ע"א 693/04, כאיד אל קימרי ו-9 אח' נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי ואח'
כבוד השופט א' א' לוי, כבוד השופט א' גרוניס, כבוד השופט ס' ג'ובראן
28.09.2007
העובדות:
1. המשיב ואביהם המנוח של המערערים (להלן: חליל) היו אחים. בשנת 1955 רכש חליל את המקרקעין שבמחלוקת שבאזור שועפט, אשר הייתה תחת שלטון ירדני באותה עת. באותה שנה נרשם חליל כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, ובנה עליהם בית, בהוציאו היתרי בניה על שמו. לטענת המשיב, רכישה זו נעשתה לטובתו באמצעות כסף אותו העביר לחליל, אשר פעל בשמו. כך, בעוד שחליל הוא הרשום כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, נרשם המשיב כבעלי המקרקעין בלוח התביעות הירדני, המוחזק במשמורתו של פקיד ההסדר הישראלי. ביום 10.8.1998 הגיש המשיב את התביעה נשוא הערעור בה ביקש כי יוצהר כי הוא הבעלים היחידי במקרקעין.
החלטה:
2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי חליל הוא זה שרכש את המקרקעין בשנת 1955 מבעליה הקודמים, כאשר רכישה זו זכתה לגושפנקא מטעם השלטונות הירדניים. אין מחלוקת גם כי נכון ליום הגשת התביעה, חליל הוא זה שרשום היה כבעלי הקרקע בפנקס השטרות שנוהל בישראל. בניגוד לפנקס הזכויות, אשר מהווה ראיה חלוטה לנכונות האמור בו, הרי שפנקס השטרות מהווה ראיה לכאורה בלבד לתוכנו. על כן, השאלה שבפנינו הינה שאלה ראייתית, האם יש בראיות אותם הביא המשיב כדי להוכיח, במידה הנדרשת במשפט האזרחי, כי רישומו של חליל נעשה בעת שפעל בשמו. מהמוצגים שהוגשו על ידי המשיב, עולה בבירור כי המשיב הוא בעליה האמיתיים של הקרקע, בעוד שחליל אך פעל בתורת מיופה כוחו. בהיות המוצגים מסמכים רשמיים מטעם מדינת ירדן, הנהנים מחזקת התקינות השלטונית, מוקנה להם מעמד ראייתי ניכר.
3. ביחס להגשת תביעות הנוגעות לזכויות במקרקעין הנמצאים בהליך הסדר, קובעת פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר) כי על התובע זכויות במקרקעין אלו לפנות לפקיד ההסדר, וכי הוא חסום מפני הגשת תובענה לבית המשפט. לאור האמור, נראה שאכן מוצדקת טענתם של המערערים, מבחינה זו שראוי היה כי המשיב יפנה את תביעתו לפקיד ההסדר, ולא ישירות לבית המשפט המחוזי. חרף זאת, בנסיבות העניין לא נמצא כי יש בכשל זה כדי לפגום בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהתאם לאמור בסעיף 1 לפקודת ההסדר, בית המשפט המוסמך לעניין פקודה זו הינו בית המשפט המחוזי. משכך, נראה שאין מדובר בענייננו בחוסר סמכות עניינית מעיקרה של בית המשפט המחוזי לדון בתביעות הבעלות הסותרות, אלא אך באי שמירה על המסלול הפרוצדוראלי שבו היה צריך המשיב להילך בטרם תידון תביעתו.
4. טוענים המערערים, כי קמה להם זכות בעלות במקרקעין מכוח חזקת שנים המקנה להם זכות להירשם כבעלים של המקרקעין. חזקת השנים נשענת על אפשרותו של מחזיק במקרקעין להעלות טענת התיישנות כנגד תביעות הנוגעות למקרקעין בהן הוא מחזיק, ובכך למנוע באופן אפקטיבי את החזקה בהן אף מהבעלים הרשום. בהתאם לפרשנותו של סעיף 51 לפקודת ההסדר בפסיקה, על הטוען טענת בעלות מכוח חזקת שנים להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים - האחד, אורך תקופת ההחזקה, והשני אופייה ו"תנאיה" של ההחזקה. משמדובר בענייננו במקרקעין מסוג "מירי" שאינם מוסדרים, מתבססת למעשה הטענה לקיומה של חזקת שנים לפי סעיף 51 מחד גיסא על חוק ההתיישנות - בכל הנוגע לתקופת ההחזקה, ומאידך גיסא על חוק הקרקעות העותומני - בכל הנוגע לאופי החזקה. ביחס לתקופת ההתיישנות, מפנה סעיף 22 לחוק ההתיישנות לחוק הקרקעות העותומני. מלשון הסעיף עולה, על פניו, כי תקופת הזמן המבססת טענת התיישנות ביחס למקרקעין שבנדון - חמש עשרה שנה - חלפה זה מכבר. משכך, נותרת השאלה בדבר אופי החזקה. משמעותה של דרישת ה"חזקה נוגדת" הינה כי חזקתו של המחזיק בקרקע אינה נעשית מתוך הסכמתו ורשותו של הטוען לבעלות בקרקע, אלא על אפו ועל חמתו. חליל החזיק במקרקעין בשמו של המשיב, ומתוך רצונו של המשיב להיטיב עם אחיו. משכך, לא ניתן לומר כי נתקיים בענייננו התנאי של "חזקה נוגדת".
