שאנו נדרשים לחשוב עליו. לתכונה זו יש יתרון ברור כאשר המודל המנטלי מופעל בתנאים של סביבת פירוש יציבה, שבה אפשר עדיין להסביר את טווח ההשתנות של המקרים במסגרת "המרחב התפיסתי" (conceptual space) שהמודל המנטלי מותיר לנו.19 אולם לצורך ענייננו חשוב להדגיש את כוח ההתנגדות המערכתי של מודלים מנטליים לשינוי בהם עצמם. כל טיעון מן הטיעונים המרכיבים את המודל המנטלי נתמך ברשת רחבה של טיעונים אחרים המצדיקים אותו כאשר מתעוררים ספקות לגבי תוקפו בשל נתון או טיעון שאינו עולה בקנה אחד עמו. בשל תכונה מערכתית חשובה זו של המודל המנטלי, אנו מעדיפים לכנות אותו mind-set (להלן נשתמש בשני מושגים אלה כחלופיים).
תיאוריו של דיקון על החשיבה הסימבולית אינם מסבירים לנו בפירוט מספק מתי וכיצד החושב מבצע את המעבר מחשיבה על האובייקט (בין בצורה של tokens בין בצורה של indexical relationships) לחשיבה מושגית - חשיבה כיצד הסובייקט חושב על האובייקט. עוד פחות מכך הוא מסביר לנו כיצד החושב מבצע חשיבה מושגית כתהליך המתפתח לכדי בחינה מערכתית של תפיסותיו - ה-mind-set.
דיקון מתאר יחסי חשיבה-שפה כתהליכים חברתיים, נוירולוגיים ואבולוציוניים. עבודתו לא עסקה בשאלה כיצד בני אדם עשויים לבצע תהליכי Reframing בצורה מודעת. משבוחנים את הדברים מנקודת מבט זאת נחשפים הקשיים הגדולים בביצוע תהליכים אלה. מתברר כי גם כאשר הם נמצאים במצב המחייב על פניו תהליך Reframing, ואפילו מכירים בנחיצותו, בני אדם נמנעים מכך. ככל הנראה, הדבר הוא מטבעו של האדם, אך אינו בא באורח טבעי.
תהליך ה-Reframing מחייב, כפי שלמדנו מניסיוננו, מערך משולב של תאוריות, מתודות וכלים מתאימים שיבטיחו שהאדם, הקבוצה או הארגון חושבים על משמעות הדברים עמם הם מתמודדים בחיי היום-יום בהקשרים הספציפיים שבהם הם נתונים. כמה שיקולים הכרוכים בגישה זאת מוצגים להלן.
מתודולוגיה לפיתוח אינטליגנציית Reframing
מכון המחקר "פרקסיס" (Praxis) עוסק מזה למעלה מעשור בבחינה שיטתית של הקשיים הקוגניטיביים שבני אדם נתקלים בהם בעת ביצוע Reframing.20 להלן כמה סוגיות שהמכון ניצב בפניהן במהלך פיתוח מתודולוגיה שתהפוך את הReframing- לאינטליגנציה יישומית.
ראשית, המתודולוגיה צריכה הייתה לתת תשובה לשאלה כיצד מעוררים את מודעותו של החושב לצורך בקיומה של חשיבה מושגית? אמנם לכולנו יש יכולת עקרונית לקיים חשיבה כזאת, אולם בדרך כלל איננו מקיימים אותה הלכה למעשה. ברירת המחדל של חשיבתנו היא חשיבה במילים כאילו היו מונחים (terms) המקיימים יחס של "מסמן-מסומן" (signifier-signified) אל עצם מוגדר שהם מורים עליו, ולא כמושגים (concepts) הפתוחים לפירושים המשתנים בהתאם להקשר. כך למשל בשידורי ה-CNN בעקבות "אירוע התאומים", ההתייחסות אל המילה "טרור" הייתה כאל מונח המתייחס לדברים מוגדרים בעולם התופעות, ולא כאל מושג שהאירוע הדרמטי שהתרחש מחייב פירוש מחדש של משמעותו.
