ת"א 17366/01, מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' פרופיט תעשיות בניה בע"מ ואח'
כב' השופטת אריקה פריאל
עו"ד שינדלהיים לתובעת; עו"ד גולדברג לנתבעים
21.06.2006
העובדות:
1. המדינה הנה הבעלים של הנכס המצוי ברחוב חסן שוקרי בחיפה. בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 מנוהל הנכס על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). בשנת 1993 פרסם המינהל מכרז בו הוזמן הציבור להציע הצעות להפעלת מגרש חנייה ציבורי בנכס (להלן: החניון). הצעת הנתבעות (להלן: פרופיט או חברת פרופיט) זכתה במכרז ונחתם חוזה הרשאה בינה לבין המינהל (להלן: החוזה הראשון). פרופיט הפעילה את החניון במשך התקופה החוזית, בסיומה לא פינתה אותו והמשיכה להפעילו. בשנת 1997 פורסם מכרז חדש, חברת פרופיט זכתה בו ובהתאם לכך נחתם חוזה (להלן: החוזה השני) הדומה בתנאיו לחוזה הראשון מלבד הערכת שווי הנכס.
2. בתובענה דנן תבע המינהל דמי שימוש ראויים על בסיס דמי השימוש המוסכמים בחוזה הראשון בעבור התקופה בה החזיקה חברת פרופיט בנכס מעבר לתקופה החוזית.
התביעה התקבלה בחלקה.
החלטה:
1. כאשר נמנעה פרופיט מקיום התחייבותה החוזית עשתה כן תוך עשיית דין עצמית שאין להשלים עמה. מן הסתם סברה כי על ידי כך תגרום למינהל להאריך את תקופת הרשיון. גם אם היה יסוד להנחה זו הרי משהובהר לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי בקשתה להחזיק בנכס ללא מכרז נדחית היה מחובתה לשעות לדרישות המינהל ולפנות את הנכס.
2. החובה לשלם דמי שימוש ראויים נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. דמי השימוש מהווים אחוז משוווי הנכס. שעה שפרופיט לא פינתה את הנכס חפצה היא להמשיך בחוזה הראשון, על תנאיו. לכן, גם אם ברגיל על מי שתובע דמי שימוש ראויים מוטל הנטל להוכיח גובהם, הרי במקרה דנן רשאי היה המינהל להסתמך על מה שסוכם בחוזה הראשון.
3. טענת פרופיט לפיה אין לחייבה בדמי שימוש שכן ממילא לא השתמש המינהל בחניון בתקופת הביניים עד לעריכתו של מכרז חדש, דינה להדחות. על פי ההלכה הפסוקה המשתמש שלא כדין בנכס של אחר יחויב בדמי שימוש ראויים גם מקום בו לא נגרם נזק לבעל הנכס, ודי שיוכיח שהשימוש האסור הניב טובת הנאה לנתבע.
4. כאשר פרופיט לא פינתה את הנכס הפרה היא את החוזה הראשון. הפרה זו לא הקנתה למינהל סמכות להשתמש בכח לפינויה מהנכס, שכן בעל זכות בקרקע אינו רשאי לעשות דין עצמי ולהשתמש בכח, גם לא כח סביר, כנגד מסיג גבול או פולש אלא בנסיבות בהן הדין מתיר זאת. אמנם האיסור על עשיית דין עצמי אינו מוחלט אולם הגבולות לכך בדרך-כלל צרים ומוגדרים היטב. הדין התיר עשיית דין עצמי בעיקר במקרה של "פלישה טרייה". גם אז ייעשה השימוש במשורה ובכפוף לתנאים הדווקניים הקבועים בחוק.
5. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מתיר שימוש בכח עצמי סביר תוך שלושים יום מיום תפישת הנכס על ידי הפולש. במקרה של פלישה למקרקעי ציבור קיים הסדר מיוחד בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 (ראה סעיפים 4 ו-5) בו נקבע כי סילוק הפולש ייעשה על ידי הוצאת צו סילוק שדינו כדין פסק-דין הניתן להוצאה לפועל. עם זאת למקבל הצו שמורה הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצו על דרך של פנייה לערכאות לצורך הוכחת זכותו במקרקעין.
6. במקרה דנן, אין המדובר בפלישה, לא כל שכן פלישה טרייה. פרופיט החזיקה בנכס כדין ונמנעה מלפנותו בתום התקופה החוזית כך שגם אם מעמדה היה של מסיג גבול לא הקנה למינהל את הזכות לפנותה בכח ועל כן הפינוי נעשה שלא כדין ושלא בסמכות. המינהל פעל שלא כדין בהפעילו כח לפינוי פרופיט מהנכס.
