הספר החדש של מנחם מ' פאלק "הציידים החדשים" (עשרה סיפורי פרוזאק), הינו ספר פרוזה ראשון לאחר ספרי שירה רבים. הספר מתאר אהבות בלתי אפשריות של דור עכשווי מאד, דור שמאופיין בסיפורי פאלק כדור שלם של בודדים, גברים ונשים – ובעיני המחבר זה דור שהכישלון רובץ לפתחו, גיבורים אבודים אשר מאשפתם נופלים "חיצים עקומים וחלודים", כפי שכתוב בגב הספר.
אפשר לומר שמשהו מן הרוח ששרתה על חלק משיריו של פאלק, שורה גם על סיפוריו הקצרים: נימה סמויה של ביקורת, אבק של ציניות בחלק מן התיאורים של גיבוריו האנטי-גיבורים, דמויות די אומללות המבקשות משמעות לחייהן. מצד הסיפורים של פאלק הוא מיצג של אנשים אפורים המנסים לשרוד רגעים של בדידות נואשת, המנסים למצוא מחצית שנייה למלא את החסר, מבקשים מפלט לגורלם.
יש בספר הרבה חושניות, וזו נראית כדרך למלא מחסור רוחני, מפגשים ארוטיים המסתיימים רובם ככולם במפח נפש, בתסכול, בפרידות קשות.
על גב הספר נאמר במלים חדות: "... עולם הזוי זה כולל שימוש באלמנטים מיסטיים כקריאה בקפה, קמעות וכישוף. בסיפור האחרון, הסוגר את המעגל, הגיבור-המספר מגיע לתחתית המדרגה, אם כי מבחינתו הוא נמצא בשיא שאין למעלה ממנו.
בין שני קטבים אלו נרקמת ומתוארת מציאות, ויש תחושה שזה ראי לדור, דור שחי לנגד עינינו – והתמונה שמצייר פאלק קשה. בעיניו, כך נראה, הדור שלנו הוא דור שטרם מצא את דרכו, זה דור שערכיו מתרוקנים, הכל סינתטי, וירטואלי – והמנייה היחידה בבורסה הזו, היא המניה של הבדידות. בעולם כה עקר הסוף אינו מבשר טובות.
ביקשתי להבין בשיחה עם מנחם פאלק מה מביא אותו לתאר תמונת עולם כה קודרת, מה הקשר בין סיפוריו לכלל יצירתו:
ש. הספר שלך הוא קובץ סיפורים קצרים, אבל מעבר לאפיזודות המסופרות יש מורכבות אנושית ויש עולם שמחפש את עצמו, שמחפש משמעות. האם הרגשת שאתה מבטא עולם אנושי שהולך ומתפרק, מאבד ודאות?
ת. האמת היא שאנו חיים בעולם חסר ודאות. הדברים משתנים במהירות עצומה, ההתפתחות הטכנולוגית היא מהירה, אמצעי הקשר והתקשורת סובבים אותנו מכל עבר, מעבירים אלינו מידע רב, שרובו אינו נחוץ לנו. בעולם כזה הקשר האנושי הולך ומתפורר, הקשר האישי הולך ונחלש. עולמו הפסיכולוגי של כל אדם הוא מורכב, נתון לשינויים, השפעות ושחיקה תחת כובד המציאות החיצונית.
עולם העבודה והתעסוקה הוא ראי לחברה כולה: אין קביעות כמעט בשום מסלול, חברות נפתחות ונסגרות, קרירה שנייה היא חלק מהותי מעולם זה. מצב זה מוביל לתחושת אי הודאות מעיקה.
יש תחושה שוודאויות מתערערות, שתחושת הביטחון מאבד גובה. כך גם המצב במדינתנו הקטנה בנושא הביטחון החברתי והאישי, בנושא הכלכלי, בתחום הפוליטי.