מהניסויים הרבים שביצענו בחשיבתם של בני אדם במצבים כאלה למדנו כי אנו מצליחים לעורר אותם למודעות מושגית כאשר אנו מורים להם: "חשוב על המשמעות של המושג בהקשר". בעוד שהסיבה לאפקטיביות של התנאי הראשון "חשוב על משמעות המושג" היא ברורה דיה, שכן אנו מורים לחושב על סוג החשיבה שאנו רוצים שיקיים, הרי הסיבה לתנאי המשלים השני - "חשיבה בהקשר" - מחייבת הסבר קצר. הוראה זו מעבירה את האדם לחשיבה על אותן משמעויות התנסותיות שלו שעד כה לא ייחס אותן במודע אל המושג, ולא נתן לעצמו דין וחשבון בדבר הממדים החדשים שהתנסותו יכול לעורר בו להבנת משמעות של המושג. במילים אחרות, אנו מעוררים אותו לחפש את המשמעויות מתוך מאגר "הידע הסמוי" (tacit knowledge) שלו.21
מהו אותו מאגר של ידע סמוי? כאמור, אנחנו יצורים הלומדים ללא קושי ידע ודפוסי שיפוט לוגיים-מתמטיים המוקנים לנו מבחוץ. באמצעות יכולתנו האסוציאטיבית אנו מסוגלים להתגבר על הפערים בין מה שלמדנו לבין מה שנדרש בהקשר גם מבלי שנצטרך לבחון באורח שיטתי את המודלים התפיסתיים שלנו. הידע שאנו רוכשים מההתנסות - "know-how" בניגוד ל-"know-that" - שאינו מוצא ביטויו בתפיסה הסיבתית-הלוגית המודעת שלנו, הוא הידע הסמוי שלנו. הוא סמוי משום שאין לו הסבר לוגי במסגרת המודלים הקיימים שלנו. ההפשטה הסימבולית של משמעותו של ידע זה מאפשרת לנו להפוך אותו לידע גלוי, ובו-זמנית לחשוב מחדש על משמעותו של המושג.
נמחיש כיצד החשיבה המתעוררת עתה בדבר משמעותו של המושג מעלה לתודעה מושגים אחרים. למטרה זו נחזור ונבחן שוב, באמצעות הידע שיש לנו עתה, את התהליך החשיבתי המבוטא במילות השיר "כחול הוא צבע שערך הזהוב". מתוך ההקשר המיוחד של התנסות בחוויית ההתבוננות בשערה של אהובתו, המשורר רוכש ידע סמוי חדש. הוא חש שהידע הגלוי מתוך המודל המנטלי הקיים שלו, שבו צבע השער הטבעי יכול להיות שחור, בלונדיני או שאטני, אינו מתאר נכוחה את מה שהוא חווה עתה. בדרך כלל בני האדם משאירים חוויה כזו כ"ידע סמוי", שאינו מתקשר ועל כן גם אינו מערער או מעשיר את המודל המנטלי שלהם. אך המשורר, בהיותו בעל רגישות גבוהה למשמעותן של מילים, מצליח כמעט בצורה "טבעית" לבצע הפשטה סימבולית של תחושותיו ולהפוך בכך את הידע הסמוי שלו לידע גלוי שהוא מעבירו לקורא.
אם נמשיך ונבחן, נגלה שהוא עושה זאת על-ידי תהליך חשיבתי שבו מושגים מתייחסים זה אל זה. הוא מבצע תהליך של אסוציאציה מושגית שבאמצעותה הוא מייבא מושג "רחוק" - המושג "כחול" - לתיאור שערה הזהוב של אהובתו. החשיבה על חוויה שעדיין אין מושג מתאים לתיאורה, מעוררת תהליך של חיפוש מושגים אחרים לפירושה.
