דלתות מסתובבות בדרך לעבודה 

תסריט ראשון (35 דקות):
אני מתעוררת בבוקר לצלילי תחינותיה של בתי הקטנה. היא רוצה שאעזור לה לבחור בגדים ועכשיו! כשאני מסתכלת על השעון, אני מבינה שאין מצב ושאם לא אצא מהבית תוך דקה אני נכנסת לפקקים. בנוסף לכך, כשאני נעמדת בחדר הרחצה מול המראה, אני מגלה פצעון בקצה האף. מחוץ לבית, עם כוס קפה ביד אחת ועיתון ביד השנייה, הסיכוי להגיע נקייה לרכב קלוש ביותר. למרבה הפלא הצלחתי. אני מתניעה וגולשת לאיטי לפקק המשתרך ביציאה מהעיר, מקללת את הנהג שנדחף ונצמדת לרכב שלפניי, אוטוטו מתנשקים. אני נודדת ממסלול למסלול בתקווה להתקדם מהר יותר, זה לא מועיל. אני מחנה את הרכב ויוצאת בחופזה. "לא, אין לי שעון" אני ממלמלת ומתרחקת במהירות מהאישה ההמומה. בכניסה לבניין אני חולפת על פני השומר, לא מנידה עפעף ולוחצת על לחצן סגירת דלתות המעלית למורת רוחו של האדון שלא הזדרז לתוכה. אני נכנסת למשרד עצבנית ונטולת אנרגיות.
מרגע זה ואילך אני מחכה שהיום כבר יגמר.
תסריט שני (36 דקות):
אני מתעוררת לצלילי תחינותיה של בתי הקטנה. היא רוצה שאעזור לה לבחור בגדים ועכשיו!
כשאני מסתכלת על השעון אני מבינה שאם לא אצא מהבית תוך דקה אני נכנסת לפקקים. למרות זאת, אני עוזרת למתוקה שלי לבחור בגדים, חצי דקה בדיוק. , אני זוכה לחיבוק ונשיקה, מה שמעלה על פניי חיוך. כשאני נעמדת בחדר הרחצה, מחויכת מול המראה, הפצעון שיצא לי בקצה האף כמעט ובלתי נראה. אני שותה את הקפה לפני היציאה, מברכת את בני המשפחה לשלום, הם מברכים אותי בחזרה ואני יוצאת לרכב כשהעיתון בידי. אני מתניעה וגולשת לאיטי לפקק המשתרך ביציאה מהעיר. אני נותנת זכות קדימה לשני נהגים המנסים להשתלב בתנועה, אחד מהם מחווה בראשו לתודה והשני מניף את ידו. נחמד. אני נשארת בנתיב שלי. אני מחנה את הרכב ויוצאת לרחוב. "השעה שמונה ורבע" אני עונה בחביבות לאישה שמחייכת אליי בתודה. בכניסה לבניין אני מברכת את השומר לשלום והוא שואל לשלומי. אני נכנסת למעלית ומחכה בסבלנות לאדון שמסמן לי בידו. הוא מודה לי והמעלית עולה. אני נכנסת למשרד ומברכת את הנוכחים בברכת בוקר טוב. מתיישבת על הכיסא רגועה ומלאת אנרגיות. מרגע זה ואילך, איזה יום נחמד מצפה לי.


שוב ושוב אנחנו מוכיחים לעצמנו שלחץ, עצבים ומהירות לא מקדמים אותנו.
אמנם לפעמים אנחנו משיגים את המטרה אך אנו נותרים חסרי אנרגיה ועייפים.
לא פעם אנו מגלים שהכול היה לחינם ושברוגע, בנועם, באהבה ובצחוק היינו משיגים אותו דבר בדיוק.
לא, זה לא עניין של אופי. זה עניין של גישה. זה הפיך. תנסו.
תתחילו בכך שתשאלו את עצמכם כל בוקר איך אתם רוצים שהיום שלכם יראה.
חייכו וצאו לדרך.
שיהיה לכם יום נפלא!