BANKER'S BLANKET BOND 

בית המשפט העליון דן באחת מתביעות הבטוח הגדולות בישראל .

בנק המזרחי אשר תבע מקבוצת מבטחות ובראשן חברת מגדל, סך של יותר מ- 12 מליון ש"ח הפסיד בדין.

תחילתה של הפרשה בראשית שנות השמונים, כאשר בנק ישראל ביקש לעודד את ענף היהלומים והעמיד לרשות העוסקים בו אשראי מסובסד במטבע חוץ.

יהלומן שחפץ באשראי היה חייב להפקיד יהלומים בבנק מסחרי ואלה היהלומים שמשו משכון מופקד בידי אותו בנק להבטחת האשראי. הוראת בנק ישראל אפשרו לבנק למסור את היהלומים ליהלומנים רק כדי שיוכלו לעבד אותם, ללטשם ולמכרם. זאת לתקופה מוגבלת בלבד כשהם חותמים על כתב נאמנות.

היהלומנים קיבלו על עצמם אחריות ליהלומים והיה עליהם לבטח אותם כנגד כל הסיכונים. חובת הנאמנות של היהלומנים כלפי הבנק הסתיימה אך ורק משהוחזרו היהלומים לבנק, או משהופקדה בבנק התמורה שהתקבלה ממכירת היהלומים.

איתרע מזלו של בנק המזרחי והיהלומים שהוא מסר לחלק מהיהלומנים לא חזרו לבנק, בנסיבות שלא התבררו כל צרכן. חלק מהיהלומנים אף הורשעו בפלילים, בעבירה של קבלת דבר במרמה.

בידי הבנק היתה פוליסת ביטוח מסוג BANKER'S BLANKET BOND המכסה אבדן רכוש כתוצאה מאבדן מסתורי בלתי מוסבר וזאת כאשר הרכוש מצוי בחצרים כלשהם הממוקמים בכל מקום שהוא.

הבנק פנה לחברות הבטוח אצלן הוצאה הפוליסה וביקש להפעילה.

החברות הפנו את הבנק להגדרת המלה "חצרים" שבפוליסה וטענו כי על פי הגדרה זו הפוליסה לא מכסה אבדן יהלומים מחוץ לחצרי הבנק. הכוונה היא לכסות רכוש שאבד מתוך חצרי הבנק בלבד ולא מחוצה להם.

אכן - השיב הבנק לחברות הבטוח - המונח חצרים הוגדר בפוליסה ככולל חצרים שהבנק מנהל בהם את עסקיו אולם לשון הפוליסה מדבר על "חצרים כלשהם". לא זו אף זו: הפוליסה מנוסחת באנגלית ובשפה זו, כאשר משתמשים במונח מוגדר, הוא מופיע באות גדולה ואילו במקרה זה המלה חצרים (PREMISES ) נרשמה באות קטנה בלבד.

המחלוקת הגיעה לבית המשפט העליון ונותחה בידי השופט שלמה לוין.

פרשנותה של פוליסת ביטוח, כמו פרשנות כל חוזה, הינה פרשנות מהותית המתמקדת בכוונת הצדדים, ולא פרשנות מילולית גרידא, המתבססת על דקדוקי לשון.

גם אם המונח חצרים כשלעצמו הוא דו משמעי, הרי בפוליסה הנדונה הוא הוגדר מפורשות ויש לתת לו את המשמעות העולה מן ההגדרה, דהיינו אך ורק חצרים המשמשים לניהול עסקיו של הבנק.

השופט דחה גם את טענת הבנק כי בפרשנותו הוא מרוקן מתוכן את הפוליסה שכן כך היא לעולם לא תחול על יהלומים הנמסרים ליהלומנים במסגרת המתוארת.

אכן, מסכים השופט, מטבע הדברים לא נועדו היהלומים להיות בחצרי הבנק אלא אצל היהלומנים. אולם לצורך ביטוח היהלומים נרכשו על ידי הבנק פוליסות אחרות, שאף בגינן הגיש הבנק תביעה וזו הסתיימה בפשרה.
פוליסות אלה נועדו לכסות את הסיכון של אבדן יהלומים השייכים לבנק או ללקוחותיו עקב הפרת אימונים מצד היהלומנים הנאמנים.

ברור כי פוליסות אחרונות אלה נועדו לחול במקרה שלפנינו. על כן קביעה כי הפוליסה של קבוצת החברות בראשות מגדל לא תחול במקרה זה, לא תסכל את מטרת הפוליסה.

בית המשפט דחה לפיכך את התביעה תוך חיוב בהוצאות משפט מהגבוהות שנפסקו אי פעם.

מסמך 118