תביעות לשון הרע לחסימת דיון ציבורי 

תביעות לשון הרע לחסימת דיון ציבורי
עו"ד יוסי מאוטנר


בראשית 2007 הגיש ארקדי גאידמק תביעת לשון הרע בסך 45 מיליון ש"ח נגד יוסי שריד ועיתון "הארץ". זאת, בעקבות מאמר של שריד שממנו השתמע כי גאידמק הוא עבריין. סכום התביעה היה חריג וחסר תקדים. הפיצויים הגבוהים ביותר שנפסקו ב-43 שנותיו של חוק לשון הרע עמדו על מיליוני שקלים בודדים, ואף זאת במקרים יוצאי דופן. ייתכן שמאמרו של שריד פגע בשמו הטוב של גאידמק. אבל קשה להימנע מהתחושה שסכום התביעה הגבוה נועד להרתיע את העיתונות והתקשורת מעיסוק ביקורתי בתובע: פגיעה בגאידמק עלולה להוביל לתגובת נגד מכאיבה.

גאידמק לא לבד. בחודשים האחרונים הוגשו תביעות לשון הרע נוספות בסכומים גבוהים. רפי גינת הגיש תביעת לשון הרע בסך מיליון ש"ח נגד אורן פרנק, לשעבר מנכ"ל מקאן אריקסון, בגין דברים שכתב פרנק על גינת בבלוג האישי שלו; חברת שילוט החוצות "נור" ובעליה הגישו תביעת לשון הרע בסך 2.8 מיליון ש"ח נגד אברי גלעד. זאת, בגין דברים שאמר גלעד ברדיו ובטלוויזיה כנגד התנהלותה של החברה בעניין שלטי החוצות ב"נתיבי איילון"; הבלוגיסט "ייגרמאייסטר" (העיתונאי שלמה מן) פרש מניהול פורום הספורט הפופולארי שלו ב"תפוז אנשים", לאחר שאתר האינטרנט One שבבעלות "ידיעות אחרונות" איים בתביעת לשון הרע נגד "תפוז" בגין דברים שנכתבו בבלוג. מאוחר יותר הגיש One נגד ייגרמאייסטר עצמו ובלוגיסטים אחרים תביעת לשון הרע בסך 2 מיליון ש"ח; יועץ התקשורת של המועמד לראשות עיריית מודיעין שלח מכתב התראה לבלוגר יקי בז'ה, בו דרש הסרת פוסטים ופיצוי בסך 500,000 ש"ח בגין פרסומיו. מקרה אחרון זה עורר ביקורת: במייל שרשרת שנשלח למאות גולשים ולאמצעי התקשורת נטען שהמדובר בניסיון לסתימת פיות ובאיום על חופש הביטוי.

תביעות לשון הרע מעוררות תמיד את המתח שבין הצורך בהגנה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך בשמירה על חופש הביטוי. אבל עיון מדוקדק במקרים האמורים מלמד שספק אם דווקא הערך של שמירת השם הטוב הוא שצריך לזכות בהם בעדיפות. כך למשל, תביעתה של חברת שלטי החוצות נור נגד אברי גלעד הוגשה, בין היתר, לאחר שהאחרון העניק את הכינויים "נרתיקניות" ו"מגרניות" לדוגמניות המופיעות בשלטי החוצות של החברה. נור טענה שבהשתמשו בכינויים אלה ייחס לה גלעד הפצה של פורנוגרפיה. נור יכולה אולי לטעון שדבריו של גלעד השפילו אותה ועשו אותה מטרה לשנאה ולבוז. אבל דומה שזוהי טענה חלשה בהשוואה לזכותו שלו גלעד להביע את דעתו בחופשיות, כאיש תקשורת הדן בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי.

אכן, גלעד חרט על דגלו לא מכבר לקדם נושאים אקולוגיים בדיון התקשורתי-ציבורי. הוא מבקר בעקביות את התנהלותם של הממשלה ותאגידים בנושא. הוא הביע תמיכה בעתירה להסרת שלטי הפרסומת המוצבים לאורך "נתיבי איילון". פעילותו חשובה ולגיטימית. היא מעשירה את הדיון הציבורי ומעניקה לציבור כלים לחשיבה סביבתית ביקורתית.

החשש שתביעות לשון הרע יוגשו ממניעים שאינם ענייניים התעורר בארצות הברית. בעקבות ריבוי תביעות סרק כאלה, נחקק ב- 1992 בקליפורניה חוק המכוון למנוע הגשת תביעות הפחדה, שבהן מנצל התובע את כוחו הכלכלי כדי להרתיע את הנתבע ולנטרל אותו מפעילותו הביקורתית. תביעות אלה מכונות SLAPP - Strategic Lawsuit Against Public Participation ("תביעות אסטרטגיות לחסימת דיון ציבורי"). החוק של קליפורניה מעניק לנתבע את האפשרות להעלות טענה מקדמית לפיה דבריו צריכים לזכות להגנה במסגרת הזכות להביע מחאה כחלק מחופש הביטוי. שופט יחיד בוחן את היחס בין סיכויי התובע להצליח בתביעתו לבין הפגיעה האפשרית בזכויות הנתבע, והוא רשאי לסלק את התביעה על הסף. החוק של קליפורניה, בגרסאות שונות, אומץ גם על ידי מדינות נוספות בארצות הברית. בלמעלה מ-25 מדינות קיימת הגנה מפני תביעות SLAPP.

בישראל ניתן להתמודד עם תביעות SLAPP באמצעות שימוש מושכל של בתי המשפט בתקנה 100(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, שלפיה רשאי בית משפט להורות על מחיקת תובענה הנראית טורדנית וקנטרנית. בתי המשפט ממעטים להפעיל את התקנה. עליהם לבחון ברצינות אפשרות להפעיל את תקנה 100(2) להגנה על נתבעי לשון הרע בתביעות SLAPP. בעידן בו השפעתם של בעלי הון ותאגידי ענק ניכרת בכל תחומי החיים, עלינו להיות מודעים לחשש שהם ינצלו את יתרונם הכלכלי ויפעלו באופן המצמצם את חופש הביטוי ואת הדיון הציבורי.

הכותב הינו שותף במשרד שרון כהן ושות' www.sc-lawoffice.com , ומנהל פורום "דיני לשון הרע" באתר "תפוז אנשים".
ליצירת קשר - giuseppem@gmail.com