עאדל עסלי נ' נציבות שירות המדינה 

עש"מ 3642/08, עאדל עסלי נ' נציבות שירות המדינה

כב' השופט א' רובינשטיין

עו"ד יונה סירוטה ואח' למערער, עו"ד מלי אומיד למשיבה

01.07.2008



העובדות:
1. ערעור על הכרעת הדין של ביה"ד למשמעת של עובדי המדינה, בגדרה הורשע המערער בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 (להלן:"החוק").

2. המערער מועסק בסניף חדרה של המוסד לביטוח לאומי מאז שנת 1977, וכיום משמש בתפקיד מרכז גבייה מלא שכירים. כתב האישום שהוגש כנגדו יסודו בסדרה של כשלושים מקרים בשנים 1997-¬2001, בהם טיפל, במסגרת תפקידו, בענייני מבוטחים בני משפחתו. המערער הואשם, כאמור, בעבירות על החוק. כן נטען כי במעשיו הפר את הוראות כללי האתיקה לעובדי המדינה, חוזר מנהל הביטוח והגבייה, התקשי"ר, חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 וחוק המחשבים, התשנ"ה-1995.

3. ביה"ד דחה טענות "הגנה מן הצדק" ו"זוטי דברים", ומצא בהכרעת דינו כי חלים על הנאשם התקשי"ר וכללי האתיקה לעובדי המדינה.

4. ביה"ד גילה פסול בעצם העובדה שהמערער טיפל בענייני בני משפחתו, ואף מצא, כעניין עובדתי, שהמערער היה מודע בעת הטיפול בקרוביו שהדבר אסור. לכן הורשע המערער.

5. ביום 20.3.08 הטיל ביה"ד על המערער נזיפה חמורה; אולם צוין כי עם תום ההליך, אין סיבה שהמערער לא ימשיך במסלול קידומו.
הערעור נתקבל.

החלטה:
1. טענת המערער היא שהטיפול שנתן לקרוביו היה שיגרתי, וכי הוא וקרוביו לא הפיקו טובת הנאה ממנו. ואולם, הפגם הטמון בניגוד עניינים אינו נרפא אך משום ששיקול הדעת הופעל לבסוף באופן תקין.

2. טעם מרכזי לכלל האוסר על ניגוד עניינים, ככל שהוא נוגע לשירות הציבורי, נעוץ בצורך לשמר את אמון הציבור במערכת השלטונית.

3. אין שירות הציבור משלים עם טיפול של עובד ציבור בענייני בני משפחתו, והאיסור הכרוך בכך אינו מתפוגג הגם שהסמכות מופעלת "ללא דופי", כפי שאירע בענייננו.

4. ואולם, טענה נוספת של המערער נסבה על הוראות חוזר 1989, לפיו יש איסור על טיפול בתביעות של בני משפחה רק בנושאים מסוימים, ובענייננו לא חרג המערער מהוראות החוזר. המשיבה אינה חולקת על כך.

5. ביה"ד קבע כממצא עובדתי כי המערער היה מודע לאיסור על הטיפול בקרובים. אכן, מכל האמור עד כה עולה כי איסור זה נחוץ עד מאד לשירות ציבורי מתוקן, וקבוע למשל בכללי האתיקה לעובדי המדינה.

6. עם זאת, אין מנוס מקבלת טענת המערער בדבר טיבו של חוזר 1989. החוזר "פורט לפרטים" בדרך ניסוחו, לכיוון קולה, את האיסורים הכלליים המוטלים על עובדי המוסד לביטוח לאומי בעניין הטיפול בקרובים. משפעל המערער בהתאם להוראות אלה, אף אם כטענתו לא ידע עליהן, אין להרשיעו בדין.

7. נוכח האמור, יש להצר על ההוראות המקלות שנקבעו בחוזר 1989. מחוזר 1989 למדים אנו כי אף קובעי ההוראות במוסד לביטוח לאומי, שניסחו את החוזר, הקלו יתר על המידה בעניין זה, אף אם כוונתם הייתה טובה. ומן המצב שנוצר, ולוא באופן משפטי-טכני, אין מנוס מלזכות את המערער.

8. אחת ממטרות הדין המשמעתי בכלל היא אמון הציבור בשירות הציבורי. הקביעה שהשירות הציבורי נשלט ע"י נורמות ברורות ומתוחמות, באופן שידועים מראש לציבור ולמשרתיו האסור והמותר, מחזקת אמון זה. כך גם הידיעה שהכללים מחייבים, ושהעובד אינו נדרש להטיל ספק בשלמות הוראות הממונים עליו. השירות הציבורי מתייחס, כך התקווה, לעצמו ולהוראותיו, ברצינות מלאה.

9. נוכח המצב המשפטי שבחוזר 1989, נוצרה פרצה ברשת, כמעט "תאונה נורמטיבית", ש"צמצמה" את האיסור על מעשיו של המערער. משכך, מצבו התודעתי של המערער אינו מכריע, והתוצאה אינה תלויה בשאלה אם אכן סבר בעת ביצוע המעשים שהטיפול בבני משפחתו אסור הוא, או אם הכיר בשעתו את תוכנו של החוזר, אלא ב"גג" המשפטי שתחתיו פעל המערער.
10. אשר על כן, הערעור מתקבל.