תביעה לתשלום ביטוח עבור ניתוח שבוצע בחו''ל, וחובת הגילוי 

שני בני זוג מבוגרים רכשו בחברת אררט פוליסת ביטוח נוסעים לחו"ל בשם "סע לשלום".
פניהם היו מיועדות לפריז. שנים עשר יום לאחר תחילת טיולם אושפז הבעל בבית חולים בפריז, שם נתגלה אצלו גידול סרטני. מיד הובהל הבעל לניתוח להסרת הגידול.

הבעל פנה לאררט וביקש כי זו האחרונה תכסה את הוצאות האשפוז והטפול הרפואי.

אררט סירבה לכסות הוצאות אלה בטענה שהבעל הפר את חובת הגילוי כלפיה.

מסתבר כי כחודשיים וחצי לפני יציאתו לחו"ל פנה הבעל לחדר מיון בבית החולים רמב"ם בשל כאבי בטן. כעבור מספר שעות חלפו הכאבים והוא שוחרר תוך ציון שלא היתה בעיה פנימית דחופה אך עם המלצה לבצע חוקן בריום ובדיקות נוספות וביניהן בדיקת אולטרה סאונד.

הבעל פנה מיד לרופאה המטפלת שלו שהורתה לו לבצע בדיקת אולטרה סאונד בלבד.

בבדיקה זו התגלה כי הוא סובל מ"פרוסטטה". לכן החליטה הרופאה כי אין צורך בביצוע בדיקות כלשהן נוספות.

חברת אררט החליטה כי אילו פעל הבעל על פי המלצת הרופאים של חדר המיון וביצע בהקדם את הבדיקות הנוספות, היה מתגלה הגידול הסרטני וכל טיפול רפואי נדרש בנושא זה היה מתבצע בארץ. כך היה נחסך הטיפול הרפואי שבוצע בחו"ל וממילא אררט היתה חוסכת את תגמולי הבטוח הנדרשים ממנה.

למרבה הצער, הוסיפה אררט, הבעל לא סיפר לה כי היה בחדר המיון ברמב"ם ועל ההמלצות הרפואיות שקיבל ושלא פעל על פיהן.

אשר על כן יש לראות אותו כמי שלא עמד בחובת הגילוי ולפטור אותה - את אררט - מתשלום תגמולי ביטוח.
המחלוקת הגיעה לדיון, בפני השופטים דוד בר-אופיר, רות שטרנברג-אליעז והדסה אחיטוב.

שלושת השופטים קבעו פה אחד כי כדי שאדם ייחשב למפר את חובת הגילוי אין צורך בכוונת מרמה מצידו. לכן אין רלבנטיות לשאלה אם הבעל ייחס חשיבות להיותו בחדר מיון, להמלצות שניתנו שם ולכך שלאחר טיפול אנלגטי חלפו הכאבים מבלי שנתגלתה בעיה דחופה כלשהי. טולדנו חייב היה לציין עובדות אלה לפני כריתת חוזה הביטוח.

מבוטח, כך קבעו השופטים, חייב חובת גילוי מוגברת כלפי חברת הביטוח. המבוטח חייב מיזמתו למסור למבטחת עמה הוא רוצה להתקשר בחוזה ביטוח כל פרט עובדתי העשוי להיות רלבנטי לענין והעשוי להשפיע על שיקול דעתה בבואה להחליט אם ברצונה להתקשר עמו ולהוציא לו פוליסת ביטוח.

לפיכך החליטו שלושת השופטים כי צדקה חברת אררט בסירובה לכסות את הוצאות הניתוח והטיפולים של הבעל.