אסוציאציה מושגית כזו שונה מאסוציאציה מסוג של "עיפרון-נייר" או "מאפרה-סיגריה", לא רק בכך שהאחרונים הם אסוציאציות של עצמים פיזיים קרובים אלא בעיקר בשני מובנם נוספים. ראשית, בתהליך האסוציאציה המושגית והעמדת המושג בהקשר החדש, המושג משנה את משמעותו. ה"כחול", כשהוא מוצג בהקשר החשיבתי החדש, הוא "כחול" שמקבל משמעויות אחרות מאלה שהיו לו לפני הבאתו להקשר החדש. שנית, הדרישה מהחושב לפרש משמעויות אחרות אלה תוביל אותו להעלאת אסוציאציות מושגיות נוספות לפירוש המושג. המשורר אינו עומד בפני דרישה כזו, ומסתפק בחוויה "השירית" שהוא מעורר אצל הקורא, שכאמור אפשר לתארה מבחינת השפעתה החשיבתית כקפיצה לרגע אל מחוץ למכל התודעתי, שבעקבותיה נופלים שוב אל המכל.
אולם כאשר המטרה היא לבצע תהליכי Reframing, על החושב לבצע במפורש תהליך אסוציאטיבי מושגי מתמשך, שבו מובאים לבחינה מושגים נוספים מתוך מאגר ה-mind-set, ומשמעותם משתנה בתהליך זה. מתודולוגיית ה-Reframing צריכה לספק תשובה לשאלה מהי המבנה החשיבתי הבסיסי המעורר ומאיץ תהליך חשיבתי כזה.
במחקרנו מצאנו שזהו מבנה טריאדי ביסודו.22 הקשר בין המושגים במבנה מערכתי כזה הוא קשר של "שונות משלימה" (complementary divergence) - שני מושגים מנוגדים המקיימים ביניהם מתח מבני אך בו-זמנית משלימים זה את זה (בניגוד למבנה הבינרי של החשיבה הלוגית-מתמטית שאנו מורגלים בה, שבו שני המושגים מוציאים זה את זה).23
אולם גם כאן הסתבר לנו שבני אדם שחשיבתם אינה מורגלת במבנה כזה, מתקשים לדמיין אותו ולבצע את התהליך הנדרש. כאשר פיתחנו דימוי ויזואלי טריאדי לייצוג הקשרים של "ניגודים משלימים" בהקשר נתון, חל שיפור רב ביכולת לבצע תהליך זה. מחקרנו הראה שכאשר בני אדם נעזרים בייצוג של הטריאדה, הם מצליחים להעלות תובנות חדשות ולחולל במחשבתם המשך של תהליך אסוציאטיבי מושגי עשיר שבמהלכו הם "מייבאים" מושגים חדשים ויוצרים בהדרגה מבנה מערכתי סבוך של מושגים ושל קשרים ביניהם. לאחר התנסות לא-ארוכה הם מצליחים לסגל לעצמם צורה זו של חשיבה ללא קושי רב.
אולם בהמשך התהליך, כשמבקשים מהם להציע "מושג מארגן" (organizing concept) לכל המושגים והתובנות שהגיעו אליהם בתהליך עד כה, ברמת הפשטה גבוהה יותר הנותנת להם משמעות מארגנת, הם נתקלים שוב בקושי קוגניטיבי ניכר.
כדי להתגבר על קושי זה, להגביר את המודעות ל-frame שנוצר ולאפשר מעקב מודע אחר המסובכות שלו, אנו נעזרים בתכנה המיוחדת שפותחה למטרה זו - ה-"Reframer" - העושה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת של ייצוג גרפי.24 התכנה יוצרת פלטפורמה מתאימה לביצוע התהליכים שתוארו לעיל, ומייצגת לחושב את תהליך ההתפתחות הסיסטמית של חשיבתו המושגית באמצעות מפה המשקפת את מערכת ייצוג הייחוסים המתפתחת בין מושגים. ככל שמערכת המושגים מתפתחת ומסתעפת, המפה מייצגת רשת סבוכה יותר של צמתים, חיבורים ו"שכונות מושגיות".
