אימון לצמיחה: 10 הפחדים הגדולים של נשים 

10 הפחדים הגדולים של נשים

שירית בן- ישראל, מנכ"לית STS, מומחית לעיצוב ארגונים ועסקים מובילים

לא להיות אמא
אם אינני אימא- מי אני?, ובכן, אם אינני אימא אין לי קיום, אין לי זהות, ומה יגידו בחברה?, במשפחה?, בסביבה?. וכן, אימהות מגבילה, החיים בין ההנקה מציצי או מבקבוק, לילות ושנים ללא ישנה, השמנה כמעט ללא יכולת חזרה למידה הישנה, בילויים בין הסירים, המוצצים והכביסות במקום לילות של יציאות, חופשה בשעת השינה של התינוק/ת בצהריים, במקום שכיבה על כיסא באנטוליה ומבט מזוגג לשמים. למרות הכל, רב הנשים בישראל לא יכולות לראות את קיומן כאפשרי, אם בתעודת הזהות לא יירשם שהן אימהות של מישהו או מישהי.

להתגרש
מה יהיה עם הבית?, הכסף?, ומה יעלה בגורל הילדים?, ואיתי, אחרי שאיתו שהיתי כמעט מחצית החיים? ומי ירצה אותי כך בגילי? ובעצם, אני כבר מכירה את בעלי...ואולי בכלל הכל קרה בגללי. פתאום ביום בהיר אחד, כל הענן הרומנטי של הנישואים פג, נמוג-נגוז, אך האיום הגדול הוא יותר הוא להישאר לבד. את ועצמך יחד ללא הצלע השנייה (בן הזוג) וגם בלי הצלע השלישית שלעיתים קיימת. נכון, שבנישואים גם כשהוא היה, על הצורך שלה זה לא ממש ענה, אך המחשבה על פירוק החבילה, גם אם ברובה רק אוויר ומראית עין היא מכילה, מפחידה יותר מכל דבר, והאישה שלנו מנסה לשכנע את עצמה ואותו שרק איתה הוא יהיה מאושר לעיתים קרובות שניהם מאמינים, עד שנהיה באמת מאוחר.

לחוות בגידה
זה לא הסקס, זה האמון שנפגע, זה מה שהיא תאמר לעצמה ולחברתה. היא שהייתה תמיד איתו ובשבילו, היא שעשתה הכל לקדמו, היא שטיפלה בכל מחסורו, לה זה ממש לא מגיע. ולמרות זאת, ברגע של הגילוי, בין הכעס עליו לפחד בלעדיו, היא מוצאת את הנקודה החסרה, מגלה את האשמה בפרשה. היא, שלא שמה לב, היא שלא הייתה ממש מאהבת, אלא יותר אמא, מטפלת וחברה, היא הייתה צריכה להיות יותר קשובה, כי הוא לחוץ מהעומס בחיים ובעבודה. ובין הכעס והאשמה מסתתר לו גרעין קטן של פחד, שמונע ממנה לומר לו "אתה אשם", ומונע ממנה לתת לעצמה הזדמנות אמיתית לקבל יחס, נתינה ואהבה במקום ומאדם אחר. וכך ממשיך לו סיפור האגדה, על נסיך עצוב ונסיכה שלא הרפתה, מסיפור לא אמיתי של 2 אנשים שלא פרגנו לעצמם את החיים בגלל ים של פחדים.

להתחבר למחשב
בימינו לא מספיק לדבר בשפת בני האדם, חיוני שנשלוט בשפה השנייה, שהפכה, במקרים לא מעטים לחיונית כמו הראשונה, כוונתי לשפת המחשב. למה? כי מרגע שנכנס המחשב לעולמנו נהיו לנו 2 עולמות מקבילים, שבניגוד לקווים מקבילים, הם מצטלבים לעיתים קרובות ומשפיעים האחד על השני.
נשים מיטיבות לייצר מלל ולתקשר בעולם המציאותי, אך לעולם הווירטואלי, בו מייצרים מציאויות מידי שנייה, הן לא ממש מתחברות. אולי, כי במבט ראשון הוא קשור לטכנולוגיה וזו רחוקה יותר מנשים מאשר מגברים. אולי, כי במבט ראשון העולם הווירטואלי נראה קר, מרובע, קופסתי מנוכר משהו ואינו נותן סיכוי לאינטימיות, שהיא צורך העל של נשים. בשורה תחתונה, מעט נשים, מעט מידי מחוברות טכנית למחשב, קמצוץ מחוברות רגשית למחשב. ולמה החיבור למחשב חשוב כל כך?, כי נכון להיום מאפשרים המחשב ורשת האינטרנט נגישות חינמית לקהלים, קהיליות ומקורות מידע, החיוניים לנשים חסרות הון ראשוני התחלתי, בעלות נגישות נמוכה יותר מגברים (היעדר "מינוע" צמוד) ובעלות זמן פנוי מצומצם יותר מגברים (מפאת ההחלטה של רובן לשים את המשפחה וצרכיה במקום 1). היום בו נשים תשכלנה רגשית להבין את גדולת יכולתן לייצר תקשורת ברשת ולנתבה לקידום מטרותיהן העסקיות/מקצועיות, יהיה יום ניצחון גדול.

