מדינת ישראל-משרד הפנים נ. זיאד חטיב 

בבית המשפט העליון
 
 עע"ם  1621/08

בפני:  
 כבוד השופט א' א' לוי

המערערת:
 מדינת ישראל - משרד הפנים
 
 נ  ג  ד

המשיבים:
 1. זיאד חטיב
 2. סחר חטיב
                                        
בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי  בירושלים, בעת"מ 817/07, מיום 16.1.08, שניתן על ידי כבוד השופטת י' צור

בשם המערערת:                     עו"ד מיכל מיכלין-פרידלנדר
בשם המשיבים:                      עו"ד סמדר בן נתן

החלטה
 
1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופטת יהודית צור), מיום ט' בשבט התשס"ח (16.01.2008), בו התקבלה עתירת המשיבים, ונקבע כי החלטת המבקשת לדחות על הסף את בקשתם לאיחוד משפחות, בטלה. עיכוב ביצוע פסק-הדין מתבקש עד להכרעה בערעור שהגישה המבקשת על החלטתו של בית-משפט קמא.

2. המשיב – אזרח ירדני הרשום אף במרשם 'האזור', כהגדרתו בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק האזרחות) – והמשיבה, אזרחית ישראלית, נישאו זה לזו בשנת 2007, ובעקבות כך פנו למבקש בבקשה לאיחוד משפחות. בקשתם סורבה לאחר שנקבע כי המבקש אינו זכאי לקבלת מעמד, הואיל והוא "תושב האזור" כהגדרתו של מושג זה בסעיף 1 לחוק האזרחות, התשס"ה-2005, לאמור:

"תושב אזור" – מי שרשום במרשם האוכלוסין של האזור, וכן מי שמתגורר באזור אף שאינו רשום במרשם האוכלוסין של האזור, ולמעט תושב ישראלי באזור (ההדגשה הוספה).
על ההחלטה לדחות את בקשתם הגישו המבקשים ערר, והוא נדחה.

3. ביום ט"ז באלול התשס"ז (30.08.07) הגישו המשיבים את עתירתם לבית-המשפט לעניינים מנהליים, וזו נסבה על השאלה אם הגדרת 'תושב אזור' בחוק האזרחות, חלה מאליה על אדם הרשום במרשם האזור, אף בעת שהוא רשום במרשם האוכלוסין של מדינה אחרת. נטען, כי חרף רישום המשיב כתושב האזור והיותו בעל תעודת-זהות פלסטינית, אין לראותו אוטומטית כעונה להגדרת חוק האזרחות, אלא יש להקדים ולבחון איזה מבין מרשמי האוכלוסין הוא הרלוונטי, במובן זה שהוא מבטא את המקום אליו מקיים המשיב את מרבית הזיקות.

4.  בית-המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירת המשיבים, וקבע כי דינה של ההחלטה לדחות את הבקשה לקבלת מעמד על הסף להתבטל, מאחר והמבקשת שגתה עת קבעה כי המשיב הוא תושב האזור, מבלי שבחנה את מכלול הנסיבות המשמשות בעניינו. בית-המשפט קמא עמד על מספר טעמים שהובילו אותו למסקנה לפיה אין להחיל על המשיב את הגדרת תושב האזור באופן אוטומטי, אך משום שהוא נכלל במרשם. בראשם של אלה ניצב רישום המשיב במרשם האוכלוסין הירדני, שכמוהו כראייה המקימה ספק ביחס להיותו תושב האזור. עוד נקבע, כי מאחר שתכליתו של חוק האזרחות היא מניעת מתן מעמד בישראל למי שהינו תושב האזור, שוב אין להסתפק בעובדת היות המשיב רשום, בין היתר, במרשם האזור, אלא יש לבצע בחינה מהותית ומעמיקה אשר תסייע לקבוע איזה מבין הרישומים "משקף נכונה את מקום מושבו האמיתי" (עמ' 5 לפסק-הדין). בית-משפט קמא אף קבע, כי המסקנה לפיה קיום רישום כפול מחייב עריכת בדיקה מהותית בעניינו של אדם, מתחזקת נוכח הפגיעה בזכות החוקתית לחיי משפחה, כפי שזו נלמדת מחוק האזרחות. פגיעה זו, נקבע, מחייבת הפעלתה של פרשנות מצמצת ביחס להגדרת תושב האזור, כשם שזו משמשת בחוק האזרחות.

5. בית-המשפט קמא הוסיף ובחן את קשריו של המשיב לאזור – ובהם עצם רישומו במרשם, הולדתו באחד מכפרי השומרון ומגוריו בו בשנות חייו הראשונות וכן העובדה כי קיבל תעודת-זהות פלסטינית עם הגיעו לגיל 16. כן נבחנו זיקותיו לירדן, ובהן מגוריו בה מאז מלאו לו ארבע שנים, היותו בעליהם של דרכון ושל תעודת-זהות ירדנית, וכן של מסמכים שהונפקו לצורך הגשת הבקשה בידי המודיעין הכללי הירדני ובית-הדין השרעי בעיר מגוריו באותה מדינה. משכך, נקבע כי אין לומר שמכלול הזיקות המתייחסות לאזור גוברות על אלו המתייחסות לירדן.

6. בערעור שהגישה על פסק-הדין האמור טוענת המבקשת, כי שגה בית-המשפט קמא עת קבע כי פירוש חוק האזרחות על רקע תכליתו, מחייב עריכת בדיקה מדוקדקת בעניינו של מי שרשום במרשם כפול. לעניין זה נטען, כי קריאת הוראת החוק כפשוטה שוללת מסקנה זו, והיא ברורה דיה בקביעתה כי יש לראות את מי שכלול במרשם האזור כתושב האזור. המבקשת מוסיפה ומשיגה על קביעות נוספות המופיעות בפסק-הדין, ובהן הספק שמקים רישום כפול של אדם.

