כמה הייתי רוצה שאישה תנהל את העולם. אבל אישה אמיתית, לא סתם אדם עם ציצים. אני לא יודע איך הילארי קלינטון תהיה אם היא תיבחר, וכמה היא היתה מאפשרת לאינטואיציות נשיות נועזות להנחות את דרכה ואת דרכו של העולם המערבי כולו, אבל בכל זאת, הרשו לי לפנטז. רק לרגע, טוב? אחרי הכל, האם לא לכולם ברור – לפחות אינטואיטיבית - שאם הפוליטיקה היתה עוברת לידיהן של נשים אמיתיות, הפוליטיקה עצמה הייתה נהרסת באופן סופי. היא היתה נהרסת מכיוון שאצל אישה רעיונות ואידיאולוגיות הם לא יקרי ערך עד כדי כך. תחשבו על זה: אם אישה אמיתית היתה מנהלת את ישראל ואישה אמיתית הייתה מנהיגה את העם הפלסטיני, הן מיד היו מארחות אחת את השניה, מתעניינות בתרבות האחת של השניה ומרגישות ביחד את הרגע הזה, את ההווה המשותף. הן היו מדברות על הילדים ועל הבית... כל הפוקוס היה עובר לעכשיו, וכך הפוליטיקה היתה נהרסת. במקום פוליטיקה זו היתה שיחה של ממש. המושג הגברי 'הידברות' היה הופך לממשות חיה: פשוט מדברים, באמת מדברים. בעוד שהגברים נכנסים באופן טבעי ובלתי נמנע למחלוקות אידיאולוגיות עקרוניות ומוכנים למות בשבילן, אישה אמיתית היתה מחפשת הזדמנות לאהבה, לתקשורת ממשית עם האחר, וברגע שהיתה מוצאת אותה, מיד או כמעט מיד היא סוגרת את העניין כולו. הסוד נעוץ ביכולת נשית עמוקה – יכולת שהיא מטורפת, מפחידה, פראית ומדהימה כאחת – לוותר ברגע זה על הכל; לשים את הכל בצד אם יש הזדמנות לאהבה. מנהיגות גברית כל הזמן רוצה לעצב את העתיד, אך אילו היתה אישה אמיתית מעיזה לעטוף את כולנו בחיקה, היא היתה מתעקשת שאם כבר, צריך לעצב את הרגע הזה, את העכשיו שלנו. הפוליטיקה הגברית תמיד מדברת על "עתיד ילדינו", בזמן שהיא אף פעם אינה מגלה עניין אמיתי בהווה ילדינו. זה אף פעם לא משנה מה קורה לילדים עכשיו; הילדים של עכשיו, מה שחשוב הוא העתיד שלהם - וכמובן שכשמגיעים אל העתיד שלהם, אז אותם ילדים שגדלו מתעניינים עכשיו בעתיד של ילדיהם. ומה עם ההווה? ההווה – בינתיים, תמיד - דפוק לגמרי. יתכן שרק אישה היתה שמה לב שמוטב לטפל בהווה ומתוכו העתיד כבר יצמח, מכיוון שהעתיד הוא ממילא הפרי של ההווה. כאן פסיכולוגיית הזמן של האישה האמיתית לוקחת בגדול, מפני שמבחינתה יש רק הווה מתמשך, רגע אחד - הרגע הזה - שנפרש בלי קצה. בעוד שפוליטיקאים גברים מוכנים להרוג ולהיהרג בשם צדקתם, אישה היתה יכולה לוותר על כל המקומות שבהם היא צודקת. אין דבר יותר טבעי לאישה מאשר לוותר על היותה צודקת. אף אישה אמיתית, במצבה הטבעי והבריא, אינה מתעניינת בלהיות צודקת. אפילו לשונית זה נשמע לא טוב: "אבל אני צודקת!". להיות צודקת פירושו להכנס אל תוך עולם הגברים, לתאם את עצמה עם האופן שבו הם חושבים. מבחינת הגברים, שמטבעם הם הרבה יותר מנותקים מהיכולת לאהוב, יש חשיבות עצומה והרסנית לשאלה אם הם צודקים או לא. לאישה יש יכולת גבוהה ביותר לוותר בוויכוחים. בסופו של דבר היא תוותר: "טוב אתה צודק – מה זה משנה. אפשר ללכת הלאה?". כמה מרענן היה אילו זווית שכזו היתה נכנסת אל תוך לב לבה של הפוליטיקה העולמית: לא חשוב להיות צודקים. בכל ויכוח אני מוכנה להפסיד. בכל אידיאולוגיה אני מוכנה לוותר על שלי. מול כל עמדה לי אין עמדה. מפני שבסופו של דבר כל רצוני הוא לעשות את הרגע הזה יפה יותר. בוא, עצור רגע, זה לא נמצא שם. זה נמצא ב'ביחד' שלנו, כאן ועכשיו". זהו הכוח הנשי, הלפיד הבוער שלה: עזוב אותי מדאגה להרמוניה בעולם בעוד כמה שנים, האם יש הרמוניה בתוך החדר הזה בינינו? כי אם אין, אז שום דבר לא משנה; אז, כל מה שיש הוא מלים גדולות, מחשבות ורעיונות. מנהיגה אמיתית היתה ממלאת את כל המרחב בנוכחותה, מתפשטת בתור עכשיו אחד גדול. והפנטזיה שלי היא שהעכשיו שלה היה בולע את כל הדאגות הקטנות וההתנצחויות הקטנות ושום דבר פתאום לא היה עד כדי כך משנה. לא סתם נשים נמנעו מפיתוח של חזונות עתידניים לאורך ההסטוריה. כאן, לשם שינוי, לא היה מדובר בדיכוי הגברי האכזר כי אם בנטייה מופלאה של האישה. החזון הגדול שלה הוא חזון לגבי העכשיו. הנכונות לוותר ברגע זה על הכל כדי שכולם יהיו שמחים, כדי שהעולם כולו יהיה שמח ברגע זה ממש. השאלה של אישה אמיתית היא שאלה של סדר עדיפויות – מה חשוב יותר, השמחה של עכשיו או השמחה של מחר, לפעול כדי שכולם יהיו שמחים מחר או לאפשר מצב שבו כולם יהיו שמחים עכשיו? ובעוד שהמוח הגברי אומר: "אני דואג עכשיו לזה שמחר אני אהיה שמח", הכוח של הנשים הוא לעגן את העולם ולמשוך אותו אל תוך העכשיו; לאפשר לאנושות להתחיל להתמקם ולקבל שורשים, לא לרחף כל הזמן בתוך מירוץ מטורף. מערכת החינוך מונהגת ברובה על ידי מחנכות שאף אחת מהן היא לא אישה אמיתית. הן ויתרו על הערך הנשי הנפלא הזה והן מלמדות את הילדים פילוסופיית חיים המנוגדת לכל אינטואיציה טבעית שלהן: "אתם צריכים כל הזמן לרוץ לעבר העתיד. חשוב יותר לנוע מאשר להיות, חשוב יותר להתקדם מאשר לאהוב". תארו לכם עולם שבו המסר השקט שלוחשת התודעה הקולקטיבית על אוזני ילדינו הרכים: "בסופו של דבר, כל מה שחשוב הוא שהרגע הזה יתמלא באהבה". אחרי הכל, כולנו גדלנו היישר אל תוך טראנס קולקטיבי המונחה באכזריות על ידי פסיכולוגיית הזמן הגברית: לנוע, לנוע, ואף פעם לא לעצור.