לדבר על כסף
כאשר מחנכים אותך לדאוג לצרכים הרגשיים ולא החומריים, כאשר מייעדים אותך לצייד ולא לצוד, לטפל ולא להעפיל, את מתרחקת מתוצר הלוואי הראשון של התהליך, בו בדיוק ממוקדים גברים בעולמנו, הכסף. הכסף יבוא מבן הזוג, הכסף שלך פחות חשוב משלו, המשכורת שלך שנייה, שלו ראשונה, את לא ממש מבינה בנושא... מסרים מסרסים תוצרי תהליך הסוציאליזציה, הלא הוא המכבש החברתי העולמי, מבטיחים, דור אחר דור את עליונות המין הגברי על הנשי, במשוואת שני המינים והשליטה במרחבי היקום הציבורי והפרטי של כל אחת מאיתנו.הם מביאים את הנשים לנקודה שבה דיבור על כסף נתפש כדיבור שאינו נקי, מלוכלך, מלווה בבושה ובצניעות שאינה במקומה. הבושה והצניעות המאולצות משהו מביאות לחוסר היכולת של נשים בארגונים ובעסקים, לנהל משא ומתן אסרטיבי, על משכורת, בונוסים, מניות ואופציות, לשחק את המשחק הפוליטי, לנצח בענק. בגדול, חוסר היכולת להתחבר רגשית לכסף, להתיידד עימו ולדבר עליו, משל דיברת על ביתך או על העוגה שאפית, משאיר את האישה במקום שני מאחור.

לנהוג
שני מוטיבים מוחשיים מקושרים ישירות לשליטה; כסף וניידות. אם מקומה של האישה, בעבר וגם כיום, הוא יותר לצד אישה וילדיה וילדותיה, משמע בבית, או בסביבת הבית, בדרך מחוגים, מביקורי משפחה וקופות חולים ואליהם, הרי שאין לה צורך מהותי בניידות, ולכן, גם היא וגם אישה (בן זוגה) מסכימים שהרכב הראשון לרב יהיה שלו. אם תשאלו אותי, אישה המניידת צאצאים לגנים, חוגים, קופ"ח וחברים זקוקה לרכב הרבה יותר מגבר שנוסע לעבודה וחזרה. אבל זו רק דעתי הלא פופולארית.

שיאמרו עלייך שאת דעתנית
"את בוטה ודעתנית", שלוש מילים קטנות שיכולות להרוג כמעט כל אישה. בוטה, על פי המילון לשדות סמנטיים של איתן אבניאון הינה מילה נרדפת לישירה וחדה, שתי מילים שתתקבלנה כמחמאה על ידי הגבר הנורמטיבי. דעתנות, מילה המייצגת אדם שיש לו דעה והינו גאה להביעה בקול, שוב, כאשר נאמרת לאישה הנורמטיבית נתפשת לרב כביקורת פוגעת והרסנית. ולמה כך הדבר?, כי את כולנו מנסה החברה, (וכמעט ב-100% גם מצליחה) באמצעות הורינו, מודלים לחיקוי, פרסומות ועוד לחנך לשאוף לרצות ולא לרצות, להיות נחמדה ולא משפיעה, מובלת ולא מובילה, גם במחיר של ביטול דעות, השתקת עמדות, חיוכים סכריניים- מתקתקים והדחקת כעסים והתנגדויות.

שיציגו אותך כביצ'ית
אם יש משהו גרוע יותר מדעתנות, הרי זה הרגע בו יקטלגו אותך כביצי'ית הלאומית. הממי הלאומית זה בסדר. זאת ההיא מהסעיף הקודם. מתוקה, נחמדה ולא משפיעה. הביצ'ית זו הסלמה, עליית מדרגה בדרך לקטלוגה של האישה כממש לא שמה ... על העולם ומתרכזת בעצמה במקום בכולם.
אם תשאלו אותי, האישה הזו, שמתרכזת בעצמה, היא המודל שלי. היא בדרך הנכונה, למצוא את עצמה, לגלות, להתגלות, היא כבר מזמן לא קרבן, ואו-טו-טו מצליחה לממש את יכולותיה ולהיות מאושרת ומסופקת במקום מספקת ומסתפקת.

