ברק דון נ' עיריית נתניה 

בתי המשפט


ת.א. 3071/00
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

בשא 30958/00




כב' השופטת אסתר חיות

בפני:נ

1. ברק דון
2. כנרת וייסלר
3. אבי לנגר
4. גיורא רמתי
בענין:ב
המבקשים




נ ג ד


עיריית נתניה

המשיבה



15.10.2001


המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבה בה עתרו לפסק-דין המצהיר כי תשלומי הקנסות שהוטלו עליהם על-פי חוק עזר לנתניה (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"ה-1965, בטלים ומבוטלים בשל כך שקביעת העבירה על-פי חוק העזר לחנייה כעבירת קנס, לא הובאה לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט, כמתחייב מהוראת סעיף 221 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, ובהתאם עתרו להשבת כל סכום אשר שולם למשיבה בגין קנסות אלה.


החלטה

מבוא

1. המבקשים הגישו תביעה נגד המשיבה בה עתרו לפסק-דין המצהיר כי תשלומי הקנסות שהוטלו עליהם על-פי חוק עזר לנתניה (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"ה-1965 (להלן:ו - "חוק העזר לחנייה"), בטלים ומבוטלים בשל כך שקביעת העבירה על-פי חוק העזר לחנייה כעבירת קנס, לא הובאה לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט, כמתחייב מהוראת סעיף 221 (ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982- (להלן:נ - "חוק סדר הדין הפלילי"), ובהתאם עתרו להשבת כל סכום אשר שולם למשיבה בגין קנסות אלה.

5129371
5129371
על-פי כותרת התביעה, סכום ההשבה הנדרש הינו - 37,978 ש"ח. סכום זה כולל קנסות חניה, כפל קנסות והוצאות גבייה ואכיפה, והוא מתייחס לתובעים 1 ו-2 בלבד, בעוד אשר התובעים 3 ו-4 נדרשו אך לא שילמו, נכון ליום הגשת התביעה, סכום כלשהוא למשיבה בגין קנסות החניה שהוטלו עליהם.

עוד עתרו המבקשים בתביעתם לפסק-דין המצהיר כי קנסות חניה, אשר חלפו שלוש שנים ממועד תשלומם המיועד, ולא נשלחו לחייבים התראות במהלך תקופה זו - התיישנו ואין המשיבה רשאית להמשיך ולדרוש מהחייבים את פרעונם. לבסוף, עתרו המבקשים בתביעתם לפסק-דין המצהיר על בטלות הליכי הגבייה והאכיפה שננקטו נגדם על-ידי מי שלטענתם, אינם מוסמכים ואינם רשאים לשמש כ"גובי מסים", וכן עתרו להשבת סכומים שגבתה הנתבעת בגין הוצאות גבייה ואכיפה, אותם אין היא רשאית לטענתם לגבות ממילא, על-פי הוראת סעיף 12ה (ד) לפקודת המסים גבייה.נ

2. בד בבד עם הגשת התביעה שבנדון הגישו המבקשים את הבקשה שבכאן, בה עתרו לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית לפי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן:ב - "תקנות סדר הדין").

בסעיף 39 של הבקשה הוגדרה הקבוצה אותה מעוניינים המבקשים לייצג, כך:ו

"כל אותם אנשים אשר ננקטו כלפיהם, על ידי המשיבה ושלוחיה, הליכי גבייה ואכיפה בגין אי תשלום קנסות חנייה, אשר נדרשו ו/או שילמו סכומי הקנסות דלעיל למשיבה ו/או לגובי המסים שנשלחו מטעם המשיבה, בתוספת תשלומים בגין הוצאות גבייה ואכיפה".ב

ב"כ המבקשים מעריך את היקפה הכספי של התביעה היצוגית בסכום של כ-50 מליון ש"ח והוא עותר לשכ"ט בשיעור של 20% מסכום זה.

דיון

3. בת"א (י-ם)109/94 התאחדות הסטודנטים נ' האוניברסיטה העברית (לא פורסם), ציינה כב' השופטת מ' נאור כי בעקבות פסק-דינו של ביהמ"ש העליון בע"א 79/69 מרקלה נ' רבינוביץ ואח' פ"ד כ"ג(1)645, ולנוכח המגבלות והסייגים שנקבעו בו לענין הגשתה של תביעה יצוגית מתוקף תקנה 29 לתקנות סדר הדין, מונחת תקנה זו "כאבן שאין לה הופכין".

מאז נפסק פסק הדין הנ"ל בענין התאחדות הסטודנטים בשנת 94', "היתה עדנה" לתקנה 29 לתקנות סדר הדין, ורבו מאוד הבקשות לאישורן של תביעות כתובענות יצוגיות מתוקף תקנה זו. זאת, בצד בקשות רבות לא פחות, הנסמכות על הוראות סטוטוריות ספציפיות, אשר נחקקו במהלך השנים לענין הגשת תביעות יצוגיות כגון:נ חוק ניירות ערך, תשכ"ח - 1968, חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981, חוק הבנקאות (שרות ללקוח) תשמ"א - 1981, חוק הפיקוח על עסקי בטוח, תשמ"א - 1981, חוק ההגבלים העיסקיים, תשמ"ח - 1988, חוק מניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות) תשנ"ב - 1992 וחוק החברות, תשנ"ט - 1999.
עם זאת, שאלת היקף תחולתה של תקנה 29 והתנאים לישומה, טרם זכתה להתייחסות בפסיקתו של בית המשפט העליון, אך ברע"א 696/92 עטיה נ' עירית ירושלים (לא פורסם), ציין המשנה לנשיא, השופט ש. לוין, כי:ב

"השאלה מה היקף תחולתה של תקנה 29 בתנאים דהיום היא בעלת חשיבות רבה והיא מצדיקה, באופן עקרוני, מתן רשות לערער. מאז נפסקה הילכת ע"א 79/69, 86 הנ"ל חלו התפתחויות באנגליה (ראה:ו
IRISH SHIPPING LTD. V. COMMERCIAL UNION ASSURANCE CO. PLC (1990) 2WLR 117) ובישראל (ראה למשל:נ פרופ' סטיבן גולדשטיין:ב תביעה יצוגית קבוצתית - מה ועל שום מה? משפטים ט' 416, וכן המקרה המיוחד שנדון בסעיף 54א' לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, כפי שתוקן בשנת תשמ"ט). עם זאת, הגעתי לכלל מסקנה שבמקרה המיוחד שלפנינו אין מקום למתן רשות לערער".ו

בענין התאחדות הסטודנטים, ציינה כב' ש' נאור כי תקנה 29 הינה "תקנה סתמית", החסרה תנאים להפעלתה כגון אלה המצויים בהוראות החוק הספציפיות, והציעה למלא את החללים הרבים שבתקנה זו בדרך של קביעת תנאים למתן היתר להגשת תביעה יצוגית, תוך הפעלת שיקול הדעת של ביהמ"ש, ומציינת כב' השופטת נאור כי ההוראות הסטטוטוריות המפורטות, שנקבעו לענין זה בחיקוקים השונים "יכולים לשמש השראה לענין אופן הפעלת שיקול הדעת".

