ע"מ 2062/07, פלוני נ' אלמוני
בפני כב' השופטים י' צור, ע' קמה ומ' סובל
17.07.2007
העובדות:
המערער הגיש תובענה בה נתבקש סעד הצהרתי לפיו, אי-ההחזרה של שלושת ילדי בני הזוג לישראל מארצות-הברית בקיץ 2004 נעשתה שלא כדין, כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 3 לאמנת האג. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התובענה בקובעו, כי במועד זה מקום המגורים הרגיל של שלושת ילדי בני הזוג נמצא ברוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק.מכאן הערעור דנן.
החלטה:
א. בית המשפט קבע, כי המערער, שתבע את ההצהרה בבית משפט קמא, הוא זה שצריך היה להוכיח כי אי-החזרת הילדים לישראל בקיץ 2004 היוותה הפרה של ההסכמה בינו לבין המשיבה. ואולם, מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה נגזר, כי המערער לא עמד בנטל זה.
ב. כמו כן נקבע, כי בית משפט קמא היה צודק בסירובו להעניק למערער את ההצהרה המבוקשת גם אילו היה עולה בידי המערער להוכיח קיומה של הסכמה בינו לבין המשיבה על חזרת המשפחה לישראל בקיץ 2004.
ג. ראשית, סעיף 15 אינו מתיר לבית המשפט ליתן כל הצהרה הנובעת מהעובדות המוכחות, אלא רק "החלטה או קביעה אחרת שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה". המדינה, שדינה הוא הקובע לצורך השאלה האם אי-החזרת הילדים לישראל הפרה את זכויות המשמורת של המערער, אינה בהכרח מדינת ישראל, אלא המדינה שבה היה מקום מגוריהם הרגיל של הילדים סמוך לפני אי-החזרתם לישראל. אם מקום המגורים הרגיל של הילדים לפני אי-ההחזרה היה בניו-יורק, כי אז אין בית המשפט בישראל רשאי לקבוע שאי-ההחזרה נעשתה שלא כדין אלא אם כן היה בה להפר את זכויות המשמורת המוענקות למערער על פי הדין של ניו-יורק. בשים לב לכך שבקיץ 2004 מלאו שלוש שנים למגוריהם של הילדים בארצות-הברית בהסכמת שני ההורים, כאשר בכל אותה תקופה שני ההורים עבדו בארצות-הברית, רכשו בית מגורים מכספים שהעבירו מישראל, רכשו מכוניות, והתערו בחיי החברה והקהילה המקומיים, הרי מקום המגורים הרגיל של הילדים בקיץ 2004 היה בארצות-הברית.
ד. שנית, סעיף 15, במסגרתו תבע המערער את ההצהרה, מפקיד את הסמכות לנתינתה בידי "רשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד". מאחר שמקום המגורים הרגיל של הילדים בקיץ 2004 היה בניו-יורק גם אם הושגה הסכמה על חזרתם לישראל אז, ממילא הערכאה המוסמכת למתן ההצהרה הנה בית המשפט בניו-יורק ולא בית המשפט בישראל.
ה. שלישית, כאשר ילד מורחק מישראל למדינה אחרת או אינו מוחזר ממדינה אחרת לישראל, הדרך להחזרתו לישראל איננה הגשת תביעה לפי סעיף 15 לאמנה לבית המשפט בישראל, אלא בהגשת תביעה לפי סעיף 12 לאמנה לרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה בה הילד נמצא. רק רשות כזו אוחזת באמצעי אכיפה חוקיים המסוגלים להחזיר את הילד למקום מגוריו הרגיל. המערער לא נקט עד היום בהליך משפטי בארצות-הברית לשם השבת הילדים לישראל. זאת, למרות שרק בארצות-הברית יוכל הוא לקבל סעד אופרטיבי של השבת הילדים. בהעדר הליך כאמור לא ניתן לבקש מבית המשפט בישראל הצהרה לפי סעיף 15 לאמנה, שהרי הצהרה כזאת תישאר תלויה על בלימה ולא תשרת הליך עיקרי קיים.