* * *
כמובן, העניין כולו נמצא כבר בספר בראשית, במיתוס הזכרי האולטימטיבי של אדם וחוה. תחשבו לרגע, הם מסתובבים שם בגן העדן, רוחניים לחלוטין, ואז היא אומרת לו: "קח, תרגיש, תטעם, תחוש. כן, זה יהרוס לך הכל, אתה תעוף מגן עדן, אתה לא תחיה באידיאה. אתה תהרוס את כל מערכת היחסים שלך עם אלוהים הזכר, והוא ישלח אותך אל הארץ. אתה תצטרך לצאת לגלות איתי. ופתאום תזיע, ולי יכאב כשאני אלד, והכל יהיה מאד מאד אמיתי. אתה תתפוס את זה כגלות, ותכתוב על זה ספר שייקרא התנ"ך. תכתוב על געגועיך לגן עדן, ועל איך האישה והנחש משכו אותך אל הארץ, היגלו אותך וביזו אותך בפני האלוהים הזכר". זו הגרסה של הגבר. עכשיו, תארו לכם את ספר בראשית נכתב על ידי אישה, על ידי חווה: איך שהיא רצתה לחבר את אדם לתחושות, להביא לו את הרוחניות שלה, לנתק אותו מעולם של אידיאות, מעולם של מחשבות ורעיונות, ולקרב אותו אל הארץ, שירגיש. ואיך היא עשתה זאת? כמובן, באמצעות הנחש, שהוא האנרגיה המינית. שניהם ביחד מאיימים איום גדול מאוד על העולם של הגבר, עולם שכולו אידיאות. לפעמים נראה לי שהגבר עד היום לא סיים לכעוס על חווה והנחש: שני הממזרים שדפקו לו את העיסקה המושלמת עם אלוהים, שהוציאו אותו בכוח מהאידיאות. נתנו לו תפוח אדום, עסיסי, מדליק, לנגוס בו, ואותו תפוח אחד הרס את הכל. מה שאישה היתה יכולה להביא לעולם האומלל הזה כמנהיגה הוא לא אחר מאשר מהפכת אהבה שקטה, שהיא לא אידיאה אלא ממשות. ואולי דרך המהפכה הזאת סיפור בראשית היה יכול סוף סוף להשתנות. אז יהיה ברור שחווה עשתה מעשה חכם מאוד. אחרי הכל, מה ששוכחים לספר בספר בראשית הוא שאלוהים העצבני היה אלוהים הזכר, ואילו כאשר הם ירדו אל הארץ, הם פגשו אלוהים אישה. על אלוהים האישה הם לא מספרים שם, מכיוון שזה יהרוס את כל החוקים, את כל המצוות, את כל הפחדים וכל התשוקות האסורות. אלוהים האישה היה אומר שטוב לחיות כאן, שטוב לחיות ברגע הזה. וזה, במשפט אחד, תמצית המסר של מנהיגות נשית אמיתית.
* * *
לאמונתי, רק נשים עשויות בזמן הזה להציל את העולם מכליה. החשיבה העתידנית הגברית גומרת אותנו, לאט אבל בטוח. רק נשים יכולות לקחת את הראש של העולם - את הראש של התודעה הקולקטיבית שכל הזמן פונה לעבר העתיד - ובכוח עדין ואהבה בטוחה בעצמה להוריד אותו ולגרום לו להישיר מבט לעבר הרגע הזה, לעבר הטוטאליות והשפע של כדור הארץ, לעבר העכשיו של מערכות היחסים, לעבר האהבה שכבר ישנה, לעבר התחושות המקרקעות, הממשיות. לא צריך כל הזמן לרוץ עשר-עשרים שנה קדימה או שלוש מאות שנה קדימה כדי להשיג שם ביטחון. "יום יבוא ויהיה לנו ביטחון" – על מה אתה מדבר? יש כאן תחושת ביטחון אדירה, לאן אתה רץ? נשים צריכות למשוך את העולם יותר ויותר אל תוך הרגע הזה, והן חייבות לעשות זאת בצורה קוטבית