כבוד השופט א' א' לוי, כבוד השופט א' גרוניס, כבוד השופט ס' ג'ובראן
28.09.2007
העובדות:
1. המשיב ואביהם המנוח של המערערים (להלן: חליל) היו אחים. בשנת 1955 רכש חליל את המקרקעין שבמחלוקת שבאזור שועפט, אשר הייתה תחת שלטון ירדני באותה עת. באותה שנה נרשם חליל כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, ובנה עליהם בית, בהוציאו היתרי בניה על שמו. לטענת המשיב, רכישה זו נעשתה לטובתו באמצעות כסף אותו העביר לחליל, אשר פעל בשמו. כך, בעוד שחליל הוא הרשום כבעלי המקרקעין בפנקס השטרות הירדני, נרשם המשיב כבעלי המקרקעין בלוח התביעות הירדני, המוחזק במשמורתו של פקיד ההסדר הישראלי. ביום 10.8.1998 הגיש המשיב את התביעה נשוא הערעור בה ביקש כי יוצהר כי הוא הבעלים היחידי במקרקעין.
החלטה:
2. אין מחלוקת בין הצדדים, כי חליל הוא זה שרכש את המקרקעין בשנת 1955 מבעליה הקודמים, כאשר רכישה זו זכתה לגושפנקא מטעם השלטונות הירדניים. אין מחלוקת גם כי נכון ליום הגשת התביעה, חליל הוא זה שרשום היה כבעלי הקרקע בפנקס השטרות שנוהל בישראל. בניגוד לפנקס הזכויות, אשר מהווה ראיה חלוטה לנכונות האמור בו, הרי שפנקס השטרות מהווה ראיה לכאורה בלבד לתוכנו. על כן, השאלה שבפנינו הינה שאלה ראייתית, האם יש בראיות אותם הביא המשיב כדי להוכיח, במידה הנדרשת במשפט האזרחי, כי רישומו של חליל נעשה בעת שפעל בשמו. מהמוצגים שהוגשו על ידי המשיב, עולה בבירור כי המשיב הוא בעליה האמיתיים של הקרקע, בעוד שחליל אך פעל בתורת מיופה כוחו. בהיות המוצגים מסמכים רשמיים מטעם מדינת ירדן, הנהנים מחזקת התקינות השלטונית, מוקנה להם מעמד ראייתי ניכר.
3. ביחס להגשת תביעות הנוגעות לזכויות במקרקעין הנמצאים בהליך הסדר, קובעת פקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן: פקודת ההסדר) כי על התובע זכויות במקרקעין אלו לפנות לפקיד ההסדר, וכי הוא חסום מפני הגשת תובענה לבית המשפט. לאור האמור, נראה שאכן מוצדקת טענתם של המערערים, מבחינה זו שראוי היה כי המשיב יפנה את תביעתו לפקיד ההסדר, ולא ישירות לבית המשפט המחוזי. חרף זאת, בנסיבות העניין לא נמצא כי יש בכשל זה כדי לפגום בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בהתאם לאמור בסעיף 1 לפקודת ההסדר, בית המשפט המוסמך לעניין פקודה זו הינו בית המשפט המחוזי. משכך, נראה שאין מדובר בענייננו בחוסר סמכות עניינית מעיקרה של בית המשפט המחוזי לדון בתביעות הבעלות הסותרות, אלא אך באי שמירה על המסלול הפרוצדוראלי שבו היה צריך המשיב להילך בטרם תידון תביעתו.
4. טוענים המערערים, כי קמה להם זכות בעלות במקרקעין מכוח חזקת שנים המקנה להם זכות להירשם כבעלים של המקרקעין. חזקת השנים נשענת על אפשרותו של מחזיק במקרקעין להעלות טענת התיישנות כנגד תביעות הנוגעות למקרקעין בהן הוא מחזיק, ובכך למנוע באופן אפקטיבי את החזקה בהן אף מהבעלים הרשום. בהתאם לפרשנותו של סעיף 51 לפקודת ההסדר בפסיקה, על הטוען טענת בעלות מכוח חזקת שנים להוכיח את התקיימותם של שני תנאים מצטברים - האחד, אורך תקופת ההחזקה, והשני אופייה ו"תנאיה" של ההחזקה. משמדובר בענייננו במקרקעין מסוג "מירי" שאינם מוסדרים, מתבססת למעשה הטענה לקיומה של חזקת שנים לפי סעיף 51 מחד גיסא על חוק ההתיישנות - בכל הנוגע לתקופת ההחזקה, ומאידך גיסא על חוק הקרקעות העותומני - בכל הנוגע לאופי החזקה. ביחס לתקופת ההתיישנות, מפנה סעיף 22 לחוק ההתיישנות לחוק הקרקעות העותומני. מלשון הסעיף עולה, על פניו, כי תקופת הזמן המבססת טענת התיישנות ביחס למקרקעין שבנדון - חמש עשרה שנה - חלפה זה מכבר. משכך, נותרת השאלה בדבר אופי החזקה. משמעותה של דרישת ה"חזקה נוגדת" הינה כי חזקתו של המחזיק בקרקע אינה נעשית מתוך הסכמתו ורשותו של הטוען לבעלות בקרקע, אלא על אפו ועל חמתו. חליל החזיק במקרקעין בשמו של המשיב, ומתוך רצונו של המשיב להיטיב עם אחיו. משכך, לא ניתן לומר כי נתקיים בענייננו התנאי של "חזקה נוגדת".
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
