סיום המחלוקת בדבר קיום חובת הגילוי היזומה 

האירוע

בתקופת האינפלציה הדוהרת, יזם שמואל רוטנברג עסק משגשג. קבוצה של משקיעים הטמינה בידיו סכומי כסף מזומן בקנה מידה עצום. למשכנם הקבוע של סכומים אלה בחר רוטנברג בסניף גבעת הרצל של בנק דיסקונט אשר היה פתוח רצוף מ- 8:30 ועד 16:00.

מסניף זה, הגיחו המזומנים שלוש פעמים בשבוע אל סניף בר-אילן של בנק המזרחי, שהו שם מספר שעות ושבו אחר כבוד לבנק דיסקונט.

יחודו של סניף המזרחי היה בכך שהוא נסגר בשעה 12:30 ונפתח מחדש ב- 14:30. השעות שלאחר הפתיחה נחשבו ליום ערך חדש. המזומנים של רוטנברג נכנסו לסניף לפני ההפסקה ועזבו אותו אחריה. בדרך זו צברו ההפקדות בכל פעם ריבית של "יום ערך" אחד בבנק המזרחי ולעומת זאת לא חויבו בריבית כלשהי בבנק דיסקונט. רוטנברג הקפיד להחזירם אליו עד 16:00 באותו יום ערך.

עסקי אויר אלה הניבו רווחים משמעותיים עד שיום אחד נגשו אל בלדרי הכספים שני רעולי פנים ותחת איומי נשק אספו אליהם את התיקים עם מיליוני שקלים בתוכם.

קיימת גם חובת גילוי יזומה

העסק המשגשג חדל להתקיים באותו יום. רוטנברג פנה לארבעת חברות הביטוח שביטחו את פעולותיו העסקיות ובראשן חברת הביטוח כלל.

בבית המשפט העליון טענו חברות הביטוח כי רוטנברג הטעה אותן בחוסר תום לב בקשר למטרת הפקדותיו.
רוטנברג לעומתן טען ואכן כך היה, כי חברות הביטוח לא הציבו בפניו שאלות בעניין זה. שופטי ההרכב דב לוין, תיאודור אור ואהרון ברק היו כולם בדעה כי "חובת הגילוי אינה מצטמצמת במענה לשאלות שבהצעת הביטוח והיא מחייבת לא פעם נקיטת יוזמה מצד המבוטח לקום ולחשוף בפני המבטח הפוטנציאלי נתונים שהם חיוניים כדי שהמבטח יוכל לשקול האם ובאילו תנאים יהא הוא מוכן לבטח את המבוטח הפוטנציאלי הניצב בפניו".

"כוונת מרמה"

יחד עם זאת התעוררה בין השופטים מחלוקת קשה.

השופט דב לוין היה בדעה כי רוטנברג הפר את חובת הגילוי. "מדובר באיש עסקים חריף וממולח שרזי הביטוח נהירים לו היטב. הוא הסתיר את העובדה שאין מדובר בהעברה שגרתית של כספים לבנק אלא שהכספים מצויים בחשיפה מאוד מסוכנת ברחובות קריה וברשות הרבים פרקי זמן ממושכים ובתנאי לחץ".

השופטים אור וברק לעומתו סברו כי במקרה זה עמד רוטנברג בחובת הגילוי. חברות הבטוח ידעו שמדובר בהעברת סכומים גדולים ביותר אל בנקים בלבה של עיר הומה וזה החשוב. מטרת העברת הכספים לא שינתה את מהות הסיכון. מתקבל על הדעת - מוסיף השופט אור - כי לרוטנברג לא היה ענין לגלות את שיטת פעולתו כדי למנוע תחרות ומשום שגאוותו לא היתה על הדרך הקלה בה ביקש לעשות רווחים.

רוטנברג יצא אולי מבויש מה מהדיון, אך מפוצה היטב.

מסמך 42