תמימת דעים אני עם כב' השופטת נאור בענין זה, ואף לדעתי ניתן וראוי לקבץ מתוך ההוראות הסטוטוריות המפורטות את אותם תנאים כלליים, המהווים הסדר בסיסי משותף ואחיד, וליישמם גם בכל הנוגע לבקשה לאישור תביעה יצוגית על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי [ר' לענין זה גם ת"א (ת"א) 1429/97, ישראל פשיגודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)].


בנוסף לכך, יש לשים אל לב את דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ ואח', פ"ד מט(5) 774,באשר לדרך הזהירה והמדודה שיש לנקוט בענין אישורן של תביעות כתובענות ייצוגיות וכדבריו:ו

"נמצאים אנו בישראל בתחילת הדרך בענין זה. בית המשפט טרם פיתח תורה כללית בשאלת התובענה הייצוגית. מן הראוי הוא, איפוא, כי את צעדינו הראשונים בתחום התובענה היצוגית נצעד בזהירות. אמת המידה אשר צריכה להדריך אותנו היא זו המבטאת את התכלית המונחת ביסוד התובענה היצוגית:נ הגנה על אינטס הפרט ואכיפת החוק לטובת הכלל, תוך מניעת תביעות סרק" (שם בעמ' 791).נ

4. אחד התנאים היסודיים לאישור תביעה כתובענה יצוגית, הוא התנאי לפיו על המבקש להראות כי על פניה, טובים סיכוייה של התובענה היצוגית להתקבל. דרישה זו, מתיישבת היטב עם דבריו של הנשיא ברק בענין טצת הנ"ל, כי יש לנקוט זהירות בכל הנוגע לבקשה לאישור תביעה יצוגית, וכי אחת מאמות המידה הצריכות להדריך אותנו בענין זה, הינה מניעת תביעות סרק.

בהליך נוסף בענין טצת - רע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פד נד (2) 577, מתייחסת גם כב' השופטת שטרסברג-כהן לחשיבותה הרבה של הדרישה המקדמית לפיה על המבקש בבקשה לאישור תביעה כתובענה יצוגית, להראות כי סיכוייה, לכאורה, של התובענה, טובים הם:ב

"לאור החשיבות הציבורית הכללית של התובענה הייצוגית וההשפעה שנודעת לה על חוג רחב של תובעים ובשל הפוטנציאל הבעייתי והסכנות השונות הטמונות במכשיר רב עוצמה זה, ראה המחוקק להנהיג מידה רבה של פיקוח על השלבים השונים של ההליך המשפטי ולהציב בלמים בדמות דרישות שונות, בהן על התובע לעמוד בטרם יקבל את האישור להיכנס להיכלה של התובענה הייצוגית. ראשיתו של פיקוח זה בהליך הטרומי של אישור הבקשה להגשת תובענה ייצוגית. כאן נדרש התובע לעמוד ברף גבוה יותר של דרישות בטרם יורשה לייצג את הרבים.ב
רף זה בא לידי ביטוי בנטל ומידת ההוכחה הנדרשים לצורך מילוי התנאים המקדמיים לאישורה של התובענה כייצוגית. בפרשת מגן וקשת נקבע, כי התובע, המבקש לבוא בשעריה של התובענה הייצוגית, נדרש לעמוד במבחן מחמיר יותר בהשוואה לתובע בתביעה רגילה המבקש למנוע את סילוקה על הסף.ו
בהליך אישורה של תובענה ייצוגית אין להסתפק בכך שהעובדות הנטענות בכתב התביעה מקימות עילת תביעה ויש להוכיח את העובדות הנטענות באופן לכאורי" (שם בעמ' 587).נ

במקרה שלפנינו, מבוססת התביעה, נשוא הבקשה על ארבע טענות מרכזיות ואלו הן:ו

א. הטלת קנסות החניה בתחומי השיפוט של המשיבה על פי חוק העזר לחניה, נעשתה בחוסר סמכות משום שקביעת העבירה על פי חוק העזר הנ"ל כעבירת קנס לא הובאה לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט.ב
ב. הוראת סעיף 12ה(ד), לפקודת המסים (גביה) אינה חלה על הוצאות גביה ואכיפה של קנסות החניה שהטילה המשיבה על פי חוק העזר לחניה.ו
ג. פעולות הגביה של קנסות החניה שהוטלו על ידי המשיבה על פי חוק העזר לחניה נעשו בחוסר סמכות על ידי גובי מסים, שאינם עובדי ציבור, אלא עורכי דין פרטיים שמינתה המשיבה ועל כן, נעשו פעולות אלה בחוסר סמכות, וגם מטעם זה אין לחייב את המבקשים בהוצאות גביה ואכיפה שהוציאו גובים אלה.
ד. קנסות החניה שחלפו שלוש שנים ממועד תשלומם המיועד ולא נשלחו לחייבים התראות במהלך תקופה זו - התיישנו ואין המשיבה רשאית להמשיך ולדרוש את פרעונם.

הטענות שהעלו המבקשים, למעט טענת ההתיישנות, הן טענות היורדות, כולן, לשורש סמכותה של המשיבה להטיל את הקנסות ולפעול לגבייתם בדרך שפעלה.
ככל שהדבר נוגע למבקשים 1 ו-2 נלווית אל הטענות הללו, פרט לסעד ההצהרתי המבוקש, גם תביעה להשבת הסכומים שכבר שולמו. ייאמר מיד, גם אלמלא התביעה להשבה אין כל מניעה להביא עניינים אלה לבירור בפני בית משפט זה, ואין לחייב את התובעים לפנות לבג"צ דווקא, כפי שניסתה המשיבה לטעון בתגובתה, וכבר נפסק כי בית המשפט האזרחי מוסמך ליתן סעד הצהרתי בעניינים הנוגעים לתחום המשפט הציבורי למשל בעניין חוקיות החיוב בארנונה או חוקיותו של מס השבחה (ר' ע.א. 436/62 עיריית ר"ג נ' תיק, פ"ד י"ז (2) 1262, ע.א. 463/65 פ"ד כ(2), 234, ע.א. 562/73 פ"ד כ"ח(1) 824, וכן רע"א 483/88 פ"ד מ"ד
(3) 812).נ

שאלה אחרת היא השאלה האם לגופן של הטענות יש בהן ממש, ולו לכאורה, עד כי ניתן לומר שמבחינת סיכויי התביעה, יש הצדקה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית.ב

שלוש הטענות הראשונות שהעלו המבקשים הינן טענות משפטיות מובהקות, ועל כן ניתן כבר בשלב מקדמי זה להכנס לעובי הקורה ולבחון את סיכוייהן, אף מבלי להזקק להוכחה לכאורית של עובדות כלשהן.

