רבים מאיתנו מנסים לתאר את הדמיון ואת המציאות ואת הקשר ביניהם,
יש הטוענים שהדמיון הוא המציאות והמציאות היא הדמיון, יש הרואים בדמיון מקום נפלא ומסקרן מלא חלומות ויש הרואים בו מקום של אימה ופחדים.
ברי - שיטה לבריאות שלמה מביאה את הדמיון והמציאות והקשר ביניהם מעוד זווית.
מאותה זווית שהדמיון מתאר אותה,
היא משחקת עם מושגים מוכרים ומחברת את הדמיון והמציאות אל מעגל החיים שלנו.
דמיון הוא כלי,
דמיון הוא מקום, אליו אנו יכולים להגיע ולהישאר בו.
בו עלינו לבחור כדי להיות בו,
בו אנו מבלים חלק נכבד מזמננו.
מקום שקל לאהוב אותו,
אליו אפשר לברוח,
לפעמים מפחיד להיות בו.
מקום שתמיד תמיד יהיה שלנו ותמיד נהיה בו לבד.
אי אפשר להביא לשם חברים,
אי אפשר להיות בו על קביים,
אי אפשר לבוא לשם נתמך על ידי מישהו אחר.
אפשר ללוות אותנו עד לחומותיו,
אפשר לתת עצות איך להתנהג שם,
רק אנו נחליט עם איזה משא ניכנס לתוכו.
יש בו אין סוף של גילוים,
מקום המלא בתשובות, רק צריך לאסוף אותן.
זה המקום בו מתגבשת היצירתיות שבתוכנו.
זה המקום לתת דרור לאני שנמצא בכל אחד מאיתנו.
זה המקום בו נולדנו, נישלפנו מתוכו כדי להבטיח את "התמיכה" בנו, כדי להכין אותנו לענות לציפיות החברה שאמורה ללוות אותנו במשך כל חיינו.
היכן נמצא המקום הזה?
תמיד תישאר האי ודאות כחלק מאיתנו, לעולם לא נדע הכול, הרצון לדעת הוא צורך קיומי.
נמשיך ונעשה מאמצים להקטנת אי הודאות, המפחידה, המאיימת.
ידע מקטין את האי ודאות, אבל ידע הוא גם חסימה למשהו חדש שאיננו מוכר.
רובנו מכירים את המעגל המביא את היחס בין הידע לחוסר ידע - ניתן להבחין עד כמה מועט הידע שלנו ביחס אי הידיעה.
ומה עצום וגדול, למעשה אין סופי, השטח של חוסר הידע על כך שאיני יודע.
חוזרת ומודגשת המסגרת העוטפת כל דבר "השומרת עלינו", המסגרת הבאה לתמוך בנו בהבנה.
המסגרת המפרידה בין הידוע ללא ידוע. המראה איכן קווי ההפרדה בין דבר אחד למשנהו,
במציאות אין מחיצות ואין מסגרות.
אני יודע מה לימדו אותי, יש דברים שתרגלתי ואני לא יודע אותם, למרות שאני מכיר בנוכחותם. לא אנהג באוטו עד לאותו רגע בו אקבל רישיון נהיגה, יש הנוהגים ברכב לפני שלימדו אותם, כאילו יודעים לנהוג וכך מסכנים את עצמנו ואחרים.
עד כמה קשה לנו להודות בחוסר הידע שלנו, עד כמה חשוב לנו להראות שאנו יודעים, למרות שבמציאות זו לא כך, לא כל אחד יכול להצביע ולומר; "רגע, את זה אני לא יודע".
אנו נותנים תשובות, אנו מרבים לעשות אבחנות מוטעות, רק כדי לא לעמוד במצב מביך כביכול - "מה הוא לא יודע?". קשה לנו להשלים עם חוסר ידע,כל כך מסוכנים משחקי הידע, קברנו יותר מדי אנשים בשל טעויות באבחון.
אבחון נכון הוא סודו המקצועי של כל בעלי מקצוע, בכל תחום.
מכאן שאנו נעים בחופשיות דרך המחיצה המפרידה בין האני יודע לבין אני יודע שאינני יודע.
כמה קשה לנו לצאת מהמעטפת העוטפת את שניהם, זו מעטפת עבה, עבה מאד, לה תפקיד כפול המנוגד אחד לשני.