ייצוג כזה כשלעצמו מעורר את חשיבתם למשמעות המבנה ולבחינה מחדש של ההקשרים שיצרו באמצעות הייצוג הוויזואלי שלהם במרחב. הם בוחנים שוב ייצוג זה, ולעתים קרובות משנים את ההקשרים ולומדים משינוי זה על ה-frame החשיבתי המערכתי שהם יוצרים. הם מצליחים ליצור בהדרגה מודעות לקיומה של משמעות מארגנת של ההמשגות שהופקו בתהליך, ברמת הפשטה סימבולית גבוהה יותר, ולהמשיג את המשמעות המארגנת של המבנה התפיסתי הסבוך שיצרו ב"מושג מארגן" חדש. יש לשים לב לכך שאין זה רק תהליך של שינוי מודל מנטלי תוך כדי הבניית מערך מושגי מערכתי חדש, אלא גם הפיכתו ממודל מנטלי סמוי למודל מנטלי גלוי - ממודל שהוא בחזקת "יותר ממה שאנו יכולים לומר" ("more than we can say"), לפי פולני, למודל שאפשר לדבר עליו, לבחון אותו ולעצבו באופן מודע ומפורש.
לבסוף, עלינו להמחיש כיצד אפשר להפעיל בצורה יעילה באמצעות מתודה זו את מרחבי התפיסה (conceptual spaces) והתובנות החדשות שנוצרו, כדי להתייחס בצורה חדשה ועשירה יותר אל עולם התופעות הפיזיות. במילים אחרות, להמחיש כיצד אפשר לעבור שוב, באמצעות ההבנות החדשות, למה שדיקון מכנה רמת ה-indexical relationships וממנה לרמת ה-tokens.
החשיבה האנושית יכולה לקיים אסטרטגיה ייחודית להתמודדות עם מצבים סבוכים - אסטרטגית ה-thick-precision. כשמפעילים אסטרטגית חשיבה זו, הסובייקט מטיל על האובייקט בו-זמנית היטלים (projections) רבים, שונים אך משלימים. למרות שאף לא אחד מהיטלים אלה מתאר את האובייקט בצורה מדויקת, הרי בשילוב כזה של "שונות משלימה" (complementary divergence) של היטלים מושגת התוצאה המיוחדת שבה ככל שהסמיכות (thickness) של היבטים שונים ומגוונים שמוחנו מטיל אסוציאטיבית על האובייקט תהיה גבוהה יותר, כך יהיה האבחון שלו מדויק יותר.
יש עדויות רבות להישגים שהמוח האנושי יכול להגיע אליהם באמצעות אסטרטגיה זו, לאבחון מצבים שהם דומים אך שונים. כך למשל מוחנו מבחין בקלות בין ספל, אגרטל, כדור וצנצנת - jar, ball, vase, cup - שהם כביכול דומים אך שונים זה מזה, על-ידי כך שהוא מצליח להעלות היטלים רבים ושונים על העצם. מספר ההיטלים שמוחנו מטיל מבלי שאנו מודעים לכך הוא גדול ביותר. כל אחד מהיטלים אלה אינו מדויק, אך השילוב של היטלים רבים אם כי לא-מדויקים אלה מאפשר לנו להגיע לאבחנות דקות מאוד, שגם תכנות המחשב המתקדמות ביותר, הנשענות על יכולות חישוב לוגיות העולות בהרבה על מהירות החישוב של המוח האנושי, יתקשו מאוד להגיע אליהן.
בניגוד לדוגמה של ההבחנה שבין jar, ball, vase, cup, שהוא תהליך לא-מודע, המתודה החדשה של Reframing מאפשרת לבצע תהליכים כאלה בצורה מודעת.
המבנה המושגי המסועף והעשיר שתהליך ה-Reframing יוצר, המיוצג במפה שתוארה, הוא כלי עזר קוגניטיבי רב-עצמה להטלת היטלים עשירים חדשים ומודעים על התופעות, ולהגעה לאבחונים רב-היבטיים (multi-faceted) ובו-זמנית גם חודרניים יותר של תופעות אלה. אפשר להשתמש ביכולות אלה לא רק לאבחונים טובים יותר בין עצמים "דומים אך שונים". החשיבות העיקרית שלהם היא דווקא באבחונים רגישים יותר של ייצוגים או מושגים שהם "דומים אך שונים", ובעשיית שימוש באבחונים חדשים אלה כדי לחולל שוב תהליכים של Reframing.