לעומת זה, הטענה הרביעית שהועלתה בענין ההתיישנות, כרוכה, מעצם טיבה, בבירור עובדתי ואליה אתייחס בנפרד.ו

5. להלן אבחן אחת לאחת את סיכוייהן של שלוש הטענות הראשונות שפורטו לעיל.נ

א. חוקיות הטלת קנסות החניה על ידי המשיבה מתוקף חוק העזר לחניה.ב

תמצית טענתם של המבקשים בענין זה הינה כי סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי מחייב קבלת אישור של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת בכל מקום שבו נקבעת עבירה על הוראה פלונית כעבירת קנס, ואילו בכל הנוגע לעבירה על חוק העזר לחניה, הוטלו על ידי המשיבה קנסות חניה מבלי שקביעתה של עבירה זו כעבירת קנס, קיבלה אי פעם אישור של ועדת החוקה חוק ומשפט, כנדרש על פי סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי.

טענה זו אין בה ממש כפי שיפורט להלן, ואין קושי לקבוע את הדבר כבר בשלב מקדמי זה של הדיון, שכן המסקנה נובעת מניתוח הוראות החקיקה הרלוונטיות.

חוק העזר לחניה הותקן על ידי מועצת המשיבה בשנת 1965 (ראה נספח א לתשובת המבקשים). הסעיף הרלוונטי בחוק עזר זה, הקובע את העבירה הנוגעת לענייננו, הוא סעיף 11(א) וזו לשונו:נ
"לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב במקום חניה מוסדר, אלא אם שילם אגרת הסדר בשיעור שנקבע בתוספת הראשונה".ו

סעיף 14 של חוק העזר לחניה קובע כי עונשו של העובר על הוראה מהוראות חוק העזר הינו קנס בסך 8,000 ש"י (סכום זה לא עודכן מאז נקבע ב-18.11.84).

ב-13.6.1971 פרסם שר הפנים, בהסכמת שר המשפטים, את צו העיריות (עבירות קנס), תשל"א-1971 (להלן:ב "צו העיריות"), בו נקבע, בין היתר, כי העבירה על סעיף 11 של חוק העזר לחניה, היא עבירת קנס.
צו העיריות הותקן על ידי שר הפנים מתוקף סמכותו על פי סעיף 256 לפקודת העיריות, הקובע כי בהסכמת שר המשפטים רשאי שר הפנים להודיע בצו ברשומות כי עבירה על הוראה בחוק עזר של עיריה היא עבירת קנס, ואת שיעורו של הקנס. במקביל, הותקן גם צו התעבורה (עבירות קנס), התשל"ז- 1976 (להלן - "צו התעבורה"), הקובע שיעורי קנס זהים על העבירה הנדונה.נ
בתיקון מס' 3 לצו העיריות משנת 1985, נקבעו דרגות קנס המסומנות באותיות מ-א'-ז' (ראה נספח א' להשלמת טיעונים מטעם המשיבה), ומאותו מועד ואילך נקבעים מעת לעת עדכונים לשיעורי הקנסות לפי אותן דרגות. שיעורי קנסות אלה, מיושמים על ידי המשיבה מתוקף צו העיריות, בכל הנוגע לקנסות חניה המוטלים בתחומיה על פי חוק העזר לחניה.
אין מחלוקת כי קביעתה של העבירה שבסעיף 11 לחוק העזר לחניה כעבירת קנס בצו העיריות בשנת 1971, והחלת שיעורי הקנס שנקבעו באותו צו על כל מי שעבר את אותה עבירה, נעשו כדין ובהתאם לסמכות שהוענקה לשר הפנים על פי סעיף 265 לפקודת העיריות.
נשאלת השאלה האם צודקים המבקשים בטענתם לפיה מיום שנחקקה ונכנסה לתוקף בשנת 1990, הוראת סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי, נשלל תוקפה של קביעה זו והמשיבה נדרשת לעמוד, בדיעבד, בדרישה הקבועה בסעיף 221(ד), בדבר קבלת אישור מאת ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לצורך קביעתה של עבירה כעבירת קנס.ב