מצד אחד היא באה ל "שמור" עלינו מפני חדירה דברים לא מוכרים מבחוץ, מצד שני, היא מונעת מאיתנו לצאת החוצה.
נעבה את המעטפת, נחזק את החומה המגינה עלינו, שנותנת לנו בטחון לפעמים מדומה.
- כשנהיה פחות בטוחים בעצמנו,..
- כשהסכנה לחדירה או לבריחה תגדל.
- שהידע על המצוי בצידה השני של המעטפת מועט יותר,
- כשהסכנה להישרדותנו תהה רבה יותר.
המעטפת הזו שומרת על המציאות היא מסגרת החיים שלנו.
סביב אותה מעטפת (מסגרת) נמצא שטח ענק, שטח אין סופי, שטח ששום מעטפת לא תוכל להקיף אותו, שום קו לא יוכל לתחום אותו.
זה שטחו האין סופי של אני לא יודע שאני לא יודע, זה המקום שמעטפת עבה מנסה למנוע ממנו לחדור אל שטחה הקטנטן יחסית של המציאות.
המרחבים האין סופיים מפחידים, מאיימים ומסקרנים, אבל נפלא להיות בהם,
כל אחד מאיתנו היה שם, כל אחד מאיתנו חווה את המרחבים האדירים,
אבל הפחד, חוסר הידע, האי ודאות החזירה רבים מאיתנו אל המסגרת, אל המציאות.
זה המקום בו נמצא הדמיון. אלה הם מרחביו האין סופיים של הדמיון.
זה המקום אליו נכנסים ויוצאים מהמציאות, יש קושי להיות בשניהם ביחד איננו יכולים להיות בדמיון שרגלינו במציאות, אנו מרבים לערבב בין שניהם, אבל הם כל כך שונים זה מזה, בעמדנו מציצים מהמציאות אל מרחבי הדמיון, אוחזים בכל כוחנו במעקה במסגרת החושקת את החיים שלנו, לבל תמעדנה רגלינו וניפול אל מרחבי הדמיון.
הדמיון הוא כל כך מסתורי וכל כך נפלא.
הביטוי להתנתק מהמציאות - בא להמחיש לנו שאפשר להיות במקום אחר.
זה לא ניתוק זו חדירה אל תוך השטח האין סופי של אני לא יודע שאני לא יודע..
זה לנוע בתוכו שכבלי המציאות מהודקים לרגלנו, זה לנוע בתוכו שעלינו מונח משא השייך לעולם המציאות, ככל שהמשא הזה יהיה קל יותר נוכל לנוע ביתר קלות.
כולנו נושאים עמנו משא, הקושי להשתחרר ממנו הוא רב וככל שנשאיר חלק מהמשא מחוץ למסגרת נוכל לנוע ביתר קלות.
כולנו מטיילים וחשים היטב הליכה שעל גבנו משא מכביד, המעייף המתיש לעומת הליכה קלילה ללא משא.
- את המשא אפשר לזרוק ובקפיצה אחת להיות שם במקום הנפלא הזה.
- לעולם לא נוכל להיכנס למרחבי הדמיון שלובי ידיים עם מישהו אחר.
- זה מקום שוקק, המלא באין סוף של רעיונות חדשים.
- זה המקום בו נובטות כל היצירתיות שנחנקה בשטחה המצומצם של האני יודע.
- במקום בו אני יודע אין צורך ביצירתיות.
- זה המקום בו אנו חייבים לתמוך בעצמנו.
זה המקום בו אנו נמצאים לבד עם עצמנו.
- זה המקום בו יש פחדים, אבל יש גם קסמים.
הקושי הוא לחזור משם.
אין קושי לחזור משם עם ידיים ריקות, הקושי הוא לחזור עם ידיים עמוסות,
הקושי הוא לתת, לשתף, לחלוק עם אלה שנשארו בתוך המסגרת, עם אלו שנשארו במציאות, את אלו שנשארו בשטחה המצומצם שם האני יודע, ומשתמשים בו כחסימה לכל דבר לא מוכר ולא ידוע. לא פשוט לחלוק עמם את הדברים שהבאנו משם.
עבורנו הם דברים נפלאים, אבל עבורם הם מאיימים. הם מלאים בסימני שאלה.
לרבים מהם אין לאן לחבר או לקשור את מה שאנו הבאנו משם, לכן הם פשוט ידחו או שלא ייקחו.