בין כל המישורים הללו של החיים, הגיבורים הצעירים והצעירים ברוחם המככבים בסיפורים, כמו שמככבים בחיים עצמם, מחפשים את דרכם, מחפשים את הצלע השנייה, מבקשים קשר שייתן להם אפיק חם לחיים יציבים יותר ומלאים יותר – וזו זעקה נואשת: מבקשים קשר קרוב יותר, אישי יותר, אולי עוגן אחד קבוע בעולם מתנכר, אכזר, משתנה ומתהווה מחדש כל הזמן.
ש. בסיפורים שלך מוצאים מצד אחד רצון לשמור על מסגרת ולחפש משענת ומצד שני רואים בדמויות רוח תזזית, סחף לעבר ניסוייים חדשים וניסיונות חדשים. איזו מציאות בעצם רצית לבטא?
ת. האופי האנושי, המרקם הפסיכולוגי, למרות השינויים שחלים בסביבה, יש בהם עקביות מסוימת. מצד אחד האנשים מחפשים ורוצים להישאר במקום המוכר, כדי לשרוד מול העולם המנוכר והמשתנה. הם מחפשים את המוכר, את מה שרגילים אליו, את המקום שם הם יודעים לתפקד ויודעים להתמצא ובעיקר יודעים לאלו תוצאות הם עשויים להגיע.
מצד שני, כולנו סקרנים, מוכנים להעיז, לנסות דברים חדשים. לפעמים כולנו משולים לילדים שמוכנים להתנסות כל הזמן, לבדוק גבולות, לטעום מהשונה. על כן, חלק מהדמויות הן השתקפות של גיבורים הנאלצים לגלות תעוזה כדי להיחלץ מהמצב הנואש: לעתים הם צריכים מעט עזרה מלאכותית לשם כך, והיא מגיעה באמצעות משקה חריף, או כדור כל שהוא, ולפעמים מספיק למתוח את גבולות הדמיון ולטשטש את הגבול בין המציאות לדמיון. זו תמונה של דור די אבוד. העלילות אכן משקפות סבך של ניסיונות, פעולות בכיוון של מימוש הפנטזיות, השאיפות מביאות לא פעם לקטסטרופות, לפרידות, לתוצאה מנוגדת לתכנון הראשוני. חלק מה"נדונים" מוצאים את פתרונם בכדור הפרוזאק המצוי קרוב ובשפע. אכן, זהו גורלם של חלק מהגיבורים בסיפורים. את המציאות המבולבלת הזאת רציתי להביא, את המציאות של בחירת השביל הנכון שנמצא בין הדרך המוכרת, השמרנית לבין הדרך של הניסיונות הנועזים שלעתים קרובות גורלם להיכשל.
גם בשירים שלך רואים רצון לבטא חוויות תשתית של הילדות, מפגשים עם העבר ועם המציאות החדשה – ומעבר לכל יש גם תיאור של חברה אנושית כביכול, ומבט מאד פילוסופי וביקורתי. ואת זה רואים גם בקובץ הסיפורים. אילו דברים לקחת מן השירה שלך אל הספר הזה?
ת. לא בטוח שלקחתי במודע דבר זה או אחר מן השירה אל הפרוזה. הכותב הוא אותו הכותב, בעל אותן חוויות יסוד, אותן הדעות, אותן השאיפות. דרך הביטוי של החוויות האלו וההשלכות שלהן היא שונה. בשירה, בכל שיר יש אמירה אחת, מוגבלת, מוכתבת מעצם גודלו של השיר, מדויקת מאוד אך קמצנית במילים. בסיפור ניתן למתוח את היריעה, להוסיף רקע, להסביר יותר, להרחיב את עצם התיאור עצמו. זהו היתרון היחסי של הסיפור, היכולת לפתח עלילה ודרכה להעביר את מה שרוצים.
בתוך עלילה כזו נכללים גם חוויות העבר, תקוות העתיד, תיאור המציאות הסובבת אותנו שימוש בדמיון של היוצר.
ש. האם יש בכל הסיפורים האלה חומרים אישיים, ביוגרפיים?
