ע"א 8838/02, אבי גולדהמר ושות' נ' עיריית חיפה
כבוד השופטים: מ' נאור, ע' ארבל, א' חיות
20.09.2006
העובדות:
עניינו של הערעור דנן הינו בחיובי הארנונה שהטילה עירית חיפה - המשיבה על המערערים. המערערים טוענים כנגד תעריף חיובם בארנונה של מקומות חניה שבבעלותם או בהחזקתם, וכן כנגד תעריף חיובם של השטחים המשותפים, הן בחניון והן אלו הצמודים לעסקיהם, שהינו זהה לתעריף המוטל על השטחים העיקריים.
החלטה:
1. הרשויות המקומיות מוסמכות להטיל תשלומי חובה שונים, ותשלום ארנונה ביניהם, המשמשים את הרשות המקומית במימון פעולותיה לרווחת הציבור. ההצדקה להטלת הארנונה נובעת מההנאה ומהתועלת שמפיקים הנישומים מהשירותים העירוניים אותם הם מקבלים מהרשות. סמכותה של מועצה להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים. קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית מוגבלת על ידי הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה". דיני ההקפאה באו איפוא להגביל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה. במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב הוא ובית המשפט ימעט להתערב בו. הגיונו של עקרון זה הינו כי חזקה על הרשות המקומית כי היא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו היקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין החייבים בארנונה.
2. בעניין סיווג החניות, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור.
בנסיבות המקרה דנן, הגיע ביהמ"ש למסקנה ששטחי החניה של המערערים אינם מהווים "חניון". למעשה, בעניין הסיווג "חניון" ניתן למקד את המחלוקת שלפנינו בשאלה אם מקום החניה של המערערים הוא ב"תשלום". אם אין הוא ב"תשלום" - לכל הדעות אין מדובר בחניון. ביהמ"ש מציין כי מקובלת עליו עמדת המשיבה לפיה רכישת מקום חניה אינה מהווה "תשלום תמורת חניה" וכי מקומות החניה של המערערים משמשים שטחי לוואי ושירות לשטח העיקרי (עסקי המערערים) ויש לסווגם כחלק מהשטח העיקרי. משנרכשה הבעלות ממילא השימוש השוטף על ידי הבעלים אינו כרוך עוד ב"תשלום". כאשר אדם רוכש מקום חניה והוא חונה במקום שבבעלותו לא ניתן לומר כי "החניה בו נעשית תמורת תשלום". ביחס לדיני הארנונה עלינו לדעתי לפרש את המונח "תשלום" על פי "מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות". עלינו ליתן לו את "המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני-אדם". עלינו ללכת לפי מובנו הרגיל והמקובל. לא ניתן לדבר על חניה תמורת תשלום רק בשל כך שבאופן היסטורי שילם הבעלים עבור מקום החניה, דהיינו רכש אותו. תהא אשר תהא התשובה לשאלה מהו תשלום שוטף בחניון, הרי שימוש בנכס שנרכש אינו שימוש ב"תשלום". מאחר שהמערערים הם בעליהם של מקומות החניה והחניה במקומות אלו אינה נעשית "תמורת תשלום" - אין הם יכולים לבוא בגדרי הסיווג "חניון" בצו הארנונה.
מדובר למעשה בשטח נלווה הצמוד מהותית לשטח העיקרי ואין מדובר ביחידה נפרדת ועצמאית המהווה חלק ממתקן רב תכליתי. כמו יתר השטחים הנלווים גם מקומות החניה מהווים כלי שרת למשרדיהם של המערערים והם טפלים לשטח העיקרי. על כן, לא ניתן לומר כי הסיווג שקבעה המשיבה למקומות החניה - דהיינו בהתאם לסיווג השטח העיקרי וכמו יתר השטחים הנלווים - אינו סביר.
