קינה על זיקנת ההדר ושיבת הכבוד 

"אתה נראה ממש זקן", "איך רואים עלייך את השנים", "מה קרה לכם בזמן האחרון? הזדקנתם?".
אלה הם המשפטים העומדים בראש דברי ההעלבה הרווחים במציאות של ימינו אלה. ככל שהאדם צובר שנים, כך שואף הוא להתרחק ככל האפשר מכל דבר המריח מזיקנה, קשישות, וכל יתר הסממנים המאפיינים את השנים המאוחרות: קמטי הפנים, לובן השיער, כתמי העור, הכרס המתעגלת, ההילוך האיטי, גרירת הרגליים, הארכאיות של השפה...
מה לא יעשו המבוגרים של ראשית המאה העשרים ואחת כדי לנוס מקשישותם? באיזה אמצעי לא יהססו מלהשתמש, אם ישיב להם ולו קמצוץ מנעוריהם? במה לא יבחלו? מכוני כושר וסלוני יופי, ניתוחים קוסמטיים ואמונות תפלות, ריצות בוקר ומסיכות לילה, צביעת שיער ומתיחת פנים, כל הפרמקולוגיה הרפואית החדשה: כדורי שינה וסמי מרץ, תרופות משיבות נעורים וגלולות ויאגרה. בצידן - תפילות עתיקות וקמיעות, קוסמות וידעונים, חולצות טי ומכנסונים צמודים, סנדלי פלטפורמה ונעלי התעמלות, מים קדושים ודיאטות פלאיות...
מזה דורות לא נראו הסבתות קנאיות וחקייניות כל כך כלפי נכדותיהן. מימי בריאת העולם לא נראו אמהות אוחזות בכנף בגדי בנותיהן כדי לא לפגר, חלילה, במירוצן אל הזוהר, התהילה, הפרסום, ההערצה. לא לחינם נאמר כי הילדים של ימינו ממהרים להתבגר ואילו המבוגרים ממהרים להתיילד...
מה בעצם הניף אל על דגלים משונים אלה? דומה שיחד עם הערכים של הדורות הקודמים (הצינעה, הבושה, האמונה, היושר, הכבוד ההדדי) קרסו על חורבותיהם והלכו לעולמם מושגים שבמשך דורות היו שגורים על פיהם של בני האדם: זקני העדה החכמים, הסבא והסבתא הנערצים, לבני השיער המכובדים, עתירי הניסיון המוערכים, הקשישים ההדורים...
גם השיח הבין דורי כמעט וחוסל תחת דהירתה של העגה הצעירה, האוכלת בעברית התקנית כל חלקה טובה ומכרסמת ביסודותיה שהוקמו בעמל רב ובהתלהבות עצומה. תחת הכבוד בא הבוז המלגלג והדה- לגיטימציה כלפי הזקנים בחברה המודרנית. הם אינם עובדים, הם למעמסה על הדור הצעיר, הם תופסים מקומות עבודה נחשבים, הם אינם מפנים משרות בכירות. הגיעה שעתם ללכת הביתה...
הלהט התוסס של הקידמה הוא מהם והלאה: המחשב, האינטרנט, הדואר האלקטרוני, הדור השלישי של הטלפון הסלולארי, המסרונים, מנווטי התנועה המכונים "ג'י.פי.אס", המשחקים האלקטרוניים, פיתוחי הטכנולוגיה העילית (הלא היא ה"היי טק"), כל אלה נראים בעיני הדור החדש כנטע זר בהווייתם ובשיחם של הזקנים...
ובכל זאת, אולי כמשקל שכנגד, ניכר יתרונם של הקשישים, וזאת בתחום הידע האישי, ההתמצאות בתחומים מגוונים וקלות ההליכה והשוטטות בנתיבי החוכמה והדעת. הם שיננו את תלמודם בימים ובלילות, עד שרכשו בקיאות מפליגה בספרות ובהיסטוריה, במדעים ובגיאוגרפיה, בתנ"ך ובפרקי אבות, במשלי איזופוס ולה פונטיין, באגדות עם ובמיתולוגיה.