גם שורות אלו באות משם,
אין קושי להיות בדמיון, ילדים מבלים שם המון, הקושי האמיתי הוא איך לשתף, להצטרף לחוות עם אלו שנשארו במציאות בדברים שאנו מביאים משם.
אחת הטכניקות בהצגת הדברים; היא שימוש במושגים המוכרים ומשותפים גם לחוזרים וגם לאלו שנשארו במציאות, להציג מכנה משותף בהצגת ובלקיחת הדברים.
שימוש בהדמיות, שימוש בחיות,
הטאי צ"י היא הפעלה גופנית פיזית ואנרגטית, הלקוחה מלוחמה סינית עתיקה הנעזרת בהדמיות של ציפורים; - הנפת ידיים לצדדים, כמו הנפת כנפיים של חסידה במעופה, משחק עם כדור דמיוני ועוד ..... כך יותר קל להתחבר להפעלה הפיזית.
קל לשתף כאלו שכבר ביקרו שם.
אין אדם שלא היה שם, כולנו היינו שם, כל מחשבה חדשה באה משם, כל רעיון חדש בא משם, כל ההתפתחות האנושית באה משם, שם נוצרה המציאות.
שם נוצר האני יודע והאני יודע שאני לא יודע.
משם כל המחקרים והתנסויות האין סופיות, אומנים, ציירים, מוסיקאים, חוקרים היו שם,
גדולתם היא בכך שהם מצאו דרך כיצד לשתף אותנו בחוויה הנפלאה וחלקם הצליח בניסיונותיו להזמין אותנו לבקר שם.
אחת ממחלות הנפש המוכרות, היא חוסר יכולת לחזור משם ואותם אנשים ממשיכים להסתובב בתוך עולם המציאות כאשר הם נמצאים למעשה בתוך עולם הדמיון.
האושו גישה מזרחית מפורסמת שבנתה עיר בארצות הברית היא הימצאות בתוך הדמיון בתוך המציאות. עד שהמציאות הוקיעה אותה מתוכה.
איך נהפוך את הדמיון לכלי עבודה?
דמיון הוא הכלי שלנו, הוא רק שלנו, ויש לנו את היכולת לשוטט במקום הזה, ואיש לא יכול לשוטט בדמיון שלנו.
הדמיון הוא מקור היצירתיות, רק שם נוצרת היצירה, המוזה באה משם, משם באים כל הרעיונות וכל רעיון הוא יצירה. הדמיון הוא הכלי שלנו ליצירתיות.
במציאות אנו מחברים עובדות, עונים לציפיות, מבקשים מאתנו לסמן בכל סוף ספר שכתבנו מהיכן לקוחות העובדות, במציאות אנו מעבדים רעיונות של מישהו אחר,
אין מקום אחר בו יכול להיווצר רעיון המקורי מלבד הדמיון.
אם כן בואו ונשתף את הדמיון באבחנות, הרי אבחנה נכונה היא מקצועיותו של אדם. נעזר בדמיון באבחון.
משחק הדמיה תשע נקודות הוא אחד הכלים להראות איך עושים זאת איך עושים את הדמיון שותף בהתלבטויות בהחלטות ובעשייה שלנו.
המתאים ביותר להתחיל עמו הוא הגוף שלנו, עם המכונה הפקחית, המקצוענית, המופלאה ביותר שיצר הטבע, כל הידע האדיר שעומד לרשותנו זה רק קצה קרחון על מה שאנו יודעים על הגוף שלנו ,
הדמיון הוא זה שיכול לספר לנו,
רק דבר אחד מאד חשוב קטן נחוץ להיפתח בהקשבה אליו.
גוף נפש דמיון, הוא השילוב היפה ביותר שהטבע יכול להעניק לנו.
ברי - שיטה לבריאות שלמה תעזור לך להיפתח אל שפת הגוף האמיתית; (כאב, מיגרנות אסטמה, סרטן ועוד....), ותתמוך בך למצוא את הקשר בין הדמיון למציאות.
להאמין שיש קשר בין מצב רגשי נסער לבין כאב או אי נוחות פיזית בלתי מובנת.
בהצלחה אילן ברמן - מטפל הוליסטי.
מציגה זווית ראיה אחרת המשתלבת בכל דרך אחרת שהאדם מאמין..
שיטה זו היא תפיסת עולם הרואה בעיסוי שיחה עם הגוף באמצעות מגע.
