חתימה על הסכם ממון כהודאה בזכויות במקרקעין. 

ע"א 8089/03, אלישיב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

כב' השופטים א. גרוניס, א. רובינשטיין, ס. ג'ובראן

עו"ד א. שי אביטן, צ. אלישיב למערערים; עו"ד ש. ורטהיים, א. הלפרין למשיבים

19.01.2006

העובדות:

1. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1969 ויש להם שלושה ילדים משותפים. בשנת 1978 עברו בני הזוג על בית אשר נבנה על חלק ממקרקעין, אשר נרכשו על ידי הורי המשיב. עם פטירת אביו של המשיב, ירש המשיב שישית משטח המקרקעין, ומשנפטרה אימו, הועברה הבעלות בכל השטח האמור למשיב ואחיו, אשר התקשרו בהסכם שיתוף בו הוחלט כי מחצית מן הזכויות במקרקעין, לרבות הבית אשר נבנה עליהם, יוקצו למשיב, והשאר יועבר לאחיו.
2. המשיב חתם על שטר משכון, לפיו שיעבד את זכויותיו במקרקעין לשם הבטחת חובות חברה, אשר הינו בעל המניות בה, לבנק. מאחר והמקרקעין אינם מוסדרים, ניתנה על ידי המינהל התחייבות לרישום משכנתא לטובת הבנק, לכשיושלם הליך רישום המקרקעין.
3. בשלב כלשהו, התערער קשר הנישואין של המשיב והמערערת והם התגרשו, לאחר שחתמו על הסכם יחסי ממון וגירושין, אשר אושר על ידי בית הדין הרבני; כשנתיים לאחר החתימה על הסכם הממון, החל הבנק בהליכים למימוש שטר המשכון עליו חתם המשיב.
4. בקשתה של המערערת להצהיר על בעלותה בלפחות מחצית מהזכויות בנכס מקרקעין, ובמלוא הזכויות במחובר שהוקם עליהם, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי עד לשנת 1994 לא היה המשיב בעל הזכויות במקרקעין, ועל כן לא יכולה הייתה המערערת להעלות טענת שיתוף ביחס לנכס האמור.
5. על פסק דין זה הוגש הערעור, בו טוענת המערערת כי חלק מזכויות הבעלות במקרקעין ניתנו לה ולמשיב במתנה על ידי הוריו, וכי בית המגורים מומן מכספם המשותף. כן טוענת המערערת כי לא עלה בידי הבנק המבקש לסתור את חזקת השיתוך במקרקעין, ולהרים את נטל ההוכחה הנדרש לשם כך. בנוסף, טוענת המערערת כי מוטעית קביעת בית המשפט קמא כאילו חתימתה על הסכם הממון יש בה כדי להעיד על הסכמתה לשיעבוד הנכס לטובת הבנק.

הערעור נדחה.

החלטה:

1. חתימת המערערת על הסכם הממון עדות היא להודאתה בכך שזכויות הבעלות בבית המגורים שייכות היו מלכתחילה למשיב ואות היא להסכמתה כי הבעלות בבית תועבר אליה בכפוף לשעבוד הקיים לטובת הבנק.
2. במעמד החתימה על הסכם הממון הייתה המערערת מיוצגת על ידי עורך דין. בנסיבות אלו יש להניח, כי בא-כוחה של המערערת העמידה על משמעותן וטיבן של ההוראות הקבועות בהסכם הממון. זאת ועוד, גם אם המערערת חתמה על הסכם הממון מבלי לתת את הדעת לאמור בו ותוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטה, הרי שכעת מנועה היא מלהעלות טענות בדבר בטלותו של ההסכם.
3. אין מדובר במקרה זה בעסקאות נוגדות, שכן העברת הזכויות בדירת המגורים למערערת, הוכפפה מלכתחילה להתחייבות שניתנה לבנק.
4. המערערת חייבת הייתה להעלות את השגותיה באשר לשאלת זכויות הבעלות בבית המגורים, כמו גם באשר לשאלת תוקפו של שטר המשכון, כבר בעת החתימה על הסכם הממון. משנמענה היא מלעשות כן ומשנתנה הסכמתה לאמור בהסכם הממון, ובכלל זה להמשך שעבוד בית המגורים לטובת הבנק, לא תישמע כעת טענתה בדבר בטלות שטר המשכון.