להודות שאת פמיניסטית
דנה אינטרנשיונאל אמרה בראיון שהיא לא פמיניסטית. טוב. לא ממש התרגשתי, כי כמו שאמרה סימון דה בובאוייר, בשכתוב שלי, את לא נולדת אישה ולא מנותחת להיות אישה את הופכת להיות כזו. גם פנינה רוזנבלום הצהירה שהיא פמיניסטית בעסקים, למרות שהכותרות שחררו ידיעות שגילו לנו שפנינה פיטרה עובדות בהריון בניגוד לחוק... אבל בחיים היא ממש לא. נכון, שעינב גלילי הצהירה שהיא כן, אבל הפרומו לתוכנית החדשה שלה הציג אותה כתואמת שטיח מתחת רגלי מנכ"ל ערוץ 2, שבזכות היותה מטרה לחיציו, מנקת חלונותיו וכ"ב קיבלה תוכנית משלה. כשנשאלות נשים, האם הן פמיניסטיות, ממהרות רובן להצהיר שהן לא. ממש לא. למה?, כי הן בעד חזיות ולא מזדהות עם אקט שריפתן (שבהיסטוריה אגב, מעולם לא קרה באמת), כי פמיניזם למשנתן, הינו נגד גברים (ובעצם, איזו סיבה יש לנשים להיות נגד גברים, שהרי אינם מכים, מטרידים, או בועלים, לא מסרבים לקדם, לא מסרבים לשכור נשים ואימהות למשרות, מאד מחויבים לנאמנות, להשקעה רגשית בתא המשפחתי וכ"ב). אז רב הנשים לא פמיניסטיות, ואולי, גם את בעודך קוראת שורות אלה, אומרת לעצמך שהכותבת ממש הגזימה, ובטח עברו עליה כל הטראומות האפשריות, ובטוח שהיא שמנה, מכוערת, ממורמרת, מהזן שאף גבר לא יתקרב אליו. בדיוק לשם כך, אבקש להצמיד תמונה שלי, מהמשובחות יותר, שתוכיח שאפשר להיות גם יפה, חתיכה ומשכילה וגם אוהבת גברים וגם פמיניסטית מחויבת.

לצאת לבילוי לבד
אני לא יכולה לצאת לפאב לבד...ואיך זה ייראה אם אשב במסעדה לבד... ולסרט בעצמי?...אני נזכרת שבשנות ההתבגרות אהבתי לצאת לסרטי ברוס לי בקולנוע סבוי בחולון לבדי. יכולתי לשבת, כשפופקורן בידי וברוס מולי וכלל לא שמתי לב שיש מישהו באולם מלבדי. גם היום, אני חובבת ישיבה בבתי קפה תוך ביצוע תצפיות אנתרופולוגיות באנשים. זה מבחינתי המחזה הכי הזוי ועסיסי בעיר. חברותיי מאידך לא מוכנות לשמוע אפילו על הרעיון. בחודש שעבר ישבתי עם חברה מירושלים בחוף אטרקטיבי בתל אביב. מולנו התיישבה אישה, נאה למראה, חתיכית לבדה. שתי נשים פמיניסטיות, מה הן חשבו? לא ממש מה שהיו צריכות, אני מודה. החלטנו, שידידתנו מחכה למישהו או מישהי. עברה כשעה. היא הזמינה מנת מאפים מטוגנים וצלחת XXXL של חומוס טובע בשמן זית וגרגרים לא צפים וחיסלה את שתיהן, באיטיות, בנימוס וללא ניד עפעף. שתינו עקבנו אחריה מרותקות. לאחר שעה קלה, בה נראתה ממוקדת כל כולה בצלחות, ביקשה חשבון , שילמה וקמה באלגנטיות לעבר היציאה. בשנייה שקמה, אמדנו שתינו את רזון גופה, במיוחד אחרי 5,000 הקלוריות שהכילו המטוגנים והחומוסים. ידידתנו נראתה שלווה, רגועה וכלל לא מתעניינת בסביבתה. לא הכרתי אותה והייתי גאה בה, משל הייתה זו אני. היא בהחלט אישה שיודעת ליהנות את עצמה, בעצמה ועם עצמה בבית קפה מרכזי הומה אדם ומבטים.

10 פחדים. כל אחד לבד עלול לעצור אישה לזמן ארוך בחיים. התחברות של כמה פחדים בתודעה של אישה אחת עלולה לעצור חיים שלמים מלהיות ממומשים. למדי את הפחדים, קראי להם בשמות, התיידדי עימם, הפכי אותם למשחק ותראי שברגע שתלמדי לשלוט בהם, במקום שישלטו בך תמריאי לגבהים.


כל הזכויות שמורות לשירית בן- ישראל