ת"א 1767/03, נוהילה אלדר נ' פהמי אבו סנינה
השופט ד' מינץ
עו"ד ס' חורי לתובעים; עו"ד דר' מ' עצמון לנתבעים.
22.02.2004
העובדות:
התובעים הגישו שתי תביעות כנגד הנתבע בטענה כי הוא פולש לתוך המקרקעין שבבעלותם. הסעד המבוקש כנגד הנתבע בשתי התובענות הוא מתן צו מניעה קבוע לבל יבצע עבודה כלשהי במקרקעין. הגנת הנתבע היא שהוא בעליו של המקרקעין. המקרקעין נשוא התביעה מצויים באיזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור), מחוץ לתחום השיפוט של עיריית ירושלים ושל בית משפט זה. הנתבע טוען כי אין לבימה"ש בישראל סמכות בינ"ל לדון בתביעה וכי אין לו סמכות העניינית לדון בה, אלא לביהמ"ש מחוזי היות שמדובר בסכסוך הנוגע לזכויות הצדדים במקרקעין ולא לגבי השימוש בהם.
החלטה:
א. מיקומם של המקרקעין במקרה זה אינו קובע לעניין הסמכות הבינ"ל של ביהמ"ש. זאת משום שהצדדים עצמם הם ישראלים (למעט התובעת 1 שהיא תושבת ארה"ב), לפיכך ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בתובענה והוא הפורום הנאות לקיום הדיון בה.
ב. יתר על כן, העברת תושבי ישראל להתדיין בביהמ"ש שבאיזור, היא עצמה בעייתית ומלאכותית. היחסים שבין ישראל לבין האיזור אינם יחסים רגילים בין שתי מדינות ריבוניות, אלא האיזור הוא שטח הנתון לכיבוש ישראלי, המצוי בקרבתה, עליו ישראל מפעילה שליטה, ואשר בו מתגוררים אזרחים ותושבים ישראלים. הדברים הנ"ל מקבלים משנה תוקף בשעה שהאיזור בו מדובר מצוי ממש באמצע, בין ירושלים לאיזור ושעה ששני הצדדים ישראלים.
ג. בנוסף אלו אינם ימים כתיקונים, ולישראלים אסור להיכנס לאיזור והעברת ההליכים לשם, משמעותה בפועל, מחיקתם והבאתם לסיום במיתת נשיקה.
ד. המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש, הינו מבחן הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. זאת להבדיל מן הסעד המוענק בסוף ההליך. משקנה לו ביהמ"ש את סמכותו בעת הגשת התביעה ע"פ כתב התביעה, סמכותו זו קיימת עד להכרעה בסכסוך כולל השאלות שמעלה הנתבע בהגנתו.
ה. אכן לצורך הכרעה בעניין החזקה במקרקעין, נדרש ביהמ"ש לדון גם בזכויות הבעלות של הצדדים בהם, אך הוא מוסמך לעשות כן מכוח הסמכות הנגררת הנתונה לו בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. עם זאת, אין הכרעות ביהמ"ש בעניין זה מהוות מעשה בי"ד, שכן הן משמשות לצורך ההכרעה בסעד העיקרי המבוקש, ולשם כך בלבד.
ביהמ"ש קבע כי הסמכות הבינ"ל והעניינית נתונה לו.
השופט ד' מינץ
עו"ד ס' חורי לתובעים; עו"ד דר' מ' עצמון לנתבעים.
22.02.2004
העובדות:
התובעים הגישו שתי תביעות כנגד הנתבע בטענה כי הוא פולש לתוך המקרקעין שבבעלותם. הסעד המבוקש כנגד הנתבע בשתי התובענות הוא מתן צו מניעה קבוע לבל יבצע עבודה כלשהי במקרקעין. הגנת הנתבע היא שהוא בעליו של המקרקעין. המקרקעין נשוא התביעה מצויים באיזור יהודה ושומרון (להלן: האיזור), מחוץ לתחום השיפוט של עיריית ירושלים ושל בית משפט זה. הנתבע טוען כי אין לבימה"ש בישראל סמכות בינ"ל לדון בתביעה וכי אין לו סמכות העניינית לדון בה, אלא לביהמ"ש מחוזי היות שמדובר בסכסוך הנוגע לזכויות הצדדים במקרקעין ולא לגבי השימוש בהם.
החלטה:
א. מיקומם של המקרקעין במקרה זה אינו קובע לעניין הסמכות הבינ"ל של ביהמ"ש. זאת משום שהצדדים עצמם הם ישראלים (למעט התובעת 1 שהיא תושבת ארה"ב), לפיכך ביהמ"ש בישראל מוסמך לדון בתובענה והוא הפורום הנאות לקיום הדיון בה.
ב. יתר על כן, העברת תושבי ישראל להתדיין בביהמ"ש שבאיזור, היא עצמה בעייתית ומלאכותית. היחסים שבין ישראל לבין האיזור אינם יחסים רגילים בין שתי מדינות ריבוניות, אלא האיזור הוא שטח הנתון לכיבוש ישראלי, המצוי בקרבתה, עליו ישראל מפעילה שליטה, ואשר בו מתגוררים אזרחים ותושבים ישראלים. הדברים הנ"ל מקבלים משנה תוקף בשעה שהאיזור בו מדובר מצוי ממש באמצע, בין ירושלים לאיזור ושעה ששני הצדדים ישראלים.
ג. בנוסף אלו אינם ימים כתיקונים, ולישראלים אסור להיכנס לאיזור והעברת ההליכים לשם, משמעותה בפועל, מחיקתם והבאתם לסיום במיתת נשיקה.
ד. המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית של ביהמ"ש, הינו מבחן הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. זאת להבדיל מן הסעד המוענק בסוף ההליך. משקנה לו ביהמ"ש את סמכותו בעת הגשת התביעה ע"פ כתב התביעה, סמכותו זו קיימת עד להכרעה בסכסוך כולל השאלות שמעלה הנתבע בהגנתו.
ה. אכן לצורך הכרעה בעניין החזקה במקרקעין, נדרש ביהמ"ש לדון גם בזכויות הבעלות של הצדדים בהם, אך הוא מוסמך לעשות כן מכוח הסמכות הנגררת הנתונה לו בסעיף 76 לחוק בתי המשפט. עם זאת, אין הכרעות ביהמ"ש בעניין זה מהוות מעשה בי"ד, שכן הן משמשות לצורך ההכרעה בסעד העיקרי המבוקש, ולשם כך בלבד.
ביהמ"ש קבע כי הסמכות הבינ"ל והעניינית נתונה לו.
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il