3. גם באשר לחלקו של הערעור העוסק במיסוי השטחים המשותפים, בין של עסקי המערערים ובין של חניות המערערים, ביהמ"ש סבור כי יש לדחות את טענות המערערים. מדובר במקרה מובהק של שטחים טפלים לשטח העיקרי. המערערים מלינים על מעברים, חדרי מדרגות ושטחי גישה לעסקיהם וכן על שטחי מעבר בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטח העיקרי ברורה ואינה שנויה במחלוקת ולא ניתן לסווגם כשטח עצמאי ונפרד מהשטח העיקרי. שטחים אלה הכרחיים לצורך השימוש בשטחים העיקריים. לא ניתן לצפות כי המשיבה תסווג כל מעבר, שטח גישה, חדר מדרגות וכו' בסיווג שונה ועל-פי תכלית שונה. לעניין טענת המערערים כי אין העירייה צריכה להתחשב בסטנדרט הבניה של הפרויקט שכולל שטחי מעבר רחבים, ביהמ"ש מעיר כי, גובה הארנונה נקבע, בין היתר, בהתאם לגודל הנכס, ואין מקום לסטות מכך לגבי מיסוי השטחים המשותפים. עוד סבור ביהמ"ש כי לא ניתן להתעלם מכך שסטנדרט בניה של בניין מסוים, הכולל אף את רוחב המעברים והלובי, משפיע על התדמית של העסק ועל המסר שהוא משדר לציבור הלקוחות הפוטנציאלי, ולפיכך אף משפיע על התקשרות לקוחות עם העסק ועל התעריפים שגובה העסק מלקוחותיו. עוד מציין ביהמ"ש כי אין ממש בטענה לפיה לא כל העושה שימוש במעברים מתקשר לבסוף עם העסק. שהרי, אף לא כל עושה שימוש במשרד ומקבל בו הצעת שירות מתקשר לבסוף עם העסק.
כבוד השופטים: מ' נאור, ע' ארבל, א' חיות
20.09.2006
העובדות:
עניינו של הערעור דנן הינו בחיובי הארנונה שהטילה עירית חיפה - המשיבה על המערערים. המערערים טוענים כנגד תעריף חיובם בארנונה של מקומות חניה שבבעלותם או בהחזקתם, וכן כנגד תעריף חיובם של השטחים המשותפים, הן בחניון והן אלו הצמודים לעסקיהם, שהינו זהה לתעריף המוטל על השטחים העיקריים.
החלטה:
1. הרשויות המקומיות מוסמכות להטיל תשלומי חובה שונים, ותשלום ארנונה ביניהם, המשמשים את הרשות המקומית במימון פעולותיה לרווחת הציבור. ההצדקה להטלת הארנונה נובעת מההנאה ומהתועלת שמפיקים הנישומים מהשירותים העירוניים אותם הם מקבלים מהרשות. סמכותה של מועצה להטיל ארנונה על נכסים שבתחומה שאינם אדמת בניין מעוגנת בסעיף 8(א) לחוק ההסדרים. קביעת תעריפי הארנונה על ידי הרשות המקומית מוגבלת על ידי הוראות דין שזכו לכינוי "דיני ההקפאה". דיני ההקפאה באו איפוא להגביל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות להעלות את תעריפי הארנונה. במגבלות דיני ההקפאה, מתחם שיקול הדעת של הרשות המקומית בקביעת שיעורי הארנונה רחב הוא ובית המשפט ימעט להתערב בו. הגיונו של עקרון זה הינו כי חזקה על הרשות המקומית כי היא המיטיבה לדעת מהם צרכי העיר, מהו היקף השירותים שעליה לספק לתושבים וכיצד לחלק את נטל הארנונה בין החייבים בארנונה.
2. בעניין סיווג החניות, הוחלט ברוב דעות לדחות את הערעור.