המחקר והפיתוח של אינטליגנציית ה-Reframing, כפי שהוצג והודגם בקצרה במאמר זה, מיועד לאפשר לבני האדם לנצל את כישורי החשיבה הייחודיים הטמונים בהם. זאת, כדי לסייע להם להתמודד עם סביבת פעולה סבוכה שבה מתרחשים שינויים בסיסים מהירים, המחייבים אותם להתאים (accommodate) באופן מתמיד את המודלים המושגיים שבאמצעותם הם מפרשים ומעצבים את עולמם. אחריות כבדה זאת מוטלת כיום על כתפיו של כל פרט ופרט, ואינה נחלתם של בני-סמכא בלבד.
פרקסיס שאבה ממקורות תאורטיים-עיוניים שונים - מהם מסות פילוסופיות,25 מהם מחקרים פסיכולוגיים-קוגניטיביים.26 - ופיתחה מתודולוגיה וכלים המאפשרים לבני אדם בעלי אורחות חיים ועיסוקים שונים ומגוונים להתנסות בהפעלת אינטליגנציית ה-Reframing ולהפעילה כדי להתמודד עם הדרישות החשיבתיות שהמציאות העכשווית הסבוכה לכאורה עד לבלי-התר מציבה בפניהם. היא מציעה גישה המאפשרת לנו לפתח כישורים חשיבתיים מסוימים המתאימים לזמן, למקום ולצרכים המשתנים של כל פרט וכל קהילה. גישה זאת עומדת בכל המבחנים הנדרשים לשם ייסודה של אינטליגנציה חדשה: היא מביאה לרמה חדשה של ביצוע שאינה מושגת במסגרת האינטליגנציות המוכרות האחרות (מנת המשכל, האינטליגנציה הרגשית או האינטליגנציה הרוחנית; היא מייצגת בו-זמנית יכולות מולדות הטבועות בכל אדם באשר הוא אדם, ויכולות נרכשות שפיתוחן מאפשר לנו להגיע לרמת הסתגלות גבוהה יותר החורגת מחשיבה במסגרות נתונות; לבסוף - בניגוד לרשימה של כישורים ומיומנויות ספורדיים ושרירותיים במידה רבה דוגמת "האינטליגנציות המרובות", היא מציעה כישורים שונים הנכללים כולם בהיגיון מערכתי אחד, המקיים הבחנות וקשרים הוליסטיים (holistic discriminations and associations) בין רכיביו.
ניסיוננו מלמד שאימוצה של גישה מעין זאת עשוי ליצור פריצות דרך תפיסתיות ומעשיות חשובות ובלתי-צפויות בחיינו האישיים, הקבוצתיים, הארגוניים והקהילתיים.
הערות
1. ראה Gardner, H., Multiple Intelligence: The Theory in Practice. New York: Basic Books, 1993; Gardner, H., Intelligence Reframed: Multiple Intelligences for the 21st Century. New York: Basic Books, 1999
2. בהקשר זה ראוי לבחון גם תפיסות אחרות. ראה אצל: Sternberg, R. J., & Ketterman, D. K. (eds.) What is Intelligence: Contemporary Viewpoints on Its Nature and Definition. Norwood, NJ: Ablex Pub. Comp., 1986; Goleman, D., Emotional Intelligence: Why It Can Matter More than IQ. New York: Bantam Books, 1995.
3. אחד הביטויים של גל זה הוא הפופולריות הגואה של ספרות ומוצרים אחרים העוסקים במה שקרוי "העידן החדש" (New Age).
4. ראה: Zohar, D., & Marshall, I., SQ: Connecting With Our Spiritual Intelligence. New York: Bloomsbury Pub., 2000; Wolman, R. N., Thinking with Your Soul: Spiritual Intelligence and Why It Matters. New York: Harmony Books, 2001.