מפני שהעולם נמצא כרגע במצב מאוד קוטבי. נראה לי שהתרבות האנושית לא יכולה להרשות לעצמה במצבה הנוכחי שנשים יהיו כל כך נחמדות ונדיבות כדי לחבוק גם את ההיבט הזכרי. הן חייבות לגלם עבור כולנו את השפיות הזאת. זה לא פמיניזם, זה "אהביזם" (מלשון אהבה); זה למשוך את הכל לעבר אהבה לרגע הזה, להגיד לכולם לעצור ולרקוד ולנשום ולהביט אחד בעיני השני, ולגשת אל הפוליטיקאיות ולהשפיע על תודעתן, שהפכה גברית ונוקשה כדי להתאים את עצמה לפוליטיקה אשר דרשה ממנה, כתנאי מקדים, את מות האישה שבתוכה. נשים צריכות לומר את דברן עכשיו. וגם אם לא ישמעו וגם אם יהיה מאוחר מדי, העיקר שהכוח הנשי, שהוא התקווה היחידה, יתחיל להתבטא בחופשיות. הכוח הנשי אמור להעז ולהציג את עצמו כפתרון, לא כעוד זווית ראייה; לא ראייה משלימה כי אם פתרון לאתגר הכלל אנושי. ואנחנו נמצאים כרגע בנקודה בזמן שבה הדבר אפשרי, מכיוון שזהו עידן שממילא מתחיל לסלוד יותר ויותר מאידיאות (יחד עם זה, זה עידן שהחליף את האידיאות הדתיות באידיאות קפיטליסטיות, ברעיונות על טובת המחר מבחינה טכנולוגית. עתיד ילדינו הוא עכשיו חידוש אינסופי של פלאפונים: הדור השלישי, הדור הרביעי, הדור החמישי, הדור השישי... כי כל מה שחשוב הוא דור המחר). השפה החדשה היא השפה של האישה: "אנחנו רוצים לחיות. אנחנו רוצים לחיות חיים מלאים. אנחנו רוצים לחוש. תעצרו את הכל, אנחנו רוצים לחוש". המרד של האישה מתריס כך: "אהבה, שלום, ביטחון – אנחנו לא מאמינות לכם, הגברים, שכל אלה יגיעו מחר. זה לא מקובל עלינו. אתם מוכרים לנו לוקשים. הבטחתם וכיזבתם. הייתם בשילטון במשך כמה מיליוני שנה, ונכשלתם. לא סיפקתם את הסחורה. תראו מה עשיתם. עכשיו שפה חדשה צריכה להופיע כפיתרון. ואם לא נאמץ אותה, אנחנו נידונים להרס, לכליה, לחורבן. אתם עשויים להיות ציניים בעניין הזה, אבל הציניות שלכם היא בדיוק תוצאה של היצמדות עיוורת לאידיאה שמרחיקה גם אתכם מכל תחושה. כולנו התקהינו. כולנו לא מרגישים יותר. במקום רגשות אמיתיים יש לנו דיכאונות גדולים, דכאונות שכולנו צריכים בדרך הזכרית לטייח באמצעות סרוקסט ופרוזאק ורטאלין. כל חוסר איזון שלנו אתם בוחרים להדחיק ולדכא, וגם להשתמש בו כדי למצוא הזדמנות נוספת לעשיית כסף ולשליטה בתודעה. אחרי הכל, מי המציא את כל התרופות האלה? גברים. ולמה? כי נשים היו רוצות לדבר על זה. באמת לדבר. הן היו רוצות לעצור את הכל ולהגיד, 'רגע, בואו נדבר על זה. איך זה יכול להיות שאנחנו מדוכאים כל כך? איך זה יכול להיות שכל כך כואב לנו, שאנחנו עצובים, ושהילדים שלנו היפראקטיביים?..."
* * *
אז זו הפנטזיה שלי: שהילארי קלינטון תיבחר, ושתעז להיות מנהיגה ולא מנהיג, וכך אולי לראשונה בהסטוריה של המין האנושי, ההווה יילקח מידי הפוליטיקאים ויוחזר לידינו.
