דוד עמדי נ. בנק פועלי אגודה ישראל 

בבית המשפט העליון
 
רע"א  4719/08

בפני:  
 כבוד השופטת ע' ארבל

המבקש:
 דוד עמדי
 
 נ  ג  ד
 
המשיב:
 בנק פועלי אגודה ישראל
 

בקשת  רשות  ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 13.4.08 בבר"ע 1846/07 שניתנה על ידי כבוד השופטת י' שטופמן
                                     
המבקש:                              בעצמו                                      
בשם המשיב:                         עו"ד א' תושייה

החלטה
 

1.  לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) לדחות בקשה לעיכוב ביצוע צו מאסר אשר הוצא נגד המבקש בעקבות החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בתל אביב-יפו (כב' הרשם א' לכנר), במסגרתה ניתן כנגד המבקש צו חיוב בתשלומים.

2.  המבקש הינו סטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים החייב כספים למשיב. לטענתו, החוב בגינו נפתח נגדו תיק ההוצאה לפועל הינו בעקבות פעילות מסחרית כושלת אשר נוהלה בחשבונו על-ידי הוריו. יודגש, עם זאת, כי המבקש אינו כופר בחובתו להסדיר את חובו למשיב.
  ביום 20.5.2007 ניתנה החלטה על ידי ראש ההוצאה לפועל, אשר דחה את טענת המבקש כי בשל עומס הלימודים אין הוא יכול לעבוד בעבודה נוספת, בקבעו כי אין לקבל את הגישה לפיה לימודים קודמים לחובות בהוצאה לפועל. משכך, לנוכח פוטנציאל ההשתכרות של המשיב, ולאחר שקילת זכות המשיב לאכוף את פסק הדין במהירות וביעילות תוך מיצוי יכולת הפירעון של המבקש מחד, וזכותו של המבקש שלא ייאסר בגין כל תשלום שמעבר ליכולת המבוררת לקיים את פסק הדין מאידך, חויב המבקש לשלם למשיב סכום של 2,000 ש"ח בחודש החל מיום 28.6.2007. כן הוזהר המבקש כי במידה ולא ישלם את הסכום שנקבע, יכול ויוצא נגדו צו מאסר בשל בזיון ההוצאה לפועל.
  על החלטה זו של ראש ההוצאה לפועל, הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר נכון להיום, לדברי המבקש, הינה תלויה ועומדת. בנוסף, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין הכספי (להלן: הבקשה הראשונה). בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' פלפל) דחה בקשה זו, תוך שהוא מציין כי המדובר בחוב כספי אשר ככלל אין לעכבו, וכי בכתב הבקשה כלל לא אוזכרו סיכויי הערעור.
  ביום 12.2.2008 הוצאה למבקש הודעה והתראה על צו מאסר/הבאה בגין אי תשלום חובו למשיב. עקב כך, פנה המבקש בבקשה דחופה לבית המשפט המחוזי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וביצוע צו המאסר, עד למתן החלטה סופית בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידו לבית המשפט המחוזי (להלן: הבקשה השניה).  בית המשפט (כב' השופטת י' שטופמן), לאחר שקיבל את תגובת המשיב אשר התנגד בתוקף לבקשת המבקש, דחה בקשה זו, בהפנותו להחלטתו הקודמת של בית המשפט בה נדחתה בקשתו הראשונה של המבקש.
   בעקבות החלטה זו הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה דחופה לעיון מחדש בבקשתו לעיכוב ביצוע צו המאסר שהוצא נגדו (להלן: הבקשה השלישית). אף בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט (כב' השופטת י' שטופמן), אשר קבע כי בבקשתו השניה של המבקש לא פורטה כל טענה מן הדין המצדיקה עיכוב הליכים. עוד צויין, כי בקשתו השניה ובקשתו הראשונה של המבקש זהות הן כמעט לחלוטין, וכי העובדה שהוצא צו מאסר איננה עילה כשלעצמה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל.

 מכאן הבקשה שלפניי.

3. המבקש טוען כי יש לעכב את ביצועו של צו המאסר אשר הוצא נגדו עד למתן החלטה בבקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידו לבית המשפט המחוזי. לטענתו, החלטתו של ראש ההוצאה לפועל לפיה עליו לשלם סכום של 2,000 ש"ח לחודש ניתנה חרף הסכמת המשיב להסתפק בסכום של 600 ש"ח לחודש. עוד טוען המבקש כי מאז קבלת צו המאסר הוא מתקשה להתרכז בלימודיו, וכי הוא שרוי במצוקה נפשית ובפחד בשל צו המאסר המרחף מעל ראשו ולאור העובדה כי בזמן הקרוב צפויות לו בחינות בלימודיו.

4. המשיב מתנגד בתוקף לבקשת המבקש, וטוען כי המדובר בחוליה נוספת בשרשרת נסיונותיו של המבקש להתחמק מתשלום חובו. לטענתו, יש לדחות את הבקשה על הסף, מאחר והיא לא הוגשה במועד הנדרש על-פי תקנה 398 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). שנית, המשיב טוען כי הבקשה אותה מעלה המבקש אינה מעוררת כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, ומשכך אין היא מקנה זכות לבירור שיפוטי נוסף בפני ערכאת ערעור שניה. שלישית, לגופה של הבקשה, המשיב נסמך על ההלכה לפיה אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב ביצועו של פסק דין, ומדגיש כי המדובר בפסק דין כספי, אשר חריגים המקרים בהם יעוכב ביצועו.

