איהאב עאסלה נ. מדינת ישראל 

בבית המשפט העליון
 
בש"פ  5931/08
 
בפני:  
 כבוד השופט י' דנציגר
 
העורר:
 איהאב עאסלה

   נגד

המשיבה: 
מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בב"ש 21233/08 שניתנה ביום 2.7.2008 על ידי כבוד השופטת מ' ברנט
 
תאריך הישיבה:                     ז' בתמוז התשס"ח (10.7.2008)

בשם העורר:                          עו"ד א' כנעאנה                         

בשם המשיבה:                       עו"ד מ' חדד

החלטה
 
 בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת מ' ברנט) מיום 2.7.2008, במסגרתה נדחה ערר שהגיש העורר כנגד החלטות בית משפט השלום בבאר-שבע מיום 11.2.2008 ומיום 18.6.2008.

הרקע העובדתי

1. נגד העורר הוגש, ביום 11.2.2008, כתב אישום לבית משפט השלום בבאר-שבע, במסגרתו יוחסה לו עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2. על פי עובדות כתב האישום, העורר ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אישה המאורסת לאחר (להלן: המתלוננת). החל מיום 2.1.2008 ובמשך תקופה בת כשלושה שבועות שלח הנאשם לטלפון הנייד של המתלוננת עשרות הודעות כתובות, בהן התחזה לאדם אחר, במסגרתן הודיע למתלוננת כי הוא מחזיק בידיו תצלומים בהם היא מתועדת במצבים אינטימיים עם גברים אחרים וציין בפניה כי הוא מכיר את בני משפחתה. בהודעות אלה איים בפגיעה שלא כדין בשמה הטוב של המתלוננת ובצנעת פרטיותה, בכך שאמר לה שיחשוף את התצלומים בפני ארוסה ובני משפחתה. העורר עשה זאת כדי להניע את המתלוננת לשלם לו סכום של 4,000 ש"ח או שתקיים עמו יחסי מין. בהמשך לכך, הסכים העורר להפחית את הסכום הכספי לסך של 1,500 ש"ח וזאת כדי להניע את המתלוננת לקיים עמו שיחה ארוטית.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו. בית משפט השלום (כבוד השופט ג' אמוראי) אישר, ביום 11.2.2008, את הסכמת הצדדים לפיה העורר ישוחרר למעצר בית מלא בבית אביו, בפיקוחו הצמוד של האב למשך 24 שעות ביממה. בנוסף, חויב העורר להפקיד 5,000 ש"ח במזומן (בשני תשלומים), לחתום על ערבות עצמית בסך 10,000 ש"ח ולהפקיד ערבות צד ג' של האב בסך 10,000 ש"ח. כמו כן נאסר על העורר ליצור קשר, בין בעקיפין ובין במישרין, עם המתלוננת, עד לסיום ההליכים.

4. ביום 4.5.2008 הגישה המשיבה כתב אישום נוסף נגד העורר, במסגרתו יוחסו לו עבירות של הפרת הוראה חוקית, ניסיון הדחה בעדות וניסיון פגיעה בפרטיות, וזאת לאחר שהפר את התנאי שהוטל עליו במסגרת החלטת בית משפט השלום מיום 11.2.2008, בדבר איסור יצירת קשר עם המתלוננת. על פי הנטען בכתב האישום האמור, העורר הניע את הגב' נרמין נטור להתקשר למתלוננת ולהשיג ממנה את הטלפון של ארוסה. העורר התקשר לארוס של המתלוננת, ביקש ממנו להיפגש עמו על מנת להציג לו צילומים של המתלוננת עם גבר אחר, והכל במטרה להניא את המתלוננת מלהעיד נגדו במשפטו.

5. עם הגשת כתב האישום הנוסף, הגישה המשיבה בקשה נוספת למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, וכן בקשה לעיון חוזר בהחלטה לשחרר את העורר בתנאים ובקשה לחילוט הערבויות שהופקדו.

6. בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט ג' אמוראי) קבע, ביום 15.5.2008, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית שמסבכת את העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו, בשני כתבי האישום. אשר לעילת מעצר, ציין בית משפט השלום כי קיים חשש לשיבוש מהלכי המשפט, מסוכנות לבטחונה של המתלוננת וכן עילת מעצר בגין הפרת תנאי שחרור וערובה. בית משפט השלום קבע כי "הגם שמן הדין להורות כבר בשלב זה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, אני מוצא לנכון בהתחשב בכך שמדובר במשיב ללא עבר פלילי, מורה בישראל, להורות על קבלת תסקיר מעצרים שיבחן חלופת מעצר הולמת ככל שיהיה בידי המשיב להציע".