ת. אין ספק שיש חומרים ביוגרפיים גם בשירה וגם בסיפורת. צדק שאול טשרניחובסקי כאשר כתב כי האדם הוא "תבנית נוף מולדתו"...באחד משיריי ניסיתי קצת לתקן ולהרחיב את דבר המשורר וכתבתי שהאדם הוא "תבנית נוף מולידו". במקרה של ספר זה החומרים הביוגראפיים מועטים, הם שתולים פה ושם בעלילות. אין זה המקום לחשוף אותם אך בלא כלום אי-אפשר ואתן דוגמה אחת - ההתמצאות בנושא המקטרות, בעקבות האוסף גדול שברשותי.
באשר לעלילות המגוונות : חלק מהעלילות כוללות קטעים שונים של סיפורים ששמעתי ועברו עיבוד על פי מטרותיי, מעט חומר ביוגראפי, והרבה הרבה דמיון, פנטזיה, ולעתים אף ניתוח לוגי של מצבים קיומיים.
ש. לעתים יש הרגשה שאתה נישא מעל הגיבורים ואתה רוצה לטלטל אותם ולבקר אותם, לחשוף אותם, ומצד שני אתה נכבש בקסמן של הדמויות – אתה די קרוב לדמויות ובאותה מידה מביט עליהן מהצד. כיצד תתאר תחושה זו?
ת. כבר אמרו לפניי... "כולם היו בני". אכן, בכתיבה אני יוצר דמויות, הן שלי, על פי רצוני, אני מרגיש קרוב אליהן, מספיק קרוב כדי לבקרן, ויותר מכך כדי להבין אותן.
כאשר אתה יוצר דמות, בתחילה היא פועלת כרצונך, אך היא גם עלולה למרוד, שוב, עד גבולות מסוימים, ולעשות פעולות שלא תכננת. ואז, אתה , כיוצר הדמות, מבין, סולח, מבקר, אך עדיין אוהב. היופי בדמויות הוא שהן בו-זמנית גם כמו שרצית וגם יש להן אופי משהן, עצמאות מסוימת, רצון להתמודד ולפעמים לשלם מחיר על הלימוד של החיים. נכון, יש תחושה כזו, יחס של הורה כלפי ילדיו...
אתה יוצר הרבה, שירה, פרוזה, פעילות ספרותית תרבותית ? האם
פניך לדרמה ותיאטרון ? התחושה הזו עולה למקרא התמונות שאתה משרטט בסיפוריך?
ת. אכן אני מעורב בפעילות ספרותית ענפה. קוראים רבים הציעו לי בעבר לנסות את כוחי גם בפרוזה. היו גם מספר גירויים לכך, ומדי פעם אף פרסמתי סיפורים בודדים, או תרגמתי סיפורים. באופן מוזר קרה בשנת 2003 שהסיפורים פשוט זרמו מתחת למקלדת, זרמו וזרמו. זה היה תהליך לא נהיר לי. בשיחה שהייתה לי עם יצחק בן נר בנושא, הוא המליץ לנצל את הזרם ולשחות איתו, לכתוב ולא לשאול. ואכן כתבתי. את התשובה לאותו הטריגר שגרם לכתיבה זו אין לי עד היום. לכן אינני יודע אם אפנה גם לדרמה ולתיאטרון. ושוב, אתה אינך הראשון ששואל על כך, ורבים טענו שזו סוגה שעלי לפנות אליה, אולי בזכות הדיאלוגים וסגנונות העלילה. מי יודע? אני לא פוסל את האפשרות הזו. הזמן יאמר את שלו.
מגוון יצירותיך, הנושאים, ההתחדשות בכתיבתך – כל אלה מעוררים את השאלה – האם אנו ממשיכים לעצב את עצמנו ואת זהותנו מיצירה ליצירה?
ת. כן, אנחנו מחדשים את עצמנו כל הזמן. אנחנו מתעשרים מניסיון החיים שמצטבר, מהחוויות המתחדשות, מהמכשולים שמעליהם אנו צריכים לפסוח, מהסביבה.