טענה זו אין בה ממש, משום שהיא מתיימרת להחיל את הוראת סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי,וליתר דיוק את הוראת סעיף 221 (ד) שבו, באופן רטרואקטיבי על עבירה, אשר כבר כ- 20 שנה קודם לכן נקבעה כדת וכדין כעבירת קנס מתוקף סעיף 265 לפקודת העיריות וצו העיריות שהותקן מכוחו, וזאת מבלי שחוק סדר הדין הפלילי קבע באופן כלשהו תחולה רטרואקטיבית להוראת סעיף 221 הנ"ל.
המשיבה העלתה בתגובתה לבקשה את טענת הרטרואקטיביות והמבקשים בתשובתם וכן בהשלמת טיעוניהם לא מצאו מענה הולם לטענה זו, אך במקום זאת העלו טענה חדשה ולפיה הוכנסו בחוק העזר לחניה לאחר שנת 1990 תיקונים שונים ועל כן, ניתן היה לצפות, לטענתם, כי המשיבה תפעל מאז לקבלת האישור הנדרש, על פי סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי.
התיקונים שאליהם התייחסו המבקשים אינם נוגעים באופן כלשהו לעבירה הרלבנטית לענייננו, הקבועה, כאמור, בסעיף 11 לחוק העזר לחניה, או לשיעורי הקנסות המוטלים בגינה וממילא, אינני רואה כיצד יש בתיקונים אלה כדי להקים חובה לקבלת אישור ועדת החוקה, כנטען.
עוד מתיחס ב"כ המבקשים בטיעוניו המשלימים לתיקונים שונים שהוכנסו בצו העיריות, לאחר שנת 1990 (ראה נספחים ו'-ח' לטיעונים המשלימים של המבקשים), בהם קבע שר הפנים, מתוקף סמכותו על פי סעיף 265 לפקודת העיריות, עבירות שונות על הוראות חוקי עזר ברשויות מקומיות אחרות, כעבירות קנס וכן קבע שיעורי קנסות, והכל בהסכמת שר המשפטים, כהוראת סעיף 265 לפקודת העיריות ובאישור ועדת החוק חוק ומשפט של הכנסת לפי סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. בכך, ביקש ב"כ המבקשת למצוא תמיכה לטענתו לפיה היה על המשיב לקבל, ולו בדיעבד, את אישור ועדת החוקה, חוק ומשפט להכרזתה של העבירה נשוא הבקשה כעבירת קנס.
טענות אלה אינן מקובלות עלי ולו על פני הדברים.
התיקונים שצורפו נחלקים לשלושה סוגים, האחד, חוקי עזר, אשר הותקנו לאחר 1990, וממילא לא התייחס צו העיריות אליהם לפני כניסתו לתוקף של סעיף 221 לחוק סדר הדין הפלילי. השני, חוקי עזר אשר הותקנו אמנם לפני שנת 1990, אך העבירות שבתיקון לא זכו להתיחסות ולא הוגדרו כעבירות קנס בצו העיריות, קודם לשנת 1990. הסוג השלישי של התיקונים, מתייחס לעבירות מן הסוג השני וביחד איתם מצויינים גם סעיפים באותו חוק העזר, שכבר הוגדרו בעבר, לפני שנת 1990, כעבירות קנס.
אכן, מתקין התיקונים הנ"ל יצא מתוך הנחת מוצא לפיה הכרזת עבירה על חוקי עזר כעבירת קנס, מתוקף סעיף 265 לפקודת העיריות, מצריכה אישור של ועדת החוקה חוק ומשפט על פי ס' 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, מאז כניסתו לתוקף של סעיף זה בשנת 1990. מטעם זה, אנו רואים בכותרת התיקונים שצורפו לטיעונים המשלימים מטעם המבקשים, כי תיקונים אלה קיבלו את אישורה של ועדת החוקה חוק ומשפט. אולם, בהתחשב בכך, שמדובר בעיקרו של דבר בחוקי עזר שהותקנו אחרי שנת 1990, או בסעיפי עבירה על חוקי עזר, אשר רק לאחר שנת 1990 הוכרזו לראשונה כעבירות קנס, אין בכך כדי ללמד כי עבירות הקנס, כמו העבירה נשוא הבקשה שבפנינו, אשר הוכרזו כדין כעבירות קנס קודם לשנת 1990, טעונות הכרזה חדשה, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט, לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי. העובדה, שבמספר תיקונים מבין התיקונים שצורפו לטיעונים המשלימים, השתרבבו בצד סעיפי עבירה שטרם הוכרזו עד אז כעבירות קנס, גם עבירות שכבר הוכרזו בעבר כעבירות כאלה, בוודאי שאין בה כדי ללמד על החובה לקיים תהליך הכרזה מחדש של עבירות כאלה כעבירות קנס, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט. בהקשר זה ראוי להדגיש כי, קביעתה של עבירה כעבירת קנס בין מתוקף סעיף 265 לפקודת העיריות ובין מתוקף סעיף 221(א) לחוק סדר הדין הפלילי, הינה אקט חד-פעמי וזאת להבדיל מהליך חקיקת משנה הטעון עידכון מעת לעת, כגון שיעורי קנסות. על כן, משבוצעה כדין הכרזתה של העבירה שבסעיף 11 לחוק העזר לחניה כעבירת קנס, בצו העיריות משנת 1971, לא ניתן להרהר אחר תוקפה של קביעה זו ולהעלות לגביה, כעשרים שנה לאחר שנקבעה, דרישות חדשות, כגון הדרישה לאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, אלא אם כן קובע זאת החוק המסמיך באופן מפורש.ו
במאמר מוסגר אציין, כי אינני בטוחה כלל, שהוראת סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, מחייבת את שר הפנים בהפעילו את סמכותו על פי סעיף 265 לפקודת העיריות, לקביעת עבירות על חוקי עזר כעבירות קנס, וזאת גם לאחר שנת 1990.

הוראת סעיף 227 לחוק סדר הדין הפלילי קובעת בהקשר זה כי:ו
"הסמכות לפי סעיף 221 (א) לא תחול לגבי עבירות שחוק אחר מסמיך לקבעו כעבירות קנס אולם שאר הוראות פרק ז' יחולו על עבירות כאלה".נ