7. ערר שהגיש העורר לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) התקבל, ביום 25.5.2008, במובן זה, שבית המשפט המחוזי הורה לבית משפט השלום לקבוע בהקדם את הבקשה למעצר לדיון ולקבל החלטה במעצר בלא היזקקות לתסקיר נוסף.

8. בית משפט השלום דן פעם נוספת בבקשת המעצר, ולאחר שמצא כי לא ניתן ליתן אמון בעורר, וכי חלופות המעצר שהוצעו (מעצר בית אצל שני אחיו) אינן מתאימות, שהרי העורר הפר את תנאי שחרורו בעבר, הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

9. העורר ערר לבית המשפט המחוזי, אשר דחה את הערר ביום 2.7.2008. בית המשפט המחוזי ציין כי העורר לא טען דבר לעניין אי קיומן של ראיות לכאורה, וכן כי קיימת עילת מעצר לאור הפרת התנאים המגבילים על ידי העורר. מכאן עבר בית המשפט קמא לבחון קיומה של חלופת מעצר. צויין כי העורר הפר את האמון שבית המשפט נתן בו עת הורה על שחרורו ממעצר בתנאים מגבילים, הן ביצירת קשר עם המתלוננת בעקיפין והן בניסיון להדחה בחקירה. תנאי המעצר לא יאפשרו לעורר להמשיך במעשיו, ולפיכך נדחה הערר. מכאן הערר שבפניי.

טענות העורר

10. לטענת העורר, בית משפט השלום הפגין זלזול בחירותו של העורר, התעלם ממצוקתו הקשה, מהיותו בחור בן 25 חסר כל עבר פלילי, היותו מורה המועסק על ידי משרד החינוך ומנסיבותיה של העבירה ה"שטותית" לדברי העורר.

11. העורר מלין כנגד התארכות ההליכים בבית משפט השלום, אשר רק לאחר 45 ימים נתן את ההחלטה בעניין מעצרו עד תום ההליכים, ובכך מנע ממנו את האפשרות לערור, בהקדם האפשרי, על מעצרו.

12. ב"כ העורר טען בפניי כי אמנם בא כוחו הקודם של העורר הסכים - בדיון מיום 11.2.2008 - לשחרורו של העורר בתנאים למעצר בית, אולם לדבריו, על בית המשפט קמא היה לבחון באופן עצמאי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. לדבריו, בית המשפט התעלם מכך שאין מדובר בעבירה המקימה חזקת מסוכנות, ואף אין בעורר כל מסוכנות קונקרטית. לדבריו, היעדר עבר פלילי וניהול אורח חיים נורמטיבי עובר לאירועים נשוא כתב האישום מוכיחים כי אין מדובר באדם מסוכן.

13. העורר טוען עוד, כי הוא כלל לא הפר את ההחלטה בעניין שחרורו בתנאים, שכן העורר לא יצר קשר עם המתלוננת, גם לא באופן עקיף, וכל מטרתו היתה לנסות ליצור קשר עם הארוס כדי "לנסות להרגיע את הרוחות", בלי איומים ובלי עוינות.

14. לטענת העורר, לא היה צורך בקבלת תסקיר נוסף, שכן התסקיר הקודם שהוגש בעניינו היה חיובי ביותר, אם כי לא כלל המלצה סופית, שכן שירות המבחן ביקש לשמוע את המתלוננת. בדיון שבפניי הוסיף וטען ב"כ העורר, עו"ד א' כנעאנה, כי בתסקיר המשלים שהוגש על ידי שירות המבחן התברר כי המתלוננת כלל אינה מוכנה לשתף פעולה ולהיפגש עם קצין המבחן, ולכן לא ניתנה המלצה סופית.

15. העורר סבור כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את מעצרו, שכן כל מעשיו נעשו על רקע רומנטי, ללא כוונה פלילית, וכי כוונתו היתה שהמתלוננת תסכים לחדש את הקשר הרומנטי עמו, ללא מטרה להשיג תמורה כספית כלשהי.

