סנקצית הריבית המיוחדת בתביעת ביטוח 

בשנת 1988, הגיעה הכנסת למסקנה, כי קיימת בעיה במוסר התשלומים של המבטחים. לבתי המשפט הוספה סמכות לפסוק פיצויים עונשיים, כאשר המבטח מעכב, מעבר למותר, את תשלום תגמולי הביטוח. פיצויים אלה כונו בשם ריבית מיוחדת. בתי המשפט לא מיהרו לאמץ את שוט הריבית העונשית. השופטים היו, רובם ככולם, חסידי האסכולה האנגלית. לפיה המשפט האזרחי אינו מעניש. מטרתו להביא לקיום התחייבויות. להשיב את המצב לקדמותו ותו לא. מוסד הפיצויים העונשיים האמריקאי שנועד להרתיע גופים גדולים מלכתוש את הצרכנים היה זר להם.

אולם לאחרונה, החלו בתי המשפט להיות יותר ויותר מודעים לסמכות הענישה שניתנה להם.

בירור תביעת המבוטח נמשך בבית המשפט שש שנים. המבטח הערים קשיים במהלך ניהול התביעה, וסירב לשלם למבוטח את הפיצוי המגיע לו, גם כאשר נאספו בתיק עדויות רבות, שהצדיקו את שקילת עמדתו מחדש. בית המשפט קבע כי התנהגות המבטח גובלת בהתעמרות במבוטחו וחייב אותו במלוא תגמולי הביטוח וגם בריבית מיוחדת.

במקרה אחר חשד המבטח במבוטחו כי מחלתו פרצה עוד לפני עשיית הביטוח. המבוטח מסר למבטח שני אישורים רפואיים המעידים בוודאות על כך שהמחלה פרצה לאחר ההתקשרות בביטוח. למרות אישורים אלה, המשיך המבטח לדבוק בעמדתו. רק לאחר שהמבוטח הגיש תביעה לבית המשפט המבטח חזר בו מהטענה חסרת הבסיס. המבטח לא טרח להביא כל הסבר מדוע דבק בעמדתו גם לאחר המצאת האישורים. השופט הגיע למסקנה כי המבטח נהג בחוסר תום לב וחייבו בריבית מיוחדת מיום בו נמסרו לו האישורים הרפואיים החותכים.