לנוכח העובדה שעל פי סעיף 265 לפקודת העיריות נמסרה לשר הפנים, בהסכמת שר המשפטים, הסמכות לקבוע כי עבירה על הוראה פלונית בחוק עזר של עיריה היא עבירת קנס, נראה כי ככל שהדבר נוגע לעבירות על הוראות בחוקי העזר לא חלה מלכתחילה הוראת סעיף 221 המסמיכה את שר המשפטים לקבוע עבירה כעבירת קנס וסמכות זו היתה ונותרה סמכותו של שר הפנים, מתוקף סעיף 265 לפקודת העיריות, כאמור בסעיף 227 לחוק סדר הדין הפלילי.ב
משנשללה סמכותו של שר המשפטים על פי סעיף 221(א), לקבוע כעבירת קנס, עבירה על חוקי העזר, ספק רב בעיני אם ניתן כלל להחיל בענין עבירות ממין זה, אף לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 221, את הדרישה הקבועה בסעיף 221(ד) לענין קבלת אישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, ונראה לי כי את הוראת הסיפא של סעיף 227 לחוק סדר הדין הפלילי אין לפרש באופן המחיל דרישה זו במנותק מהוראת סעיף 221(א) לאותו חוק, הכרוכה ושלובה בה, כהליך אחד ושלם של חקיקת משנה. במילים אחרות, נראה לי, כי מקום שבו נקבעת עבירה כעבירת קנס שלא על ידי שר המשפטים על פי סעיף 221(א), אלא מתוקף חוק מסמיך אחר, כמו פקודת העיריות במקרה שלפנינו, אין מקום "להטליא" להוראה אחרת זו את הדרישה הקבועה בסעיף 221(ד) בדבר הצורך באישור ועדת חוקה חוק ומשפט שכן, דרישה זו הינה חלק מובנה ובלתי נפרד מהוראת ההסמכה שבסעיף 221(א), ואילו הוראות ההסמכה הקבועות בחוק אחר יש לראותן כהוראות שלמות וממצות העומדות בפני עצמן.
דברים אלה נאמרים, כאמור, במאמר מוסגר ולמעלה מן הדרוש שכן די בנימוק בדבר אי התחולה הרטרואקטיבי של הוראת סעיף 221(ד) לחוק סדר הדין הפלילי, על מנת לשמוט, מלכתחילה, את הבסיס מתחת הטענה המרכזית שהעלו המבקשים בתביעתם בדבר אי החוקיות, כביכול, של הטלת קנסות החניה מתוקף חוק העזר לחניה.
מן הטעמים שפורטו לעיל, אינני רואה, איפוא, סיכויי הצלחה ולו קלושים, לטענה הראשונה שהעלו המבקשים בתביעתם ודי בטעם זה על מנת להכשיל את הבקשה כתביעה ייצוגית ככל שהיא נסמכת על טענה זו.ו
ב. תחולתו של סעיף 12ה (ד) לפקודת המסים (גביה) על הוצאות גביה ואכיפה של קנסות חניה
סעיף 70 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:נ "חוק העונשין"), מחיל את הוראות פקודת המסים (גביה) על קנסות בקובעו:ב
"קנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גביה) כאילו היה מס כמשמעותו באותה פקודה".
סעיף 12 ה' לפקודת המסים (גביה), כותרתו:ו "אמצעי אכיפה מיוחדים למסים ששר האוצר ממונה על ביצועם", והוא קובע כך:
"(א) לענין סעיף זה -
"חוק מס" - חיקוק הדן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה לפיו;
"מס" - מס המוטל לפי חוק מס;
"אמצעי אכיפה" - אמצעי מינהלי שתכליתו גביית חוב מס.נ
(ב) שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, רשאי להתיר את השימוש באמצעי אכיפה שבחוק מס פלוני לגבית חוב מס על פי חוק מס אחר, בשינויים שייקבעו או המחוייבים לפי הענין.
(ג) הוטל עיקול על חשבון הבנק של סרבן, לא תהא לבנק זכות קדימה אלא על סכום החובה שהיה בכלל חשבונות הבנק של הסרבן בעת הטלת העיקול, ובלבד שלגבי חובות שהיו בעת הטלת העיקול ואשר מועד פרעונם טרם הגיע, תחול זכות הקדימה של הבנק ממועד פרעונו של החוב.
(ד) הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה ישא בהן הסרבן, על אף האמור בסעיפים 5(3) ו- 8(2), גם אם לא נמכר נכס לשם גביית חוב המס; לענין זה, "הוצאות" - כפי שיקבע שר האוצר באישור ועדת הכספים של הכנסת".
בת.א. (ת"א) 2328/99, בש"א 55854/99 חגי טיומקין נ' עירית תל אביב יפו, אישרה הש' ד"ר ד' פלפל כתובענה ייצוגית תביעה שהגיש מר טיומקין ובה טען, בין היתר, כי עירית תל אביב אינה רשאית לגבות מתוקף סע' 12ה(ד) לפקודת המסים (גביה), הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, לגביית קנסות בגין עבירות חניה.ב
בהחלטתה קבעה הש' ד"ר ד' פלפל כי סעיף 12ה' לפקודת המסים (גביה), להבדיל מסעיפים אחרים באותה פקודה, דן באמצעי אכיפה מיוחדים למסים ששר האוצר ממונה על ביצועם, כאמור בכותרת הסעיף. עוד קבעה כב' הש' ד"ר ד' פלפל כי כדי להפעיל את הוראת סעיף 12ה' יש צורך בהתמלא שני תנאים מקדמיים והם:
א. קיום חוק מס.
ב. ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה לפיו.
ככל שהדברים אמורים בקנסות, אשר פקודת המסים (גביה) הוחלה לגביהם על פי סעיף 70 לחוק העונשין, לא מתקיים לדעת הש' השופטת ד"ר ד' פלפל, אף אחד משני תנאים אלה, שכן, חוק העונשין איננו חיקוק הדן בהטלת מס והשר המופקד על חוק העונשין הוא שר המשפטים ולא שר האוצר. לפיכך, סברה השופטת הנכבדה כי הוראת סעיף 12ה' איננו ישים לנושא קנסות, וסעיף 12ה(ד) העוסק בחיוב הסרבן בהוצאות, איננו ישים אף הוא על הוצאות גבייתם של קנסות.ו
עם כל הכבוד, דעתי שונה.
סעיף 12ה(ב) כולל הוראה לפיה הוסמך שר האוצר, באישור ועדת הכספים של הכנסת, ליישם אמצעי אכיפה שנקבעו בחוק מס פלוני, גם לצורך גבית חוב מס על פי חוק מס אחר והמדובר, בחוקי מס כהגדרתם בסעיף 12ה(א), דהיינו, בחוק ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה לפיו.

יישום אמצעי אכיפה הקבועים בחוק מס אחד על חוב מס לפי חוק אחר, הינו אכן אמצעי מיוחד, כאמור בכותרת סעיף 12ה', ואף מרחיק לכת בכך שהוא מאפשר למעשה נקיטת אמצעי אכיפה על ידי הרשות המבצעת לגבייתו של חוב מס, למרות שאמצעי אכיפה זה לא נקבע באותו דבר חקיקה.

בכל הנוגע לנקיטה "מושאלת" זו של אמצעי אכיפה, כאמור בסעיף 12ה(ב), יש בהחלט מקום לטענה לפיה, ראוי לנקוט בגישה דווקנית ומצמצמת ואין להחיל הוראה זו, אלא מקום שבו עונים שני חוקי המס הרלוונטיים על הגדרת המונח "חוק מס" שבסע' 12ה(א), קרי שה"חיקוק דן בהטלת מס או תשלום חובה ששר האוצר ממונה על ביצועו או על הגביה". ואכן, חוקי העזר מכוחם מוטלים קנסות החניה במקרה שלנו ובמקרים אחרים, אינם עונים להגדרה זו.

אולם, להבדיל מסעיף 12ה(ב), ולמרות הכותרת "אמצעי אכיפה מיוחדים", המופיעה בצד מכלול סעיפיו של סעיף 12ה, אין לדעתי מקום לקרוא לתוך ההוראות שבסעיפים 12ה(ג) ו- 12ה(ד), הן על פי לשונן והן על פי תכליתן, סייג המחיל אותן אך ורק ככל שהדבר נוגע ל"אמצעי אכיפה מיוחדים", כמפורט בסעיף 12ה(ב).
על פי הבנתי, ההוראות שבסעיפים 12ה(ג) ו- 12ה(ד) הינן הוראות כלליות, המתייחסות לכל אמצעי אכיפה הנזכר בפקודה והעונה להגדרה: "אמצעי מינהלי שתכליתו גביית חוב מס", כהגדרתו של המונח "אמצעי אכיפה" בסעיף 12ה(א), בעוד אשר האבחנה בין "אמצעי אכיפה" באופן כללי ובין "אמצעי אכיפה מיוחדים", שבהם עוסק סעיף 12ה(ב), אין בה כל הגיון, ככל שהדבר נוגע להיקף תחולתו של עיקול [סעיף 12ה(ג)] או להוצאות [סעיף 12ה(ד)].נ

אדרבא, לשונו של סעיף 12ה(ד), בו עסקינן במקרה שלפנינו, מלמדת על מגמה להרחיב את חיוב הסרבן בהוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, וזאת מעבר לשני המקרים הספציפיים שאליהם התייחסה הפקודה עד לאותו תיקון, קרי: הוצאות הנוגעות למכירת נכס מטלטלין או מקרקעין בעקבות עיקול, כמפורט בסעיפים 5(3) ו- 8(2) לפקודה.

