תאונות מכוונות: התאבדות התנקשות 

אדם המשליך עצמו מתחת לרכב נוסע, או נשכב על פסי רכבת במטרה להתאבד, אינו זכאי לפיצויים.

אולם אם הנפגע נפטר, והותיר אחריו תלויים, לשון החוק תולה את זכותם של התלויים בשאלה אם המוות נגרם על ידי המעשה המכוון עצמו, או שמא נגרם על ידי השפעתו של המעשה המכוון על השימוש ברכב. במקרה הראשון התלויים במנוח אינם זכאים לפיצויים. במקרה השני התלויים זכאים. האבחנה בין השניים קשה. באותו מקרה בו אדם נשכב על פסי רכבת ונדרס למוות, היו כל השופטים בעליון בדעה כי התלויים בו אינם זכאים לפיצויים. שופטת אחת פסקה כך משום שלדידה כל מעשה התאבדות ברכב אינו מזכה את התלויים בפיצויים. שני השופטים האחרים פסקו כך, משום שמותו של המתאבד נגרם ישירות ממעשה ההתאבדות. מהנמקתם עולה, כי לו המתאבד היה מממש את כוונתו, באמצעות נהיגה ברכב שהייתה מסתיימת בתאונה קטלנית, התלויים בו היו זכאים לפיצויים.

לגבי התנקשות: אם ניסו להתנקש בחייו של נוסע או נהג, הוא עצמו לא יהיה זכאי לפיצויים, אך הנוסע או הנהג שאליהם לא כוונה ההתנקשות וגם הולך הרגל שנפגע באותו אירוע באקראי, יהיו זכאים לפיצויים.

לשון החוק בסוגיות אלה מסורבלת ומעוררת מחלוקת. לכן בכל מקרה של התאבדות, נזק מכוון וכיוצא באלה, רצוי להתייעץ אם בנסיבות המקרה, קיימת זכאות.