התמודדות עם הכעס 

משהו קורה. הרגשת אי נוחות עוטפת אותנו. חוסר שלמות עם עצמנו. יתכן ומישהו הרגיז אותנו. יתכן וזאת הייתה תופעת טבע כלשהי שגרמה לנו לאי שקט. לא חשוב מה גרם לנו לחוש את מה שאנו חשים, מה שחשוב הוא שאנחנו חייבים להשתחרר מהתחושה הזו. השאלה היחידה היא איך?

אם תשאלו ותתייעצו, כמעט כל אדם יאמר לכם שהדרך הטובה ביותר היא להוציא הכל החוצה. לא לשמור את זה בפנים. הפסיכולוגים יגידו לכם לצרוח עד שתירגעו, החברים יאמרו לכם להיאבק ולנקום במי שגרם לכם את זה (הריי אף אחד לא אוהב לצאת פראייר), כל המכרים יתעקשו שאתם צודקים ואסור לכם לוותר. ככה זה. ידוע שהטבע שואף לאיזון, אז אנחנו עוזרים לו קצת. אם קיבלתי אגרוף, אז אני חייב להחזיר אגרוף לאותו אחד שהעניק לי אותו. כמובן שאולי טיפה יותר חזק ממה שקיבלתי. אבל הכל בשביל הטבע. בשביל האיזון. למען הצדק. זה מה שעושים הגיבורים שלנו בטלוויזיה ובקולנוע. מביאים את הצדק לעולם. מוציאים ומשחררים הכל ואח"כ מרגישים מצוין עם עצמם. הם עשו מעשה טוב. רצחו אנשים, קלקלו משפחות. אבל בעצם את זה לא מראים לנו על המסך. ל"אנשים הרעים" אין משפחות. כך גם לאותו אדם שיעז להתעסק איתי. זה מגיע לו. וזה משחרר אותי. ויותר מכל, זה מאזן.

אולי דעתם של הרוב הגדול של האנשים היא שבאמת צריך לשחרר הכל ואז להרגיש טוב יותר ולהירגע. אך דעתו של הבורא שלנו שונה לגמרי מכך. היהדות באה ואומרת לנו את ההיפך הגמור: אם אנחנו מתעצבנים ומוציאים את הכל החוצה, זה יגרום לנו להיות עצבניים על בסיס קבוע. לעומת זאת, אם ננסה להבין, לשתוק, להבליג ולא להגיב, זה יוביל אותנו לתיקון מידת הכעס. ובסופו של דבר, לא נצטרך להוציא שום דבר החוצה, משום שלא יהיה מה להוציא. לא יהיה כעס.

כשאנחנו עצבניים זה בכלל לא קל להבליג. הדחף הראשוני שלנו הוא להביא את הצדק. לצרוח בכל העולם שכולם ידעו שמשהו פה לא בסדר. זה נראה דבר טבעי, זה גם מקל עלינו באותו רגע ואולי זאת הסיבה העיקרית שאפילו טובי הפסיכולוגים יאמרו לנו שאנחנו חייבים לשחרר ולהוציא את הכל החוצה כדי שנוכל להרגיש טוב. כדי להבין למה גישה זו אינה נכונה, ננסה להתייחס ליכולת שלנו להיות רגועים ולא לכעוס כסוג של שריר. ידוע שכדי לחזק את השרירים אנו חייבים להתאמן. אם לא נתאמן, לא נוכל לפתח שרירים. ידוע שכדי לחזק את המוח, צריך לאמן אותו. כך גם בנוגע לכעס. ככל שננסה להתאפק, כך נגיע לתוצאות יותר ויותר טובות בהתאפקות שלנו. לעומת זאת ככל שנוציא את הכל החוצה, כך נתרגל לכך ונרצה להוציא הכל תמיד, וכל פעם זה יהיה יותר גרוע מהפעם הקודמת. להגיד למישהו להוציא את כל הכעס החוצה, זה בדיוק כמו להגיד לו לעשן כדי להירגע. יתכן וזה עוזר מבחינה פסיכולוגית כלשהי לאותו הרגע, משום שהחדרנו לעצמנו שזה צריך לעזור לנו, אך לטווח הארוך יש לזה רק השפעות שליליות. אף אדם לא יחשוב להגיד לאדם החפץ בדיאטה שיאכל הרבה בכל פעם שהוא קצת רעב כדי שישבע ולא ירצה יותר לאכול. הרי זה אבסורד. אם אנחנו רוצים להרגיע את עצמנו ולא לכעוס, אז להוציא החוצה זה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים לעשות.

אז איך עושים את זה?

כאשר אנחנו עושים משהו, כל דבר, אנחנו עושים זאת מכוונה כלשהי. יש לנו מטרה כלשהי שאליה אנו שואפים להגיע. כאשר אנו כועסים התגובה שלנו היא בדרך כלל צעקות, מרירות, מכות או אולי סתם עצבים מיותרים. המטרה שאנחנו מנסים להשיג כאן היא ההבנה של הזולת. אנו רוצים שיבינו אותנו וידעו שאנחנו צודקים. הרי אנחנו אף פעם לא טועים. מה שאנחנו צריכים להבין כאן, זה שהדרך שלנו להשיג את המטרה הזו, היא לא דרך שעובדת. אולי כשהיינו קטנים והיינו צועקים ובוכים, אז היינו מקבלים את רצוננו. אך משהתבגרנו, אנחנו חייבים למצוא דרכים חדשות להשיג את המטרות שלנו. כדי לשתף אחרים במה שעובר עלינו, אפשר פשוט לדבר. להגיד לכולם מה מציק לנו. יש לזכור שב"להגיד מה מציק", הכוונה היא לא שנאשים את כל העולם ונראה מה לא בסדר אצל כולם. אני מתכוון שצריך להגיד איך היינו רוצים לראות את המצב בדרך של רוגע ונעימות. אחת הבעיות הרציניות בעולמנו היא חוסר היכולת לתקשר בצורה נכונה. כל אדם מסתכל על העולם שלו וכשמשהו משתבש, הוא פשוט מאבד שליטה. במקום לחשוב איך כולם מתנגשים עם הרצונות שלנו, בואו ננסה לחשוב לרגע איך אנחנו מתנגשים עם הרצונות של האחר? כשאחרים צועקים עלינו, האם אנחנו באמת מקשיבים לדבריהם, או שמא אנו מתגוננים וכועסים עליהם חזרה? אם מישהו מנסה לכפות עלינו את דעתו או מדבר איתנו בכעס ורוגז, האם באמת נוכל להבין אותו ולהקשיב לו? אם אנחנו יודעים שזה לא עוזר שאחרים מתקשרים איתנו בכעס, אז למה אנחנו עושים את זה? הרי גם הם לא יקשיבו לנו באותה מידה שאנו לא נקשיב להם.

נכון שזה לא קל, ואני מניח שבפעם הבאה שיכעיסו אותנו, אז מתוך ההרגל נמשיך עם העצבנות. אך אם נלמד להבין שזה לא עוזר, ולהיפך, רק גורם ליותר נזק, אז נוכל להפסיק עם זה. כמובן שזה ייקח זמן, אבל אנחנו מאמנים את השרירים שלנו. כל פעם שמכעיסים אותנו ואנחנו בוחרים לחייך, אנו מרגילים את עצמנו לדרך החדשה, שבה אנו הופכים טובים, יעילים ומהותיים יותר.