כב' השופטת אריקה פריאל
עו"ד שינדלהיים לתובעת; עו"ד גולדברג לנתבעים
21.06.2006
העובדות:
1. המדינה הנה הבעלים של הנכס המצוי ברחוב חסן שוקרי בחיפה. בהתאם לחוק מינהל מקרקעי ישראל, תש"ך-1960 מנוהל הנכס על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל). בשנת 1993 פרסם המינהל מכרז בו הוזמן הציבור להציע הצעות להפעלת מגרש חנייה ציבורי בנכס (להלן: החניון). הצעת הנתבעות (להלן: פרופיט או חברת פרופיט) זכתה במכרז ונחתם חוזה הרשאה בינה לבין המינהל (להלן: החוזה הראשון). פרופיט הפעילה את החניון במשך התקופה החוזית, בסיומה לא פינתה אותו והמשיכה להפעילו. בשנת 1997 פורסם מכרז חדש, חברת פרופיט זכתה בו ובהתאם לכך נחתם חוזה (להלן: החוזה השני) הדומה בתנאיו לחוזה הראשון מלבד הערכת שווי הנכס.
2. בתובענה דנן תבע המינהל דמי שימוש ראויים על בסיס דמי השימוש המוסכמים בחוזה הראשון בעבור התקופה בה החזיקה חברת פרופיט בנכס מעבר לתקופה החוזית.
התביעה התקבלה בחלקה.
החלטה:
1. כאשר נמנעה פרופיט מקיום התחייבותה החוזית עשתה כן תוך עשיית דין עצמית שאין להשלים עמה. מן הסתם סברה כי על ידי כך תגרום למינהל להאריך את תקופת הרשיון. גם אם היה יסוד להנחה זו הרי משהובהר לה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי בקשתה להחזיק בנכס ללא מכרז נדחית היה מחובתה לשעות לדרישות המינהל ולפנות את הנכס.
2. החובה לשלם דמי שימוש ראויים נובעת מדיני עשיית עושר ולא במשפט. דמי השימוש מהווים אחוז משוווי הנכס. שעה שפרופיט לא פינתה את הנכס חפצה היא להמשיך בחוזה הראשון, על תנאיו. לכן, גם אם ברגיל על מי שתובע דמי שימוש ראויים מוטל הנטל להוכיח גובהם, הרי במקרה דנן רשאי היה המינהל להסתמך על מה שסוכם בחוזה הראשון.
3. טענת פרופיט לפיה אין לחייבה בדמי שימוש שכן ממילא לא השתמש המינהל בחניון בתקופת הביניים עד לעריכתו של מכרז חדש, דינה להדחות. על פי ההלכה הפסוקה המשתמש שלא כדין בנכס של אחר יחויב בדמי שימוש ראויים גם מקום בו לא נגרם נזק לבעל הנכס, ודי שיוכיח שהשימוש האסור הניב טובת הנאה לנתבע.
4. כאשר פרופיט לא פינתה את הנכס הפרה היא את החוזה הראשון. הפרה זו לא הקנתה למינהל סמכות להשתמש בכח לפינויה מהנכס, שכן בעל זכות בקרקע אינו רשאי לעשות דין עצמי ולהשתמש בכח, גם לא כח סביר, כנגד מסיג גבול או פולש אלא בנסיבות בהן הדין מתיר זאת. אמנם האיסור על עשיית דין עצמי אינו מוחלט אולם הגבולות לכך בדרך-כלל צרים ומוגדרים היטב. הדין התיר עשיית דין עצמי בעיקר במקרה של "פלישה טרייה". גם אז ייעשה השימוש במשורה ובכפוף לתנאים הדווקניים הקבועים בחוק.
5. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 מתיר שימוש בכח עצמי סביר תוך שלושים יום מיום תפישת הנכס על ידי הפולש. במקרה של פלישה למקרקעי ציבור קיים הסדר מיוחד בחוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 (ראה סעיפים 4 ו-5) בו נקבע כי סילוק הפולש ייעשה על ידי הוצאת צו סילוק שדינו כדין פסק-דין הניתן להוצאה לפועל. עם זאת למקבל הצו שמורה הזכות לבקש את עיכוב פועלו של הצו על דרך של פנייה לערכאות לצורך הוכחת זכותו במקרקעין.
6. במקרה דנן, אין המדובר בפלישה, לא כל שכן פלישה טרייה. פרופיט החזיקה בנכס כדין ונמנעה מלפנותו בתום התקופה החוזית כך שגם אם מעמדה היה של מסיג גבול לא הקנה למינהל את הזכות לפנותה בכח ועל כן הפינוי נעשה שלא כדין ושלא בסמכות. המינהל פעל שלא כדין בהפעילו כח לפינוי פרופיט מהנכס.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