הערעור נדחה
בפני כב' השופטים י' צור, ע' קמה ומ' סובל
17.07.2007
העובדות:
המערער הגיש תובענה בה נתבקש סעד הצהרתי לפיו, אי-ההחזרה של שלושת ילדי בני הזוג לישראל מארצות-הברית בקיץ 2004 נעשתה שלא כדין, כמשמעותו של ביטוי זה בסעיף 3 לאמנת האג. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התובענה בקובעו, כי במועד זה מקום המגורים הרגיל של שלושת ילדי בני הזוג נמצא ברוצ'סטר שבמדינת ניו-יורק.מכאן הערעור דנן.
החלטה:
א. בית המשפט קבע, כי המערער, שתבע את ההצהרה בבית משפט קמא, הוא זה שצריך היה להוכיח כי אי-החזרת הילדים לישראל בקיץ 2004 היוותה הפרה של ההסכמה בינו לבין המשיבה. ואולם, מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה נגזר, כי המערער לא עמד בנטל זה.
ב. כמו כן נקבע, כי בית משפט קמא היה צודק בסירובו להעניק למערער את ההצהרה המבוקשת גם אילו היה עולה בידי המערער להוכיח קיומה של הסכמה בינו לבין המשיבה על חזרת המשפחה לישראל בקיץ 2004.
ג. ראשית, סעיף 15 אינו מתיר לבית המשפט ליתן כל הצהרה הנובעת מהעובדות המוכחות, אלא רק "החלטה או קביעה אחרת שהרחקתו או אי החזרתו נעשתה שלא כדין כמשמעותן בסעיף 3 לאמנה". המדינה, שדינה הוא הקובע לצורך השאלה האם אי-החזרת הילדים לישראל הפרה את זכויות המשמורת של המערער, אינה בהכרח מדינת ישראל, אלא המדינה שבה היה מקום מגוריהם הרגיל של הילדים סמוך לפני אי-החזרתם לישראל. אם מקום המגורים הרגיל של הילדים לפני אי-ההחזרה היה בניו-יורק, כי אז אין בית המשפט בישראל רשאי לקבוע שאי-ההחזרה נעשתה שלא כדין אלא אם כן היה בה להפר את זכויות המשמורת המוענקות למערער על פי הדין של ניו-יורק. בשים לב לכך שבקיץ 2004 מלאו שלוש שנים למגוריהם של הילדים בארצות-הברית בהסכמת שני ההורים, כאשר בכל אותה תקופה שני ההורים עבדו בארצות-הברית, רכשו בית מגורים מכספים שהעבירו מישראל, רכשו מכוניות, והתערו בחיי החברה והקהילה המקומיים, הרי מקום המגורים הרגיל של הילדים בקיץ 2004 היה בארצות-הברית.
ד. שנית, סעיף 15, במסגרתו תבע המערער את ההצהרה, מפקיד את הסמכות לנתינתה בידי "רשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד". מאחר שמקום המגורים הרגיל של הילדים בקיץ 2004 היה בניו-יורק גם אם הושגה הסכמה על חזרתם לישראל אז, ממילא הערכאה המוסמכת למתן ההצהרה הנה בית המשפט בניו-יורק ולא בית המשפט בישראל.
ה. שלישית, כאשר ילד מורחק מישראל למדינה אחרת או אינו מוחזר ממדינה אחרת לישראל, הדרך להחזרתו לישראל איננה הגשת תביעה לפי סעיף 15 לאמנה לבית המשפט בישראל, אלא בהגשת תביעה לפי סעיף 12 לאמנה לרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה בה הילד נמצא. רק רשות כזו אוחזת באמצעי אכיפה חוקיים המסוגלים להחזיר את הילד למקום מגוריו הרגיל. המערער לא נקט עד היום בהליך משפטי בארצות-הברית לשם השבת הילדים לישראל. זאת, למרות שרק בארצות-הברית יוכל הוא לקבל סעד אופרטיבי של השבת הילדים. בהעדר הליך כאמור לא ניתן לבקש מבית המשפט בישראל הצהרה לפי סעיף 15 לאמנה, שהרי הצהרה כזאת תישאר תלויה על בלימה ולא תשרת הליך עיקרי קיים.
הערעור נדחה
את פסק הדין המלא תוכלו למצוא בתקדין, המאגר המשפטי הטוב ביותר בישראל, הכולל במנוי אחד מעל ל-500,000 מסמכי פסיקה וחקיקה וכחצי מיליון כתבות עיתון גלובס !!!
http://www.takdin.co.il
http://www.takdin.co.il