בנסיבות המקרה דנן, הגיע ביהמ"ש למסקנה ששטחי החניה של המערערים אינם מהווים "חניון". למעשה, בעניין הסיווג "חניון" ניתן למקד את המחלוקת שלפנינו בשאלה אם מקום החניה של המערערים הוא ב"תשלום". אם אין הוא ב"תשלום" - לכל הדעות אין מדובר בחניון. ביהמ"ש מציין כי מקובלת עליו עמדת המשיבה לפיה רכישת מקום חניה אינה מהווה "תשלום תמורת חניה" וכי מקומות החניה של המערערים משמשים שטחי לוואי ושירות לשטח העיקרי (עסקי המערערים) ויש לסווגם כחלק מהשטח העיקרי. משנרכשה הבעלות ממילא השימוש השוטף על ידי הבעלים אינו כרוך עוד ב"תשלום". כאשר אדם רוכש מקום חניה והוא חונה במקום שבבעלותו לא ניתן לומר כי "החניה בו נעשית תמורת תשלום". ביחס לדיני הארנונה עלינו לדעתי לפרש את המונח "תשלום" על פי "מבחן השכל הישר, או: ההגיון הבריא והפשוט של חיי המציאות". עלינו ליתן לו את "המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני-אדם". עלינו ללכת לפי מובנו הרגיל והמקובל. לא ניתן לדבר על חניה תמורת תשלום רק בשל כך שבאופן היסטורי שילם הבעלים עבור מקום החניה, דהיינו רכש אותו. תהא אשר תהא התשובה לשאלה מהו תשלום שוטף בחניון, הרי שימוש בנכס שנרכש אינו שימוש ב"תשלום". מאחר שהמערערים הם בעליהם של מקומות החניה והחניה במקומות אלו אינה נעשית "תמורת תשלום" - אין הם יכולים לבוא בגדרי הסיווג "חניון" בצו הארנונה.
מדובר למעשה בשטח נלווה הצמוד מהותית לשטח העיקרי ואין מדובר ביחידה נפרדת ועצמאית המהווה חלק ממתקן רב תכליתי. כמו יתר השטחים הנלווים גם מקומות החניה מהווים כלי שרת למשרדיהם של המערערים והם טפלים לשטח העיקרי. על כן, לא ניתן לומר כי הסיווג שקבעה המשיבה למקומות החניה - דהיינו בהתאם לסיווג השטח העיקרי וכמו יתר השטחים הנלווים - אינו סביר.
3. גם באשר לחלקו של הערעור העוסק במיסוי השטחים המשותפים, בין של עסקי המערערים ובין של חניות המערערים, ביהמ"ש סבור כי יש לדחות את טענות המערערים. מדובר במקרה מובהק של שטחים טפלים לשטח העיקרי. המערערים מלינים על מעברים, חדרי מדרגות ושטחי גישה לעסקיהם וכן על שטחי מעבר בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטח העיקרי ברורה ואינה שנויה במחלוקת ולא ניתן לסווגם כשטח עצמאי ונפרד מהשטח העיקרי. שטחים אלה הכרחיים לצורך השימוש בשטחים העיקריים. לא ניתן לצפות כי המשיבה תסווג כל מעבר, שטח גישה, חדר מדרגות וכו' בסיווג שונה ועל-פי תכלית שונה. לעניין טענת המערערים כי אין העירייה צריכה להתחשב בסטנדרט הבניה של הפרויקט שכולל שטחי מעבר רחבים, ביהמ"ש מעיר כי, גובה הארנונה נקבע, בין היתר, בהתאם לגודל הנכס, ואין מקום לסטות מכך לגבי מיסוי השטחים המשותפים. עוד סבור ביהמ"ש כי לא ניתן להתעלם מכך שסטנדרט בניה של בניין מסוים, הכולל אף את רוחב המעברים והלובי, משפיע על התדמית של העסק ועל המסר שהוא משדר לציבור הלקוחות הפוטנציאלי, ולפיכך אף משפיע על התקשרות לקוחות עם העסק ועל התעריפים שגובה העסק מלקוחותיו. עוד מציין ביהמ"ש כי אין ממש בטענה לפיה לא כל העושה שימוש במעברים מתקשר לבסוף עם העסק. שהרי, אף לא כל עושה שימוש במשרד ומקבל בו הצעת שירות מתקשר לבסוף עם העסק.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