7. בעקבות פסק-דינה של הערכאה קמא, ולאחר שהמבקשת הגישה את הערעור מטעמה, פנו המשיבים למשרד הפנים לצורך הסדרת מעמדו של המשיב, ובשלב מאוחר יותר נודע להם מטעמו כי הטיפול בבקשתם מושהה. כאשר תהו המשיבים מהי סיבת ההשהיה, פנתה המבקשת לבית-משפט זה בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין, תוך שהיא סומכת יתדותיה על השקפתה כי הסיכויים לקבלת הערעור גבוהים מחמת טעויות שנפלו בפסק-הדין. עוד גורסת המבקשת, כי פנייתם המחודשת של המשיבים למשרד הפנים, כמוה כדרישה לקבלת מעמד בישראל לאלתר, וזהו ניסיון לשנות את המצב הנוהג – בניגוד להוראת בית-המשפט קמא ובטרם הוכרע הערעור. כן מצהירה המבקשת, כי לא תפעל להרחקת המשיב מישראל, ותימנע מלשימו במשמורת עד למתן פסק הדין בערעור.

8. בתגובתם טענו המשיבים, כי אין כל יסוד להבחנה שעורכת המבקשת בין פנייתם למשרד הפנים עובר להגשת העתירה, ובין פנייתם החוזרת אליו, לאחר מתן פסק-הדין. לעניין זה נטען, כי המשיב אינו עותר לקבלת מעמד לאלתר, אלא לעריכת בדיקה של בקשתו לגופה. עוד נטען, כי אין די בנכונות המבקשת לאפשר את שהיית המשיב בישראל, הואיל וקבלת היתר מכוח חוק האזרחות טומנת בחובה גם קבלתה של אשרת עבודה בישראל. מאחר שהמבקשת הודיעה על הסכמתה לאפשר את הימצאות המשיב בתחומה עד לקבלת הכרעה בערעור, נדמה כי אין יסוד להוסיף ולהתנגד להעניק למשיב אשרת עבודה הדרושה לו במיוחד נוכח הולדת בנו, השוהה עמו ועם המשיבה בישראל. לבסוף, חולקים המשיבים על דברי המבקשת באשר למאזן הנוחות, הואיל ולהשקפתם הוא נוטה בבירור לטובתם, ואף גורסים כי לא עלה בידי המבקשת להראות כי גבוהים סיכויי הערעור להתקבל.

9. לא מצאתי מקום להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט קמא. בראש ובראשונה, לא שוכנעתי כי המשיב אמנם פנה בבקשה למשרד הפנים ליתן לו מעמד לאלתר, כפי שטענה המבקשת, אלא כדי לחדש את הטיפול בבקשתו – וזאת בהתאם לפסק-דינה של הערכאה קמא. אף אם תטופל בקשתו, והמשיב יימצא מתאים לקבלת מעמד בישראל בטרם יוכרע הערעור, סבורני כי לא יהיה בכך כדי ליצור "שינוי מצב של ממש, הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי", כאמור בטענות המבקשת. כשם שהטעימו המשיבים, אישור כזה אינו בלתי-מותלה, וניתן, עקרונית, לסייגו מלכתחילה, כמו גם בדיעבד. יתרה מכך, אם יימצא המשיב מתאים לקבל מעמד, יהא זה לאחר שיערכו הבדיקות המתאימות הנדרשות בבקשה מעין זו, וחזקה על אותן בדיקות שיהיה בהן מענה גם לשאלה אם בשהיית המשיב בישראל כרוך סיכון לציבור.

10. מבלי להביע דעה ביחס לערעור גופו, דומני כי אין לשלול כליל את סיכויו להתקבל, בהיותו מבוסס על ביקורת על פרשנותו של בית-המשפט קמא את הוראת חוק האזרחות והכניסה לישראל. עם זאת, מאזן הנוחות אינו מקים חריג לכלל הנוהג, לפיו לא יעוכב ביצוע פסק-דין משום הגשתו של ערעור (עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, פ"ד נז(6) 953, 958 (2003)). על המבקשת לשוב ולבחון את הבקשה שהפנה המשיב למשרד הפנים, כשם שהורתה על כך הערכאה קמא, וככל שיימצא מתאים לקבלת מעמד בישראל, תוכל המבקשת, בהתאם לסמכויותיה שבחוק, להגביל את האשרה שתינתן לו לפי ראות עיניה, ובלבד שתנמק את החלטתה. באשר לנכונות שהביעה המבקשת לאפשר את שהייתו של המשיב בתחומי ישראל עד להכרעה בערעור, סבורני כי בזו אין די. כידוע, ראוי כי בעל-דין יוכל ליהנות מפירות זכייתו במשפט, בהעדר טעם חריג למנוע זאת ממנו. קביעתו של בית-המשפט לעניינים מנהליים התייחסה למכלול ההיתרים שהם תולדה של קבלת מעמד מכוח איחוד משפחות, מבלי להגביל אילו מהם. משכך, נדרשת המבקשת לבחון את הבקשה לקבלת מעמד, ובכללה לא רק את סוגיית שהייתו של המבקש בישראל, אלא אף את האפשרות ליתן לו אשרת עבודה, הכל בהתאם להוראות הדין.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"א בתמוז התשס"ח (14.07.08).