כמו כן, אנו מוצאים בסיפא של סעיף 12ה(ד) הוראת הסמכה להתקנת תקנות המיועדות להסדיר את נושא ההוצאות, וגם בכך יש כדי ללמד על כלליותה של הוראה זו.ב

חיזוק למסקנה לפיה סעיף 12ה(ד) מתייחס להוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה בדרך כלל ואינו מצומצם להוצאות בגין נקיטת "אמצעי אכיפה מיוחדים", אנו מוצאים בדברי ההסבר הכלולים בהצעת החוק לתיקון מס' 2 של פקודת המיסים (גביה), אשר בו נכללה הוראת סעיף 12ה' הנדונה (הצ"ח 1524, ד' באדר ב', התשמ"א - 10.3.81).

וכך נאמר בהקשר זה בסעיף 3 של דברי ההסבר:

"לפי נוסחו של החוק הקיים ניתן לגבות הוצאות הכרוכות בהוצאה לפועל רק כאשר נמכרו נכסים כדי לגבות מדמי המכר את חוב המס המגיע למדינה. קורה לעיתים קרובות שלאחר שננקטו אמצעי אכיפה והוצאו הוצאות אגב כך, נמלך הסרבן בדעתו ופורע את חוב המס. במקרה כזה, לא ניתן, כאמור, לגבות ממנו את ההוצאות שנאלצה המדינה לעמוד בהן בשל סרבנותו.ו
מוצע לאפשר גביית ההוצאות גם אם הליכי האכיפה לא נסתיימו במכירה".
חיזוק נוסף לאותה מסקנה, אנו מוצאים בתקנות המיסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה) תשנ"ג - 1993, שהותקנו מכח הוראות סעיף 12ה(ד) סיפא [להלן - "תקנות המסים (גביה)], אשר אינן מבדילות בין הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, על פי מכלול הוראות הפקודה, ובין הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה "מיוחדים" הנזכרים בסעיף 12ה(ב).נ
סיכומו של דבר, בניגוד לדעתה של חברתי הנכבדה הש' ד"ר פלפל, אני סבורה, כי התנאים המקדמיים המהווים תנאי ליישום אמצעי אכיפה מיוחדים, כמפורט בסעיף 12ה(ב), אינם חלים ככל שהדבר נוגע להטלת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה, מתוקף סעיף 12ה(ד) ותקנות המיסים (גביה) שהותקנו על פיו, שכן סעיף זה מתייחס להוצאות שהוצאו בגין נקיטת מכלול אמצעי האכיפה הקבועים בפקודת המיסים (גביה), ומשהחיל סעיף 70 לחוק העונשין את הוראות הפקודה גם על גבייתם של קנסות, ממילא ניתן להחיל לגבי גבייתם של קנסות אלה גם את ההוראה הנוגעת להטלת הוצאות.
במקרה שלפנינו, מדובר בעיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של המבקשים דהיינו מדובר בעיקול נכס בידי צד שלישי על פי סעיף 7 לפקודת המסים (גביה), ובדרישה לתשלום ההוצאות הכרוכות בדרישת התשלום ובגבייתו באמצעות עיקול זה. הוצאות אלה, רשאית המשיבה לדרוש מן המבקשים, מתוקף סעיף 12ה(ד) ותקנה 1(1) לתקנות המיסים (גביה), שהותקנו מכוחו.
לנוכח כל האמור לעיל, אף הטענה השניה שהעלו המבקשים סיכוייה קלושים ואינני רואה, על פני הדברים, בסיס לטענה כאילו אין המשיבה רשאית לדרוש מן המבקשים את ההוצאות הנזכרות לעיל.

ג. עורכי דין פרטיים כגובי מסים על פי פקודת המסים (גביה)
תמצית טענת המבקשים בענין זה הינה כי המשיבה אינה יכולה להעסיק בתפקיד גובה מסים מי שאיננו עובד ציבור ועל כן, כל פעולות הגביה של קנסות החניה, שנעשו על ידי עורכי דין פרטיים, אותם מינתה המשיבה לצורך זה, נעשו בחוסר סמכות והמשיבה אינה רשאית לחייב את הסרבנים בתשלום הוצאות גביה שהוצאו על ידי עורכי דין אלה או בקשר לפעולות שאותם ביצעו.
סעיף 2 לפקודת המסים (גביה) מגדיר שלושה בעלי תפקידים בהליך הגביה, ואלו הם:
"גובה מסים" - לרבות מוכתר, וכל מי שמינהו ממונה על הגביה לשמש בתפקידי גובה מסים.
"ממונה על הגביה" - עובד ציבורי ששר האוצר מינהו, בהודעה ברשומות להיות ממונה על הגביה.
"פקיד גביה" - עובד ציבורי ששר האוצר מינהו בהודעה ברשומות להיות פקיד גביה".
לטענת המשיבה בעוד שלגבי פקיד גביה וממונה על הגביה נקבע מפורשות כי הם צריכים להיות עובדי ציבור, לענין גובה מסים לא נקבעה מגבלה כזו, ומכאן מבקשת המשיבה ללמוד כי כל אדם שימונה על ידי הממונה על הגביה ולאו דווקא עובד ציבור, יכול לשמש כגובה מסים. חיזוק לכך מוצאת המשיבה בתקנות המסים (גביה), הכוללות התיחסות להוצאות ששולמו לצד ג' לשם ביצוע אמצעי אכיפה, ללמדך כי המחוקק אינו מצפה מהרשות המקומית לאכוף לבדה את תשלומי המס, אלא מתיר לה להשתמש בשרותיו של צד ג', ובמקרה הנדון, בחרה המשיבה להעניק סמכויות של גובה מסים לעורכי דין פרטיים. לחלופין, ניסתה המשיבה להמעיט מן הסמכויות והתפקידים שהעניקה לעורכי הדין אשר מונו על ידה, והציגה אותם כמי שממלאים תפקידי עזר בלבד, שאינם בבחינת האצלת סמכות (להבחנה בין השניים ראה בג"צ 2303/90 פיליפוביץ' ואח' נ' רשם החברות ואח', פ"ד מו(1) 410 בעמ' 422).
יאמר מיד כי אין ממש בטענה חלופית, ומן הראוי "לקרוא לילד בשמו". כתב ההרשאה שהוצא לעורכי הדין ע"י המשיבה, ובכללם לעו"ד יחזקאל סיבק, מסמיך אותם לתפוס ולמכור מטלטלין לפי סעיף 4 לפקודת המסים (גביה). כתב הרשאה כזה יכול להינתן על פי סעיף 4 הנ"ל לגובה מסים בלבד, ואכן בכתב ההרשאה צויין מפורשות כי עו"ד יחזקאל סיבק הוא "גובה מסים" (ר' נספח ד' לכתב התביעה). סמכויות נוספות שהוענקו לעו"ד יחזקאל סיבק על פי כתב ההרשאה שהוצג לתפיסת מטלטלין ומכירתם לצורך גביית המס, אף הן סמכויות מובהקות של גובה המסים ולא סמכויות עזר. יתרה מכך, בפנייתה של המשיבה אל הבנקים השונים לצורך עיקול נכסי החייב, צויינה מפורשות העובדה כי עו"ד סיבק משמש כגובה מס מטעם המשיבה. העובדה שעל הפניה חתום פקיד הגביה של המשיבה, אין בה כדי לשנות את המסקנה שהמשיבה התכוונה ואף העניקה בפועל לעוה"ד הפרטיים ובכללם עו"ד יחזקאל סיבק, מינויו כגובה מסים מטעמה, ומתוקף מינוי זה, אף ראה עו"ד סיבק זכות לעצמו לחתום כגובה מס על מכתבים שהוציא (ר' נספחים 2, 7 ו- 7א' לבקשה).