היה ונשאלו על שירתו וסיפוריו של ביאליק, האידיליות של דוד שמעוני, התוכחה של אורי צבי גרינברג, הפואמות של טשרניחובסקי, נפתולי השפה של שי עגנון, שיריהן של רחל או זלדה, עלילות מיקי מהו של אברהם שלונסקי, השירים המרגשים של נתן יונתן, או לחילופין משל יותם ושירת הים, חזון העצמות היבשות וכרמו של נבות, אופייה של איזבל והחום של אבישג השונמית, החבל שהשתלשל מחלונה של רחב ביריחו, ואולי האיליאדה של הומרוס, היצירות של גתה ושילר, הסימפוניות של בטהובן, הקונצ'רטי של מוצרט, ועוד שכמותם ושכמותן, היו מפשפשים בירכתי זיכרונם, מוגיעים את מוחם ושולפים תשובה שלעיתים הפתיעה גם אותם...
יכולת לראות אתם את מלחמות השושנים, ארמונות בית טיודור, המתקפות של ג'ינגיס חאן, לרכב על הפילים של חניבעל, לטעום מעוגותיה של מארי אנטואנט, לשוט עם הויקינגים, לטייל בחומה הסינית, להתפעל מאלכסנדר מוקדון, להגיע עם אוניותיו של כריסטופר קולומבוס לאמריקה, ואפילו לצלול עם הנאוטילוס וקפטן נמו במימי האוקיינוס של ז'ול ורן...
אפשר לטייל אתם לגבעות שייח אברק, לבתי הטמפלרים באלוני אבא, לתנור במטולה, לנחל עמוד הנשפך מהגליל המערבי בואכה הכנרת, לחוף דור, למושבות הבילויים, לנקרות של ראש הנקרה, ליישובים הראשונים של עמק יזרעאל ובית שאן, לרמות נפתלי ומצודת "כח", למזכרת בתיה ולמשטרת עירק סואידן, לגבעות 69 ו - 113 של מלחמות גבעתי בצבא המצרי, ועוד מקומות ואתרים בהם טיילו ואותם שיננו על ליבם עד כי אין להם צורך באטלס, במפת דרכים, וכמובן ב"ג'י.פי.אס" שכבר הזכרנו...
לכפול 48 ב - 62 נשאר עד היום מעין שעשוע בעיניהם, ומכאן המבט הלעגני שהם משלחים כלפי בני התשחורת, שאפילו הפעולה של תשע כפול שש קשה בעיניהם והם נזקקים לעזרתו של המחשבון. בנסיבות אלה מה ילינו על מבחני הבגרות במתמטיקה הנראים להם הר בלתי עביר או תהום שרק המורה הפרטי יצילם מליפול אליה בצלילה מפחידה.
הם רואים בצער את רציחתה של העברית התקנית, הנכונה והמשובחת, שבדי עמל השתרשה, התעמקה, התפשטה והונחלה (בימי הנחלת הלשון) וכמעט קנתה שליטה בארץ, עד שנפלו חומותיה בפני צבא ההמונים של העברית הוולגרית, הפראית, שאינה מקדשת שום כלל לשוני או הגייתי. בעצב גובר הם עדים להיעלמותם מילים ומונחים שכנראה לא נשאו חן בעיני הדורות הצעירים, מפאת היותם מיושנים מדי, "חנונים" להחריד, בעלי ניחוח גלותי או פולני, או שאינם משדרים יוקרה, חדשנות, יוהרה, גבריות וחוצפה.
ולכן נוצר עולם של "כאילו". אומרת הנערה לחברתה: "אז כאילו הלכתי להיפגש איתו וכאילו חיכה לי במקום שכאילו קבענו" ואתה תמה, האם סיפור אמיתי היא מספרת או משהו מהגיגי ליבה שייחלה שיקרה או שמא חלום ומשאת נפש בלבד?...