16. לדברי העורר, לא קיימות ראיות לכאורה לאישום של סחיטה באיומים, שכן לו היה רוצה לממש את ניסיון הסחיטה, היה צריך לחשוף את זהותו, ואז המתלוננת היתה יודעת שאין באיומים דבר. לדברי ב"כ העורר, עובדות המקרה אינן עולות כדי עבירה של סחיטה באיומים, בין היתר מכיוון שהעורר לא יכול היה לממש את האיום שלו. לדבריו, האיום לא יכול היה להתממש מאחר והמתלוננת ידעה שמעולם לא צולמה ב"מצבים אינטימיים", שכן מדובר בבחורה מוסלמית דתייה. עוד טען עו"ד כנעאנה כי המתלוננת היתה זו שהציעה תחילה תשלום כסף תמורת הצילומים, ולא היתה זו דרישה של העורר, אשר אף הציע למתלוננת כי הוא עצמו ישלם את הסכום שנדרש.

17. העורר מבקש לשחררו למעצר בית תוך איסור מגע בכל דרך עם העדים או לחילופין הרחקתו ממקום מגוריו, או כל חלופה אחרת שתבטיח את מטרת המעצר.

18. בדיון שבפניי הוסיף עו"ד כנעאנה וטען כי לא כל הפרה של תנאי השחרור מצדיקה החזרת הנאשם לאלתר למעצר מאחורי סורג ובריח, תוך שהוא תומך טענתו זו באסמכתאות [למשל בש"פ 782/99 מדינת ישראל נ' בן שמחון (לא פורסם, 4.2.1999)]. לדבריו, נסיבותיו האישיות של העורר מצדיקות מתן הזדמנות נוספת ושחרורו לחלופת מעצר.

טענות המשיבה

19. ב"כ המשיבה, עו"ד מ' חדד, השיבה וטענה כי כאשר הצדדים הציגו בפני בית משפט השלום הסכמה לעניין תנאי השחרור, יכול היה בית המשפט להניח כי הסנגור מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. מכל מקום, הוסיפה, כי ככל שהטענה היא לכשל בייצוג, הרי שלא הוצג בסיס ראייתי מספק לכך.

20. אשר לקיומן של ראיות לכאורה, הוסיפה עו"ד חדד כי העורר עצמו הודה בהודעתו במשטרה במעשים המיוחסים לו, ולא זו בלבד שהודה בשליחת ההודעות, אלא אף מסר כי הוא זה שדרש תשלום סכום כספי, בניגוד לטענת ב"כ העורר לפיה היוזמה לתשלום באה מהמתלוננת. לפיכך, ברי כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה.

21. בכל הנוגע לקיומה של עילת מעצר, הרי שהתמונה הכוללת, של כתב האישום הראשון וכתב האישום השני, בצירוף העובדה כי העורר הפר את תנאי השחרור, מלמדת על אדם אובססיבי וחדור מטרה, אשר הפר את האמון שבית המשפט נתן בו ואין מקום לשחררו כעת ממעצר. אשר לטענה כי לא כל הפרה מצדיקה החזרת הנאשם למעצר, השיבה עו"ד חדד כי אין מדובר בהפרת מעצר הבית גרידא, אלא באדם שהמשיך בביצוע העבירה לאחר ששוחרר. בנוסף, עולה כי העורר הציע לארוסה של המתלוננת לפגוש אותו בכפר-סבא או בנתניה, מרחק רב ממקום מעצר הבית בו היה נתון.

22. אשר לטענה כי עבירת הסחיטה באיומים אינה מתקיימת בנסיבות המקרה, בשל חוסר יכולת לממש את האיום, טענה ב"כ המשיבה כי מקומן של טענות אלה להתברר בהליך העיקרי. מכל מקום, טענה, כי היתה יכולת לממש את האיום, שכן אין חולק כי היו בידי העורר צילומים של המתלוננת מטיול משותף באילת בהן רואים אותו מאכיל אותה ומניח את ידו על כתפה. אמנם לכאורה מדובר בתמונות תמימות, אולם לטענת עו"ד חדד, העורר היה מודע היטב לכך שבמגזר המוסלמי לצילומים כאלו יכולה להיות השלכה קשה על המתלוננת.