האם יכול עו"ד פרטי לשמש כגובה מסים של המשיבה, לצורך נקיטת אמצעי אכיפה על פי פקודת המסים (גביה)?

אינני סבורה כך, ונראה כי בניגוד לשתי הטענות הקודמות שהעלו המבקשים, טענתם בענין זה, סיכוייה טובים.

עיון בפקודת המסים (גביה) ובעיקר בהוראת סעיף 5 שבו, מלמד כי לגובה המסים הוענקו על פי הפקודה סמכויות נרחבות, אשר פגיעתן האפשרית בזכויותיו ובקניינו של הפרט הינן מהותיות וממשיות. כך קובע סעיף 5 לפקודה כי אם דרישתו לתשלום המס אינה מתקבלת, רשאי גובה המסים להיכנס לחצריו של הסרבן או לחצריו של המחזיק בנכסי הסרבן ולעקל את נכסי הסרבן, ובכלל זה רשאי גובה המסים להתפרץ במעמד שוטר לביתו של החייב, לצורך ביצוע העיקול.ב

בבג"צ 39/82 אלעזר הנפלינג ואח' נ' צבי צילקר ואח', פ"ד לו (2) 537, פסל בית המשפט העסקת אדם פרטי כמפקח שלא בשכר לשם שמירת קיומו של חוק עזר לאשדוד (פתיחת בתי עסק וסגירתם), תשל"ו-1976, בשל אופיו של התפקיד ובשל הצורך לפקח על מבצע התפקיד באופן שמפקחים על עובדי ציבור, וזאת על אף העובדה שמפקח הוגדר בחוק העזר כ"אדם שראש העיריה מינהו בכתב למלא תפקיד של מפקח לענין חוק עזר זה", בדומה להגדרת "גובה מסים" בענייננו ובלא שצויין כי עליו להיות עובד ציבור.
וכך קובע בית המשפט בבג"צ 39/82 הנ"ל:

"אין זה מתקבל על הדעת, כי סמכויות סטטוטוריות יוענקו לאדם פרטי, שאיננו משרת במערכת שכוננה על פי דין או שאינו חלק ממערכת שלטונית מוגדרת, ואשר מעמדו, חובותיו וזכויותיו מתמצים אך ורק בכך שנמסרו לידיו סמכויות ביצוע, כפי שהן עולות, למשל, מחוק העזר; והוא, כמובן, כל עוד לא קבע המחוקק מפורשות אחרת". (שם בעמ' 537, 541).

בהתחשב בסמכויות שהוענקו לגובה המסים על פי פקודת המסים (גביה), כמפורט לעיל, וכן בהתחשב בכך שתפקיד גובה המסים מיושם לא רק לצורך גביית קנסות חניה, בהם עסקינן במקרה שלפנינו, אלא, גם ובעיקר בגביית מסים ישירים ועקיפים המוטלים על אזרחי המדינה על פי חוקי המס השונים, נראה כי הדברים שנאמרו בבג"צ 39/82 לענין המפקח על פתיחת בתי עסק וסגירתם, יפים הם והולמים ביתר שאת גם את תפקיד "גובה המסים" על פי פקודת המסים (גביה), ובמילים אחרות, אין זה מתקבל על הדעת כי אדם פרטי ובכלל זה עו"ד פרטי, שאיננו חלק מן המערכת הציבורית, ואינו נושא בחובות המשמעת, ההגינות והנאמנות המוטלות על עובדי ציבור, ימונה לתפקיד "גובה מסים" ויוסמך לבצע סמכויות סטאטוטוריות מובהקות, כגון אלה שגובה המסים הוסמך לבצע. מינוי כזה, אכן נוגד את עקרון חוקיות המינהל וחורג מכללי המינהל התקין.

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 בענין ביצוע תפקידים שונים שהוטלו על המוציא לפועל, ואשר דומים במהותם ובהשלכותיהם לתפקידיו של גובה המסים, וכך קובע סעיף 5 לחוק ההוצאה לפועל:

"(א) מוציא לפועל רשאי להטיל על פקיד של בית המשפט וכן על אדם אחר, שהסמיכו לכך, ביצוע של הליכים שבתחום סמכותו להלן - תפקיד ביצוע)...
(ב) מוציא לפועל לא יטיל תפקיד ביצוע על אדם שאינו פקיד של בית המשפט אלא אם כן יש בידי אותו אדם אישור בר תוקף לכך מאת הועדה שמונתה לפי סעיף 5א', ואולם רשאי מוציא לפועל להטיל תפקיד ביצוע על עורך דין או מתמחה לעריכת דין אף אם אין בידם אישור כאמור; לענין זה, "אדם" - למעט תאגיד".

עינינו הרואות - כאשר ביקש המחוקק לאפשר הענקת סמכות סטאטוטורית לאדם פרטי, ובמקרה זה לעו"ד או מתמחה, שאינם עובדי ציבור, ציין זאת באופן מפורש בדבר החקיקה ואילו מקום שהוראה מפורשת כזו איננה בנמצא, מן הראוי לפרש את דבר החקיקה באופן שאינו מאפשר מינוי זה.

