דחיית תביעה לקיום צוואה שנערכה על פי הנטען בעל פה 

ת"ע 1880/05, המנוח ר.ה. ז"ל נ' צ.צ.

כב' השופט ס' ג'יוסי

עו"ד צבי ארנברג לתובעת; עו"ד אליוט רוזנשטיין לנתבעת

09.07.2008

העובדות:
המנוח ר.ה. ז"ל, נולד ביום 22.12.1932 ונפטר ביום 24.1.05 (להלן:"המנוח"); על פי הנטען המנוח הותיר אחריו שתי צוואות, אחת בכתב מיום 2.5.00 והשנייה בעל פה מיום 24.1.05. את הצוואה בעל פה ביקשה בתו התובעת דנן לקיים, ואילו קיום הצוואה בכתב נתבקש ע"י אלמנתו-הנתבעת, כאשר כל אחת מן השתיים מתנגדת לקיום הצוואה בה מצדדת האחרת. בצוואתו בעל פה הנחיל המנוח את כלל עיזבונו לבתו התובעת והדיר את שאר ילדיו. לעומת זאת, בצוואתו בכתב הוא הנחיל את עזבונו לחמישה מתוך ששת ילדיו, עליהם נמנים התובעת ושני ילדיו מאלמנתו הנתבעת וכן לעוד שני נכדים, והדיר את בנו ר' מצוואתו זו.

החלטה:
א. לטענת התובעת, מספר ימים לפני פטירת המנוח, הוא ביקר אצל הרופא שיידע אותו על מצבו הבריאותי הקשה, כאשר הוא עצמו התייחס לבשורה מרה זו "כגזר דין מוות". מאז הביקור מצבו הפיזי והנפשי של המנוח הלך והתדרדר והוא בחר, באותם ימים, להביע את רצונו בנוגע לעיזבונו בפני שני אנשים שונים במועדים שונים. בסופו של דבר, טענה התובעת, כי המנוח, שהיה אדם מבוגר וחולה מזה מספר שנים, נפטר בשל מצבו הבריאותי ולא בשל אירוע חיצוני, כגון תאונה. בנסיבות אלה טוענת התובעת, הוכח שהמנוח ערך את צוואתו שעה שראה עצמו מול פני המוות. במלים אחרות, טוענת התובעת, כי במקרה דנן התקיימו דרישות סעיף 23 לאמור- הדרישה הסובייקטיבית והאובייקטיבית.
ב. צוואה בעל פה נבדלת משלוש הצורות האחרות לעשיית צוואה בכך שהיא אינה נעשית על ידי המצווה בכתב, הוא אינו רואה את נוסח הצוואה הכתוב ואינו חותם עליו. בנסיבות אלה קם החשש כי הצוואה שבעל פה תיכשל בשיקוף מלא ומדויק של רצון המצווה. על כן הוצבו במסגרת סעיף 23 לחוק הירושה, דרישות שונות, שנועדו על מנת להסיר חשש זה, והן בגדר דרישות מהותיות לשם קיום צוואה בעל פה. ודוק: במקרה מעין זה בית המשפט נדרש להקפיד על מילוי כל הדרישות המפורטות בסעיף 23 לחוק הירושה ככתבן וכלשונן, כדי להבטיח, ככל האפשר, שהצוואה תקוים כפי שנאמרה בפועל מפי המצווה. לדרישות אלה יש להוסיף את הדרישה הכללית שבדיני צוואות לפיה על בית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וכי היא משקפת נאמנה גמירות דעתו של המצווה. נטל הוכחת קיומן של דרישות אלה מוטל על המבקש קיומה של צוואה בעל-פה.
ג. עם זאת ונוכח התכלית העליונה של דיני הצוואות והיא קיום רצון המת מאפשר סע' 25 לחוק , גם מקום שבו מסיבה כלשהי לא נתקיימו דרישות פורמאליות, לקיים את הצוואה אם שוכנע בית המשפט באמיתותה ולא נותר אצלו ספק כי הצוואה - כפי שהיא מונחת לפניו - נעשתה על-ידי המצווה.
ד. התובעת טענה, כי בהתאם להלכה הפסוקה, רואים מצווה כעומד מול פני המוות אם נתקיימו שני אלה: ראשית -המצווה חייב לראות עצמו מול פני המוות, וזהו היסוד הסובייקטיבי. ושנית- היסוד האוביקטיבי, היינו כי הנסיבות אכן מצדיקות את תחושתו האמורה של המצווה וכי מערכת הנסיבות היא כזאת, שבה יכול היה המנוח באופן סביר לאמץ את הדעה, כי הוא עומד מול פני המוות. בית המשפט קבע, בשים לב לראיות שהונחו בפניו, כי מצבו הרפואי של המנוח סמוך לפני פטירתו לא היה כה קשה עד כדי שרופאיו ראו בו כעומד מול פני המוות. בה בעת אין ספק כי המנוח סבל באותם מועדים ממחלות קשות שייתכן כי הן הביאו לפטירתו. כמו כן ציין בית המשפט, כי לא שוכנע שהמנוח ראה עצמו מול המוות.
ה. הלכה פסוקה היא, כי הדרישה שהמצווה יהיה שכיב מרע או מי שרואה עצמו מול פני המוות, הינה דרישה חיונית ויסודית לקיומה של הצוואה, ובלעדיה אין בפנינו צוואה, ולא ניתן להתגבר על העדרו של תנאי זה תוך שימוש בסעיף 25 (א) לחוק הירושה. דרישה זו עוגנה כיום בסעיף 25(ב)(4) לחוק הירושה, כמרכיב יסודי בצוואה בעל פה.