דיון והכרעה

23. אף אם נתעלם מן העובדה שתחילה הסכים העורר (בין אם מדובר בבא כוחו הנוכחי או בבא כוחו הקודם) לשחרורו ממעצר לחלופה בדמות מעצר בית, כלומר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, הרי שאף לאחר עיון בחומר הראיות שהוצג בפניי, סבורני כי קיימות ראיות המספיקות בשלב זה להוכחת אשמתו של העורר לכאורה. כוונתי, בין היתר, להודעתו של העורר במשטרה מיום 10.2.2008, אשר נפתחת במלים: "אני מודה ואני מתנצל".

 עוד תיאר העורר בהודעתו האמורה כיצד שלח לטלפון הנייד של המתלוננת הודעות "שיש לי תמונות שלה ושל הבחור שיש לו רכב הונדה שהם ביחד... אבל [המתלוננת] לא יודעת שזה אני שולח לה את ההודעות. ושלחתי לה עוד הרבה הודעות כאלה בסגנון הזה." עוד פירט העורר בהודעתו כיצד דרש תשלום כספי בעד התמונות: "כתבתי לה שאם היא לא תיתן לי 4000 ש"ח אני אשלח את התמונות להורים שלה או לארוס שלה. והיא היתה בלחץ והיא הסכימה לתת לי כסף...". גם באשר לאישום הנוסף, אמר העורר בהודעתו במשטרה מיום 1.5.2008: "אני טעיתי טעות מאוד גדולה" וכן מסר כיצד התקשר לארוסה של המתלוננת, לטענתו על מנת שישכנע את המתלוננת לבטל את התלונה. סבורני כי בשלב זה של הדיון בשאלת המעצר עד תום ההליכים מבססות הודעות אלה - בצירוף הודעותיה של המתלוננת - ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר.

24. אשר לשאלות שהעלה ב"כ העורר - ובפרט האם היה בכוחו של העורר לממש את האיום אם לאו - דינן של שאלות אלה להתברר במהלך ההליך העיקרי ולא בשלב זה, אשר בו אין בית המשפט נדרש לראיות באופן פרטני ומדוקדק.

25. אשר לקיומה של עילת מעצר, כבר נפסק כי עבירה של סחיטה באיומים הינה עבירה אשר מעצם טיבה וטבעה מעידה על מסוכנות, וכן היא עשויה להקים עילת מעצר של חשש לשיבוש מהלכי משפט בדרך של הטלת מורא על קרבן האיומים (בש"פ 3482/08 שלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2008) והאסמכתאות הנזכרות שם). במקרה דנן, מעבר לעילת המעצר בגין מסוכנות הנובעת מהעבירה עצמה, הרי קיימת גם עילת מעצר ברורה וממשית הנובעת מהפרת תנאי השחרור שהוטלו על העורר. הפרת תנאי השחרור מעידה על כך שאין בכוחה של חלופת המעצר, על כל תנאיה והגורמים המפקחים המעורבים בה, כדי להבטיח באופן רציני ואמין את מטרת עילת המעצר המקורית ולשמש לה תחליף ראוי (בש"פ 3239/08 שוקרון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.5.2008) והאסמכתאות הנזכרות שם).

26. אכן, צודקת ב"כ המשיבה כי משעה שהפר העורר את תנאי שחרורו בערובה, בכך שיצר קשר עם ארוסה של המתלוננת בניסיון להשפיע על המתלוננת (שהרי הוא עצמו טוען כי כוונתו היתה שהמתלוננת תבטל את התלונה נגדו), הרי שהוא הפר את האמון שנתן בו בית המשפט בשחררו אותו לחלופת מעצר הפרה חמורה, שהתבטאה בביצוע עבירה נוספת. בעשותו כן הוכיח העורר כי הוא אינו מכבד את תנאי השחרור, כי האובססיביות שלו כלפי המתלוננת עדיין קיימת ולפיכך לא ניתן, בשלב זה, לתת בו אמון כי לא ימשיך וייצור קשר עם המתלוננת או עם אחרים הקשורים אליה.

27. לאור האמור לעיל, ועל אף שהנני מודע לעובדה כי העורר הינו, ככלל, אדם נורמטיבי, מורה במקצועו ללא עבר פלילי, איני רואה מקום לשחררו לחלופת מעצר.

 ניתנה היום, ז' בתמוז התשס"ח (10.7.2008).