אלה הן האינטליגנציות העיקריות, אך לא היחידות. גרדנר מונה שמונה וחצי אינטליגנציות: אינטליגנציה לשונית (linguistic), אינטליגנציה מוזיקלית (musical), אינטליגנציה לוגית-מתמטית (logical-mathematical), אינטליגנציה מרחבית (spatial), אינטליגנציה קינסתטית-גופנית (bodily-kinesthetic), אינטליגנציה בין-אישית (interpersonal), אינטליגנציה פנים-אישית (intrapersonal), אינטליגנציה טבעית (naturalistic) (שבאה לידי ביטוי אצל ביולוגים, אקולוגים וכו'), וכן מה שהוא מכנה כחצי אינטליגנציה - האינטליגנציה הקיומית (existential). חוקרים רבים, ובראשם סטנברג, ביקרו את גרדנר בטענה שהתאוריה שלו על ריבוי אינטליגנציות היא למעשה תאוריה על סוגי כישורים. לנו בהקשר זה אין עניין בוויכוח על ריבוי האינטליגנציות.
5. Heisenberg, W., "The Copenhagen Interpretation of Quantum Theory," in Physics and Philosophy, London, 1958, Chap. 3
6. דיון מרתק בהקשר זה נמצא אצל J. F. Lyotard, The Postmodern Condition: A Report on Knowledge. Minneapolis: University of Minnesota Press, 1984.
7. Lanir, Z., & Sneh, G., Beyond Post-Modern De-Construction, 2000. ראה: WWW.PRAXIS.CO.IL.
8. ההבחנה בין שני סוגי שינוי אלה נוסחה בצורות שונות על-ידי הוגים שונים: "שינוי לא-מהותי" (alterations) לעומת "שינוי מהותי" ("passing-aways" או "coming-to-bes") אצל אריסטו; "הטמעה" (assimilation) לעומת "התאמה" (accomodation) אצל פיאזה; "מדע תקני" (normal science) לעומת "מהפכה מדעית" (scientific revolution) אצל קון; "שינוי ממעלה ראשונה" (first order change) לעומת "שינוי ממעלה שנייה" (second order change) אצל ואצלאוויק, ויקלנד ופיש; "למידה בלולאה אחת" (single-loop learning) לעומת "למידה בלולאה כפולה" (double-loop learning) אצל ארג'יריס ועמיתיו, וכדומה.
9. לניר, צבי, ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר. תל אביב: דביר, 1984.
10. קריטריונים אלה חופפים במידה רבה את Wolman, המפנה את הקורא בהקשר זה גם לטקסט של Mayer, J., P. Salovey and D. Caruso, "Competing Models of Emotional Intelligence," in Sternberg, R. J., Handbook of Human Intelligence, New York: Cambridge University Press, 2000.
11. Brink, V. Z., & Witt, H., Modern Internal Auditing: Appraising Operations and Controls. New York: John Wiley & Sons, 1982, pp. 83-86
12. גולמן (Goleman) מייחס את היכולת הרגשית שלנו למבנה דמוי שקד הנקרא "בלוטת השקד" (amygdala) הנמצא בירכתי המוח, שבו נוצר גירוי חשיבתי ראשוני עוד לפני עיבוד המידע המתבצע בנאו-קורטקס. לטענתו, הוא מאפשר לנו מעין תגובה מהירה או טרום-חשיבתית בטרם התוודענו לתחום ההיגיון. אולם כל הניסיונות למקם סוגי אינטליגנציה באתר מסוים במוח מעוררים מחלוקת שעדיין לא הוכרעה. ויכוח זה הוא מחוץ לתחום ענייננו כאן. גם בהמשך, כשנתאר במפורט יותר את אינטליגנציית ה-Reframer, נימנע מלייחס אותה לאזור מסוים במוח.
13. ראה: Goleman, D., Working with Emotional Intelligence. New York: Bantam Books, 1999.
14. אפשר לטעון במידה רבה של צדק שהתיאור שהבאתי מתעלם מההיבטים הגבוהים של האינטליגנציה הרגשית והרגש האנושי, וכלל אינו מתייחס ל"אינטליגנציה הרוחנית". אולם כפי שהקורא יבחין בהמשך, יש קרבה בין מתודולוגיית ה-Reframing לבין היבטים רבים המיוחסים לאינטליגנציה הרגשית, ובעיקר לאלה המיוחסים לאינטליגנציה הרוחנית. מתודולוגיית ה-Reframing עוסקת בתהליכי המשגה שבאמצעותם החושב מפגיש ומפעיל את החשיבה באמצעות הידע הגלוי-הלוגי (declared knowledge) עם החשיבה באמצעות הידע הסמוי (tacit knowledge) ההתנסותי והסובייקטיבי (כולל הממדים הרגשיים, הדמיון ואף התחושות הרוחניות).