והשקל המסכן, שעבר ניתוח לשינוי מין והפך לנקבה: שתי שקל, ועשר שקל ושלוש שקל ושש שקל, כאילו להכעיס...
ויהיו שיאמרו 'מה זה בעצם משנה? הרי העברית חיה ונושמת, השתחררה מכבלי הציוויים החמורים של ועד הלשון והאקדמיה ללשון עברית'. יתכן. אבל באוזניו של דור שלם נשמעת שפת העוועים הזו זרה ומנוכרת, מסורסת ועלובה, נמוכה ומעוותת.
הוא תוהה כיצד זה שהגבירה ההדורה שהילכה זקופת קומה בארמונות הלשון של חיים נחמן, אליעזר בן יהודה, אלתרמן ושלונסקי, הפכה לשפחה חרופה ולשפת ביבים נלוזה בפיהם של גודשי הפאבים, משוטטי הרחובות, בלייני הלילה, כמו גם נערי התיכון ובנות הסמינרים.
מה יהיה אם כן גורלו? האם ידמה למי שגלה מארצו או היגר לארץ חדשה, ומדי פעם נתקף געגועים עזים למכורתו? האם מחוזות הילדות הלשוניים שחווה אבדו ללא שוב?
האם מתי המדבר באמת הלכו לעולמם? האם הציפור אינה שבה עוד מארצות החום? ונאום הקפיטן, ההוא מהטור השביעי, עוד מובן למישהו? ומה על 'לכל איש יש שם' או 'טללי הנעורים העבריים' של 'מגש הכסף' האם עודם מרטיטים לבבות? והאם עץ השדה, שכמוהו כאדם, עדיין מציב את ענפיו גם בחלונו של הדור החדש? ו'אריה בעל גוף' בצד 'מגילת האש' ו'כוכבים בחוץ' ליד 'הוא הלך בשדות', וחנוך לוין ופנחס שדה, יעקב פיכמן ואברהם ברוידס, זריצקי ואנה טיכו וכל יתר שוכני הפנתיאון המפואר של העברית הנמלצת במקצת והכול כך עשירה ודשנה, ואלה של האמנות הישראלית המובחרת, האם נעזבו לנפשם ומקומם לא יכירם?
איזה שיממון לשוני מצפה לנו בדור שהתרחק משפת האם שקמה לתחייה אחרי שנים רבות של שהייה בתהום הנשייה? מי יזכור את העברית אוהבת הקיצור? הרי משפט כגון ' כבר אמש ביקשתיך ליטול ממני את הספרים' ייראה ירחמיאלי להחריד או שיבוש חמור של עולה חדש כלפי העברית העכשווית.
שאו עיניכם וראו: חמישה מליון יהודים התקבצו ובאו לכאן או נולדו בישראל. זהו כנראה הקיבוץ היהודי הגדול ביותר כיום, נוכח נישואי התערובת המחמירים ביהדות האמריקאית. האם צפויים אנו לחיות את האבסורד הנורא של ישראלים דלי לשון ועילגי שיח ששפת הרחוב והעגה המתחלפת שולטות בלשונם?
אני חוזר אל הכותרת. זוהי אכן קינה אמיתית על הכבוד שגלה מאיתנו, על ההדר האישי והלאומי שנמוג, על זילות השפה, על הגאווה בבורות, על השחיתות הגואה, על האדישות של איש כלפי גורלו של רעהו, על התגשמות הנבואה כי 'באין חזון ייפרע עם'....

* * * * *

...מבין השורות צץ לפתע קורא אלמוני. החיוך שעל פניו משדר משהו שבין לגלוג למבוכה. הוא מרפרף על המילים, מהרהר, וכאילו באקראי שולף מן הלקסיקון החדש מילה פופולארית שאיש בעצם אינו יודע את פירושה המדויק: "סתאאאאם!