אני סבור שכל יוצר צריך להתחדש, ובכל יצירה צריך לחדש, ולא לחזור על עצמו. קצב החיים הנוכחי, המהיר והמתקדם, הפתיחות לכל ערוצי התקשורת, לכל העולם והיצירה העולמית, הדו-שיח עם העבר לצד חיפוש העתיד, הקשר והחשיפה לתרבויות השונות, ואפילו המוביליות הרבה המאפשרת בקלות טיולים בכל יבשת ויבשת, כל אלו חייבים להוביל אותנו לשוני בין יצירה ליצירה.
אם היום הייתי מרוצה לגמרי ממה שכתבי בספרי הראשון או ספרי השני, סימן שלא התקדמתי, לא התפתחתי. ותקוותי שאני מתקדם ומחדש מספר לספר.
יש תחושה ש שכל סיפור מעורר בך זיכרונות, רגשות... תאר זאת.
ת. אכן יש בסיפורים זיכרונות, רגשות כפי שהבחנת. יש למשל סיפור שיש בו אלמנטים מתקופת בית הספר, תקופה עליה כולנו מביטים היום בגעגועים.
כך הדבר גם בסיפור בו משולב תיאור מקטרות, כל מקטרת יש לה סיפור, וכאשר אני נוגע בה פיזית או דרך התיאור בסיפור, אני נזכר בסיפור זה, באותה חוויה המתלווה לסיפורה.
במקרים אחרים מדובר בסיפור שסופר לי, ריגש אותי עד כדי כך ששנים אחר-כך זכרתיו והוא נפרש על דף המחשב.
אומנם יש גם סיפורים שהם המצאה מוחלטת, אך אפילו אז אני יכול לחשוב על מצבים שגרמו לכתיבה. ברגע הכתיבה אני שוקע שוב באותם הדברים עליהם אני כותב, וגם אם הפרטים שונים מאוד מהמציאות שהייתה, עדיין בראשי, בליבי, הדברים משולבים, והם טריגר לזכרון, לעוררות הרגש שאולי גם אם הזכרון לפעמים הוא סלקטיבי.
קצב היצירה שלך מדהים. האם חדוות היצירה נשארה, האם אין עייפות החומר?
ת. אתה צודק שאני כותב הרבה. אחרי כל ספר שרואה אור אומנם יש תקופת "יובש", תקופת צינון שבה היצירה נעצרת לרגעים.
לגבי הספר הספציפי הזה, "הציידים החדשים" אני מבקש להדגיש שהוא נכתב בשנים 2003-2004. בין השנים 2001 ו-2005 לא ראו אור ספרים אחרים שלי. ספר הפרוזה היה מוכן, כאמור, אך התעכב בהוצאתו מסיבות שונות.
אתה שואל, אם יש עייפות החומר? אינני מרגיש כך. תמיד יש תקופות שכותבים יותר ותקופות שכותבים פחות. אני כותב מתוך דחף פנימי. יצירתם של השירים והסיפורים זורמת ללא קשר לספר מסוים. רק לאחר הצטברות החומר, בעיקר בתחום השירה, מתגבש הוא לכדי ספר בעל נושא אחיד, בעל קו מנחה ברור. היות ושירים מסוימים נכתבים בתקופה אחת, כאשר חוויות היסוד באותה תקופה דומות, ההתעניינויות מקבילות, נראה שהחומר הזורם מתאים ליצירת מקשה אחת שהופכת אחר-כך לספר.
אני מניח שהדבר דומה גם בתחום הפרוזה, למרות שזהו ספר ראשון שכולו סיפורים, ואין לי מספיק ניסיון מצטבר כדי לעשות הכללות. ליוצר יש רצון לפתוח לעצמו חלונות, להתנסות בז'אנרים שונים, וסיפורי הפרוזאק שלי הם רק תחילה של התנסות ברוכה, אני מקווה שהשמים הם הגבול...