15. הקומי, כדברי הנרי ברגסון, שעונשו הוא הצחוק, הוא מנגנון שנועד לחשוף את נוקשותנו - שבגוף, ברוח או באופי. "מה שדורשים החיים והחברה מכל אחד מאתנו הרי זו תשומת לב ערה תמיד, אשר תבחין יפה ברישומי המצב הנוכח, וכן גם גמישות ידועה של הגוף ושל הרוח, שבעזרתה נוכל להסתגל אל המצב הנוכחי". ראה: ברגסון, ה', הצחוק. ירושלים: ראובן מס, 1998, עמ' 18-17.
16. ראה: Oscar Wilde's Guide to Modern Living (Ed. by J. C. Batchelor & C. McNeer). New York: Doubledy, 1996.
17. De Bono, E., Lateral Thinking: A Textbook of Creativity. New York: Penguin, 1986
18. Deacon, T. W., The Symbolic Species: The Co-evolution of Language and the Brain. New York: W. W. Norton, 1997
19. מרגרט בודן מציעה מושג זה בהתייחס ל"מערכת המחוללת המדגישה את התחום [הרלוונטי] ומגדירה טווח מסוים של אפשרויות". ראה: Boden, M., The Creative Mind: Myths and Mechanisms. London: Abacus, 1991.
20. על "פרקסיס" ראה באתר - WWW.PRAXIS.CO.IL.
21. פולני הוא שטבע מושג זה. ראה למשל: Polanyi, M., Personal Knowledge: Toward a Post-Critical Philosophy. Chicago: University of Chicago Press, 1966; Polanyi, M., The Tacit Dimension. London: Routledge & Kegan Paul, 1966; Polanyi, M., Knowing and Being. London: Routledge & Kegan Paul, 1969.
22. ורלה למשל מגדיר מבנה טריאדי כ"השלמה של הדרכים שבהן זוגות. . . מתייחסים זה לזה ועדיין נותרים מובחנים: הדרך שבה הם לא אחד, לא שניים". ראה: Varela, F. J., "Not One, Not Two," in The Co-Evolution Quarterly, Vol. 11, Fall 1976, p. 62; Chiari, G., & Nuzzo, M. L., "Constructs and Trinities: Kelly and Varela on Complementaruty and Knowledge," Paper presented at the Seventh International Congress on Personal Construct Psychology, Memphis, TN, August 1999.
23. Lanir, Z., & Sneh, G., Systemic Thinking and Complementary Divergence, 2000. ראה: WWW.PRAXIS.CO.IL.
24. 17. Lanir, Z., Reframer ראה: WWW.PRAXIS.CO.IL.
25. ראה למשל: לודוויג, ו', חקירות פילוסופיות. ירושלים: הוצאת מאגנס, 2001, ובמיוחד ההתייחסות ל"משחקי לשון" (language games) ול"דמיון משפחתי" (family resemblance).
26. ראה למשל: Bateson, G., A Theory of Play and Fantasy: Steps to an Ecology of Mind. New York: Ballantine, 1954; Kelly, G., The Psychology of Personal Cosntructs. New York: W. W. Norton, 1955; Piaget, J., The Growth of Logical Thinking from Childhood to Adolescence: An Essay on the Construction of Formal Operational Structures. New York: Basic Books, 1958; Piaget, J., Science of Education and the Psychology of the Child. New York: Viking Press, 1971; Vygotsky, L. S., Thought and Language. Cambridge, MA: MIT Press, 1986; Rosch, E., Lloyd, B. B. (eds.), Cognition and Categorization. Hillsdale, NJ: L. Erlbaum Associates, 1978; Tannen, D., Framing in Discourse. Oxford: Oxford University Press, 1993; Boden, M. A., Dimensions of Creativity. Cambridge, Mass.: The MIT Press, 1996, pp. 75-117.
http://www.praxis.co.il