סיכומו של דבר, הטענה השלישית שהעלו המבקשים באשר לחוסר סמכותם של עורכי הדין הפרטיים לשמש כגובי מסים מטעם המשיבה, טענה זו יש בה, לכאורה ממש, ועל כן, ככל שהמדובר בתנאי המקדמי הנוגע לסיכוייה של התביעה, ניתן לומר כי לגבי טענה זו, תנאי זה מתקיים.ו

בהקשר זה ראוי להדגיש כי הטענות השונות שהעלתה המשיבה בענין השתק ומניעות וכן בענין בטלות יחסית, מקומן בדיון לגופם של דברים, בשל המורכבות המשפטית והעובדתית שהן מעוררות ומכל מקום, אין בהן כדי לשלול מניה וביה את המסקנה לפיה מדובר, לכאורה, בטענה שסיכוייה להתקבל טובים.

6. אשר לטענת ההתיישנות.נ

טענה זו אינה מצדיקה אישורה של התביעה כתובענה ייצוגית משני טעמים: ראשית, אין בתביעה ובתצהיר הבודד שהוגש לתמיכה בה, פרוט הולם כלשהו באשר לתשלומים שנדרשו ו/או שולמו ע"י מי מהמבקשים, אשר לגביהם חלה התיישנות, כנטען. ויודגש, חסר זה קיים אף בשלושה התצהירים הנוספים, שהגשתם נתבקשה לאחר הגשת תגובת המשיבה לבקשת האישור. שנית, המשיבה מדגישה בתגובתה כי לנוכח ההלכה שפסק בית המשפט העליון בבג"צ 1618/97 סצ'י נ' עירית תל אביב, פ"ד נב(2) 542, לפיה, אין העיריה יכולה לנקוט הליכי גביה לגבי דו"ח חניה שהפך חלוט, אם לא פעלה לגבייתו במשך שלוש שנים מאותו מועד, הורתה המשיבה לחברת האוטומציה המטפלת במחשוב נושא החניה עבור רשויות מקומיות, למחוק מרישומי המחשב את קנסות החניה שהתיישנו על פי הלכת סצ'י, ואין היא פועלת עוד לגבייתם. הצהרתה זו של המשיבה (ראה סעיפים 19 ו- 20 לתצהירה של גזברית המשיבה, הגב' לי דרור), נאמנה עלי ועל כן, גם מטעם זה אינני רואה כל מקום לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, ככל שהיא מבוססת על טענת ההתיישנות.

7. תנאים מקדמיים נוספים הכלולים בתנאי היסוד האחידים, המשותפים לכל ההוראות הסטאטוטוריות הספציפיות הנוגעות לאישורה של תביעה כתובענה ייצוגית, נוגעים לתום ליבו של מבקש האישור ולהיותו תובע המנהל ומייצג באופן הולם את עניינם של כל חברי הקבוצה.

אף תנאים אלה, כמו התנאי היסודי הנוגע לסיכוייה של התביעה, יש ליישם בכל הנוגע לבקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית על פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, ומשקבעתי כי טענה אחת מבין ארבע הטענות שהעלו המבקשים, סיכוייה להתקבל טובים, יש, איפוא, להמשיך ולבחון האם מתקיימים התנאים המקדמיים הנוספים המפורטים לעיל, והאם בהתקיימם ניתן לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית בטענה זו.

אך בטרם אעשה כן, נדרשת התיחסות משלימה ומעודכנת של המבקשים לתביעה ייצוגית אפשרית במתכונת המצומצמת, שהרי, הבקשה לאישור התביעה כתובענה ייצוגית הוגשה ע"י המבקשים כמקשה אחת בגין כל העילות שנכללו בה, וההערכה באשר להיקף התביעה הייצוגית - כ- 50,000,000 ש"ח - כמו גם ההתייחסות לגודל הקבוצה שייצוגה נתבקש ולשכר הטרחה שיפסק לטובת ב"כ המבקשים, נגזרו כולם מתוך הבקשה במתכונתה זו. משקבעתי כי חלק הארי של הבקשה דינו להידחות, יש לברר עם המבקשים האם יש להם ענין באישור התביעה כתובענה ייצוגית אך ורק באשר לעילה הנוגעת לפעולתם של עורכי הדין הפרטיים כגובי מס, ואם כך הדבר יש לעדכן את הבקשה במתכונתה המצומצמת כאמור, בכל הנוגע לנתונים הרלבנטיים כגון גודל הקבוצה, היקף התביעה הייצוגית ושכר הטרחה הנדרש, על מנת שאוכל להתיחס אליהם במסגרת השיקולים הצריכים לענין.

ויודגש למען הסר ספק כי גם לאחר קבלת התיחסות משלימה ומעודכנת מצד המבקשים, כאמור לעיל, אין להוציא מכלל אפשרות שהם ימצאו בלתי מתאימים לייצוג הולם של הקבוצה, וכבר נפסק כי מקום שבו הוגשה בקשה לאישור תביעה כתובענה ייצוגית ונמצא כי חלק מרכזי של התביעה אינו יכול לעמוד, יש בכך כדי להצביע על אי התאמתו של המבקש לייצג באופן הולם את ענייניה של הקבוצה [ר' רע"א 378/96 שגיא וינבלט נ' משה בורנשטיין בע"מ ואח', (לא פורסם)]. שיקול זה, כמו שיקולים נוספים, עשוי להוליך למסקנה כי המבקשים אינם מתאימים לייצג את הקבוצה באופן הולם, או כי התביעה אינה מתאימה להתברר כתביעה ייצוגית לנוכח הנתונים המעודכנים שיוצגו, וזאת גם אם יודיעו המבקשים על רצונם להתמיד בבקשת האישור ולו במתכונתה המצומצמת.

8. סיכומו של דבר, הבקשה נדחית, ככל שהיא נוגעת לחוקיות הטלות הקנסות, לתחולת הוראת סעיף 12ה(ד) לפקודת המסים (גביה) על הוצאות גבייה ואכיפה של קנסות חניה, וכן, ככל שהיא נוגעת לטענת ההתיישנות.

אשר לחוסר סמכותם של מי שאינם עובדי ציבור, ובכלל זה עורכי דין פרטיים, לשמש גובי מסים על פי פקודת המסים (גביה), יגישו המבקשים בתוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו, התיחסות משלימה ומעודכנת, כמפורט בס' 7 לעיל, עם העתק ישירות לצד שכנגד, ולאחר שתתקבל התיחסות זו, אקבע סדרי דין להמשך הדיון ביתרת הבקשה. ההתייחסות המשלימה והמעודכנת לא תעלה על 5 עמודים.

לנוכח דחיית חלק הארי של הבקשה, אני מחייבת את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסך 15,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד לתשלום בפועל, ללא קשר לתוצאות המשך ההליך.

התיק יועלה אליי לתזכורת פנימית ביום 20.11.01.

ניתנה היום ____________

5129371במעמד _______________________________________________________________
חיות אסתר, שופטת


נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

---------------
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח