ת"א 1177/00, עונאללה סולאפה ואח' נ' עזבון המנוח מוחמד אחמד שלבי ז"ל ואח'
כב' השופט ה' ח'טיב
עו"ד ל' לובאני לתובעים, עו"ד מ' דראושה לנתבעים
25.01.2007
העובדות
1. תובענה זו הוגשה במקור כנגד עשרה נתבעים וניתן בה תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים. ההסכם אישר עסקת חליפין בין מורישם של התובעים לבין המורישים של שתי קבוצות הנתבעים.
2. כ"א מהמנוחים הנ"ל העביר את החלקים שהיו בבעלותו לשני. ובתמורה העביר להם האחרון חלקים בשטחים זהים.
3. פסה"ד שאישר את הסכם הפשרה בין הצדדים, נרשם בספרי רישום המקרקעין, כך שעל שמו של כ"א מהצדדים נרשמו החלקים שהוא אמור לקבל ע"פ עסקת החליפין כמפורט לעיל.
4. התובעים טוענים כי לא ידעו על עיסקת החליפין, עד אשר באו לתפוס חזקה בחלקיהם בחלקה 1, אז הוברר להם כי חלקיהם מעובדים, תפוסים ונטועים וכי מאז 1950 הם מוחזקים על ידי הנתבעים או מי מהם. עוד טוענים כי המנוח שלבי רכש את חלקיו בשנת 1955 ולא כפי שטוענים הנתבעים שהוא רכש אותם בשנת 1971.
5. הנתבעים טוענים מספר טענות מקדמיות לסילוק התביעה על הסף. ביניהן כי כלל לא ידעו על עסקת החליפין, כי עסקת החליפין הנטענת איננה מקיימת את דרישת הכתב, כי התביעה התיישנה, ולהעדר צו ירושה של המנוח עונאללה, שבלעדיו אין התובעים רשאים לתבוע בשם עזבונו. עוד הם טוענים כי מורישם ,המנוח שלבי, רכש את זכויותיו אחרי שנת 1950, כך שלא יכלה להתקיים עסקת חליפין קודם שהזכויות יירכשו ע"י המנוח שלבי.
החלטה
1. ע"פ הנטען בתביעה העסקה נקשרה בשנת 1950 או בסמוך לכך, דהיינו הרבה שנים לפני חקיקת חוק המקרקעין וכניסתו לתוקף, על כן, חל על העסקה הדין הקודם, ולא חוק המקרקעין. נכון שגם לפני חוק המקרקעין היתה קיימת דרישת כתב ביחס לעסקאות במקרקעין, וזאת מכח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. דא עקא, דרישת הכתב ע"פ סעיף זה איננה דרישת סובסטנטיבית לקיום העסקה, אלא ראייתית בלבד, כך שניתן להוכיח עסקה במקרקעין ע"י הודאת בעל דין או על ידי ראשית ראיה.
2. בנוגע לטענת ההתיישנות, המדובר בקרקע מירי מוסדרת, על כן, תקופת ההתיישנות החלה עליה הינה 25 שנים, וזאת בהתאם לסעיף 20 לפקודת הקרקעות העותומני כפי שתוקן בסעיף 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. מאז המועד בו נערכה עסקת החליפין, ע"פ הנטען בתביעה 1950, עד 1/1/1970 (מועד כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף) לא חלפה תקופה של 25 שנים, כך שהתביעה לא התיישנה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף. אולם כאמור חוק המקרקעין לא ביטל את ההתיישנות לגבי זכות חוזית אובליגטורית, מהסוג בו עסקינן, כך שמירוץ תקופת ההתיישנות המשיך גם לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף. משכך, טענת ההתיישנות מוצדקת, מאחר ומאז 1950 ועד הגשת התביעה בשנת 2000, עברה תקופה של 50 שנים, שהיא תקופה העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות.
3. בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון שתי קביעות חשובות, הראשונה: התחייבות של בעל זכות קניינית במקרקעין להעביר את זכויותיו לאחר, מקימה לא רק זכות אובליגטורית גרידא אלא זכות קניין מן היושר, גם כאשר מדובר בעסקאות עליהן חל חוק המקרקעין. המדובר בזכות שביושר "ישראלית" שקמה מכח דיני העסקאות הסותרות בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין. הקביעה השניה, היתה כי התחייבות של בעל זכות קניינית במקרקעין להעביר את זכויותיו באותם מקרקעין לאחר, מקימה בינו לבין האחר יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית. יודגש כי אופן יצירת הנאמנות אינו מוגבל לצורה מסויימת וניתן להסיק יחסי נאמנות גם מהתנהגות של הצדדים. לאחר שהמנוחים עונאללה ושלבי נפטרו, חובת הנאמנות של כ"א מהם עוברת ליורשיהם. יחסי נאמנות חשובים לענין ההתיישנות, מאחר וביחסים שבין נאמן לנהנה אין התיישנות, וכל עוד יחסי הנאמנות קיימים, הנאמן אינו יכול להעלות טענת התיישנות.
4. בדיקת ראיות התביעה מעלה לא רק שאין כל מסמך המעיד על עסקת החליפין הנטענת, אלא שלא הובאה כל עדות ישירה המאשרת דבר קיומה של עסקת החליפין, לה טוענים התובעים. מדובר בעדות שמועה שאינה עדות קבילה, ואם נאמר שהיא בכל זאת נשמעה, הרי שבוודאי משקלה לעניין הוכחת עסקת החליפין הינו אפסי.
5. התובעים לא הוכיחו כי אופן התנהגות הנתבעים באשר לחזקה בפועל במקרקעין מעיד על קיום עסקת החליפין או על הודאה מצידם בקיום עסקה כזו, כפי שטען בא כוחם.
6. התובעים לא הצליחו לעמוד בחובת ההוכחה הרובצת לפתחם ולא הוכיחו במידה הדרושה, בהתאם למאזן ההסתברות, את טענותיהם בדבר ביצועה של עיסקת החליפין הנטענת, בין מורישם המנוח עונאללה לבין המנוח מוחמד אחמד שלבי.
כב' השופט ה' ח'טיב
עו"ד ל' לובאני לתובעים, עו"ד מ' דראושה לנתבעים
25.01.2007
העובדות
1. תובענה זו הוגשה במקור כנגד עשרה נתבעים וניתן בה תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין הצדדים. ההסכם אישר עסקת חליפין בין מורישם של התובעים לבין המורישים של שתי קבוצות הנתבעים.
2. כ"א מהמנוחים הנ"ל העביר את החלקים שהיו בבעלותו לשני. ובתמורה העביר להם האחרון חלקים בשטחים זהים.
3. פסה"ד שאישר את הסכם הפשרה בין הצדדים, נרשם בספרי רישום המקרקעין, כך שעל שמו של כ"א מהצדדים נרשמו החלקים שהוא אמור לקבל ע"פ עסקת החליפין כמפורט לעיל.
4. התובעים טוענים כי לא ידעו על עיסקת החליפין, עד אשר באו לתפוס חזקה בחלקיהם בחלקה 1, אז הוברר להם כי חלקיהם מעובדים, תפוסים ונטועים וכי מאז 1950 הם מוחזקים על ידי הנתבעים או מי מהם. עוד טוענים כי המנוח שלבי רכש את חלקיו בשנת 1955 ולא כפי שטוענים הנתבעים שהוא רכש אותם בשנת 1971.
5. הנתבעים טוענים מספר טענות מקדמיות לסילוק התביעה על הסף. ביניהן כי כלל לא ידעו על עסקת החליפין, כי עסקת החליפין הנטענת איננה מקיימת את דרישת הכתב, כי התביעה התיישנה, ולהעדר צו ירושה של המנוח עונאללה, שבלעדיו אין התובעים רשאים לתבוע בשם עזבונו. עוד הם טוענים כי מורישם ,המנוח שלבי, רכש את זכויותיו אחרי שנת 1950, כך שלא יכלה להתקיים עסקת חליפין קודם שהזכויות יירכשו ע"י המנוח שלבי.