5. לאחר שעיינתי בטענות המבקש, בתגובת המשיב, בשלוש החלטותיו של בית המשפט המחוזי ובהחלטת ראש ההוצאה לפועל, מצאתי כי יש מקום להיעתר לבקשה באופן חלקי. אכן, הכלל הבסיסי לענייננו מצוי בהוראת תקנה 466 לתקנות, הקובעת כי ככלל, על החלטה להתבצע מיד עם הינתנה, וכי אין בהגשת ערעור, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצועה. יובהר, כי בהקשר זה דינם של הליכי הוצאה לפועל כדינה של כל החלטה, כאמור בתקנה 470(1) לתקנות.
  עם זאת, בית המשפט יאות לסטות מהכלל האמור בהתקיימם של שני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. על המבקש לעכב ביצועה של החלטה להראות כי סיכויי הערעור הינם גבוהים, וכי ביצועה של ההחלטה יקשה עד מאוד על השבת המצב לקדמותו, באופן העלול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יתקבל הערעור (בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 8947/07 ‏מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (טרם פורסמה, 18.2.2008)).

6. בענייננו, עיון בהחלטת ראש ההוצאה לפועל מעלה כי בתגובה לטענת המבקש כי הוא מוכן לשלם סכום של 100 ש"ח לחודש, טען המשיב כי המבקש "יוכל לעמוד בתשלומים של 600-700 ש"ח לחודש". אף שאין להסיק מכך בהכרח כי המשיב מוכן להסתפק בסכום זה, אין מקום לשלול את הדבר. לפיכך, מבלי להביע דעה לגופו של עניין, מוכנה אני להניח לטובת העותר כי סיכויי ערעורו בהתייחס לנקודה זו, קרי גובה התשלום החודשי, גבוהים דיים באופן אשר יש בו כדי להצדיק את עיכוב ביצועו של צו המאסר.
  אשר למאזן הנוחות, מצביע המבקש בבקשתו על הנזק אשר עלול להיגרם לו כתוצאה ממימוש צו המאסר נגדו, ועל המצוקה הנגרמת לו, לטענתו, בעקבות צו המאסר התלוי ועומד נגדו. אכן, הפגיעה בחירותו של אדם קשה היא. חירותו של אדם היא מזכויותיו הבסיסיות ביותר, וכבר נאמר כי "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (דברי המשנה לנשיא אלון, בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת ? עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4), 715, 766 (1993), (להלן: עניין פרח)). יחד עם זאת, מטבע הדברים, קיים מתח מובנה בין זכויותיו של הזוכה לגבות את חובו לבין זכויותיו המוגנות של החייב, ועל בית המשפט, כמו גם על ראש ההוצאה לפועל, מוטלת החובה למצוא את האיזון הראוי בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. עמד על כך השופט רובינשטיין בהסתמכו על עניין פרח הנ"ל, בציינו כי:
"פשיטא שהמגמה הראשונית היא גביית החוב, כדי שלא יהא עולם הפקר; לזאת נועדה מערכת ההוצאה לפועל. אך מתלווה אליה, וכאן מקומו של האיזון, הזהירות בכבודו של החייב, כדי שעוניו לא יביא להשפלתו ? שתהא הירידה "ירידה לנכסי החייב ולא ירידה לחיי החייב" (רע"א 824/06 בנק הפועלים בע"מ נ' גרתי (לא פורסמה, 27.9.2006).
  בענייננו, אין חולק כי עם ביצוע צו המאסר עלול להיגרם למבקש נזק של ממש, אשר אף יקשה עליו לפרוע את חובו. לטעמי, אף אין להקל ראש בטענתו של המבקש כי לכשיסיים את לימודיו יצמח כושר השתכרותו ויקל עליו לפרוע את חובו, באופן אשר אף עשוי להתיישב עם האינטרס של המשיב לגבות את חובו בצורה אפקטיבית. ואולם, אל מול שיקול זה על בית-המשפט ליתן דעתו, כאמור, לאינטרס של הזוכה לפעול בדרך היעילה והמהירה לגביית חובו (רע"א 1230/07 דהן נ' ליפשיץ (לא פורסמה, 12.2.2007)).
  לנוכח האמור, בחינת מאזן הנוחות במקרה דנן מובילה אותי למסקנה כי מחד גיסא ? חיוב המבקש בסכום של 2,000 ש"ח לחודש עלולה, בנסיבות העניין, להביא לפגיעה קשה בו, ומאידך גיסא ? הסתפקות המשיב בסכום נמוך יותר עד להכרעה בבקשת הערעור אשר הוגשה על-ידי המבקש לבית המשפט המחוזי, תהא נסבלת. 

 אשר על כן, לנוכח נסיבותיו של המקרה דנן, ולאחר בחינתם, כאמור, של סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, מצאתי כי יש להיעתר חלקית לבקשת המבקש, באופן המאזן בין יכולת הפירעון של המבקש לבין זכותו של המשיב לגבות את חובו. משכך, ישא המבקש בתשלום חודשי בסך של 700 ש"ח לזכות המשיב, עד להכרעה בבקשת הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי. כל עוד ימלא המבקש אחר האמור, יעוכב ביצוע צו המאסר התלוי ועומד נגדו.

  הבקשה, אפוא, התקבלה בחלקה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

  ניתנה היום, י"א בתמוז תשס"ח (14.7.08).