החלטה
1. ע"פ הנטען בתביעה העסקה נקשרה בשנת 1950 או בסמוך לכך, דהיינו הרבה שנים לפני חקיקת חוק המקרקעין וכניסתו לתוקף, על כן, חל על העסקה הדין הקודם, ולא חוק המקרקעין. נכון שגם לפני חוק המקרקעין היתה קיימת דרישת כתב ביחס לעסקאות במקרקעין, וזאת מכח סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני. דא עקא, דרישת הכתב ע"פ סעיף זה איננה דרישת סובסטנטיבית לקיום העסקה, אלא ראייתית בלבד, כך שניתן להוכיח עסקה במקרקעין ע"י הודאת בעל דין או על ידי ראשית ראיה.
2. בנוגע לטענת ההתיישנות, המדובר בקרקע מירי מוסדרת, על כן, תקופת ההתיישנות החלה עליה הינה 25 שנים, וזאת בהתאם לסעיף 20 לפקודת הקרקעות העותומני כפי שתוקן בסעיף 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. מאז המועד בו נערכה עסקת החליפין, ע"פ הנטען בתביעה 1950, עד 1/1/1970 (מועד כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף) לא חלפה תקופה של 25 שנים, כך שהתביעה לא התיישנה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף. אולם כאמור חוק המקרקעין לא ביטל את ההתיישנות לגבי זכות חוזית אובליגטורית, מהסוג בו עסקינן, כך שמירוץ תקופת ההתיישנות המשיך גם לאחר כניסת חוק המקרקעין לתוקף. משכך, טענת ההתיישנות מוצדקת, מאחר ומאז 1950 ועד הגשת התביעה בשנת 2000, עברה תקופה של 50 שנים, שהיא תקופה העולה בהרבה על תקופת ההתיישנות.
3. בשורה של פסקי דין קבע בית המשפט העליון שתי קביעות חשובות, הראשונה: התחייבות של בעל זכות קניינית במקרקעין להעביר את זכויותיו לאחר, מקימה לא רק זכות אובליגטורית גרידא אלא זכות קניין מן היושר, גם כאשר מדובר בעסקאות עליהן חל חוק המקרקעין. המדובר בזכות שביושר "ישראלית" שקמה מכח דיני העסקאות הסותרות בהתאם לסעיף 9 לחוק המקרקעין. הקביעה השניה, היתה כי התחייבות של בעל זכות קניינית במקרקעין להעביר את זכויותיו באותם מקרקעין לאחר, מקימה בינו לבין האחר יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית. יודגש כי אופן יצירת הנאמנות אינו מוגבל לצורה מסויימת וניתן להסיק יחסי נאמנות גם מהתנהגות של הצדדים. לאחר שהמנוחים עונאללה ושלבי נפטרו, חובת הנאמנות של כ"א מהם עוברת ליורשיהם. יחסי נאמנות חשובים לענין ההתיישנות, מאחר וביחסים שבין נאמן לנהנה אין התיישנות, וכל עוד יחסי הנאמנות קיימים, הנאמן אינו יכול להעלות טענת התיישנות.
4. בדיקת ראיות התביעה מעלה לא רק שאין כל מסמך המעיד על עסקת החליפין הנטענת, אלא שלא הובאה כל עדות ישירה המאשרת דבר קיומה של עסקת החליפין, לה טוענים התובעים. מדובר בעדות שמועה שאינה עדות קבילה, ואם נאמר שהיא בכל זאת נשמעה, הרי שבוודאי משקלה לעניין הוכחת עסקת החליפין הינו אפסי.
5. התובעים לא הוכיחו כי אופן התנהגות הנתבעים באשר לחזקה בפועל במקרקעין מעיד על קיום עסקת החליפין או על הודאה מצידם בקיום עסקה כזו, כפי שטען בא כוחם.
6. התובעים לא הצליחו לעמוד בחובת ההוכחה הרובצת לפתחם ולא הוכיחו במידה הדרושה, בהתאם למאזן ההסתברות, את טענותיהם בדבר ביצועה של עיסקת החליפין הנטענת, בין מורישם המנוח עונאללה לבין המנוח מוחמד אחמד שלבי.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
