תקשורת לא מילולית בכתה 

תפקיד המשמעת הוא להביא את התלמיד באופן החיובי והנינוח ביותר ללמוד באופן עצמאי ופעיל. ג'ונס סבור שרמת משמעת גבוהה תלויה בעיקר (90%, לדעתו) בשימוש יעיל בשפת גוף (Jones, 1993a; 1993b). במיטבה, שפת הגוף של המורה משדרת שהוא רגוע, שולט היטב בעניינים, יודע מה ברצונו להשיג וברור לו כיצד להביא את התלמידים לכך. למאפיינים אחדים של שפת גוף תפקיד חשוב במיוחד: 1. קשר עין; 2. קרבה פיזית; 3. תנועת המורה בכיתה; 4. הבעות פנים; 5. מחוות. שיטות הדרכה שפותחו בשנים האחרונות מכשירות מורים להציב גבולות באמצעות מחוות והתנהגות בלתי מילולית.

קשר עין

שיעור חשבון בכיתה ו'. הנושא: חילוק שברים. רינה שמה לב שקובי הפסיק להקשיב. לרגע היא עוצרת את דבריה, ואז, לנוכח השקט הפתאומי שהשתרר, הוא מרים את עיניו ופוגש את מבטה של המורה. קובי מתיישר במושב וחוזר להקשיב. זוהי דוגמה פעוטה ליעילות הרבה של קשר עין בהשגת שליטה בהתנהגות ילדים ומבוגרים.

מורים מנוסים נוהגים לסרוק ללא הרף את הכיתה וללכוד במבטם את עיני התלמידים. לא תמיד מבטו הישיר של המורה נעים לתלמיד, אבל המסר נקלט. התלמיד חש שהמורה עוקב ויודע מהם מעשיו, האם הוא מקשיב ומשתתף.

אין זה קל ללמד נושא מורכב ולסרוק בו-זמנית מצד אל צד את כל התלמידים בכיתה. זוהי מיומנות קשה לביצוע ופעולה המנוגדת להרגלים ולנימוס. נעיצת מבט נחשבת כאקט חודרני ובלתי מקובל, לכן ישנם מורים, במיוחד צעירים וחסרי ניסיון, שאינם חשים בנוח לעשות זאת. עיניהם משוטטות מעל ראשי התלמידים או ביניהם. הם מרפרפים במבטם וממהרים להסיט את עיניהם כשהמבטים מצטלבים. נוח להם להתבונן רק בשניים-שלושה תלמידים, אלה שמתנהגים היטב ומרבים להשתתף. מהאחרים, אלה שיושבים בירכתי הכיתה או בצדה ואלה שאינם מקשיבים, הם מעדיפים להתעלם. שמירת קשר עין היא מיומנות חיונית מאין כמוה, אך יש גם מורים מנוסים שאינם משתמשים בה ביעילות. נחוץ אימון כיצד למקד את המבט ולהתבונן ישירות בעיני התלמידים. אקט זה משדר היטב שהמורה מפקח על ההתרחשות וגם מסייע להרתיע תלמידים, ששוקלים להפר את הכללים ולהפריע.

קרבה פיזית

רינה סיימה את ההסבר וביקשה מהתלמידים לפתור תרגילים שכתבה על הלוח. כעבור חמש דקות היא שמה לב שקובי הפסיק לעבוד והחל לפטפט עם אלירן, שכנו לשולחן. היא פונה אליהם ומתחילה להתקדם לעברם, ואז, להפתעתו וחרדתו, רואה קובי את צלליתה בזווית עינו. הוא מפסיק לפטפט ושב מיד לפתור את התרגילים.

מורים מנוסים יודעים שמרבית המפריעים הם תלמידים היושבים במרחק מה מהם. אלה שבקרבתם מפריעים לעתים רחוקות. לכן הם משתדלים לנוע בכיתה ולהתקרב לאלה שעלולים להפריע או פשוט להושיבם בקדמת הכיתה.

לקרבה הפיזית יתרון חשוב נוסף - אין היא מחייבת לצרף הסברים ואזהרות. דווקא נזיפה או דרישה מילולית פוגעת בתלמיד, מעוררת אצלו התנגדות והתגוננות ומחלישה את המסר הלא-מילולי. עצם הקרבה הפיזית בליווי קשר עין תשיג את מטרתה. התלמיד ישוב לעבודתו.

בגני-הילדים ובבתי-הספר היסודיים עדיין מקובל גם לגעת, ללטף ולחבק כאמצעים לא-מילוליים לבטא רגש וגם כדי לשנות התנהגות. למרבה הצער, המגע הופך בהדרגה להיות אקט בלתי לגיטימי, שהולך ונעלם מרפרטואר התגובות של המורים. מרוב עיסוק בזכויות הילד, בהטרדה מינית ובאלימות בתוך בית-הספר גברה הרגישות לכל סימן זעיר של חציית גבולות. מורים רבים חוששים כיום להשתמש במגע כאמצעי לריסון וכדרך לבטא חיבה ואהבה. כך הופך המגע ל"זן הולך ונעלם". חבל.

תנועת המורה בכיתה

  לשפת הגוף של המורה תפקיד חשוב בהשגת שליטה וסמכות בכיתה. תלמידים מזהים בקלות, ללא הסברים, אם המורה עייף, חש בטוב, אם הוא בטוח בעצמו, משועמם, נפגע או נלהב. עמידה זקופה ותנועה יציבה משדרות מנהיגות בוטחת. תנועות פתוחות מעידות על התלהבות. מצד שני, תנועות סגורות, כתפיים שחוחות ותנועה מסורבלת ואיטית מסמנות חולשה, חוסר-אונים ואפילו פחד. מורים מנוסים שומרים על יציבה זקופה ועל תנועות אסרטיביות גם כשהם מוטרדים ועייפים. עם זאת, באותם מקרים מעטים שבהם המורה חש ברע, כדאי שיאמר זאת לתלמידים. הם יבינו ויגלו התחשבות רבה. כלל זה נכון, בתנאי שאין משתמשים בו לעתים קרובות ובתנאי שהדברים נאמרים בכנות.

גם למיקום הפיזי תפקיד חשוב - מורה שמרבה לנוע בכיתה, שעומד לפני השולחן שלו ולא מאחוריו, מביא לערנות רבה יותר בקרב התלמידים. הם יודעים שיש ביכולתו להתקרב אליהם במהירות, לפלוש לטריטוריה שלהם ולהתערב במעשיהם. מורים חסרי ניסיון מסתובבים פחות בין התלמידים בזמן עבודה יחידנית, ובכך מפחיתים את יכולתם לבחון את המתרחש בצורה מדויקת. מורים פחות יעילים גם נוטים, יותר ממורים יעילים, לצאת מהכיתה. בקיצור, לנוכחות הפיזית והמנטלית, שהמורה מקרין באמצעות שפת גופו, תפקיד חיוני בהשגת מטרותיו.

הבעות פנים

הבעות פנים, כמו שפת הגוף של המורה, מעבירות מסרים רבים לתלמידים. הבעות של התלהבות, רצינות, הנאה וגם הערכה מעודדות את התלמידים להתנהג כהלכה וללמוד במרץ. קריצה וחיוך מבטאים חוש הומור, תכונה שתלמידים אוהבים אצל מורים יותר מכול. מצד שני, הבעות של שעמום, טרדה ושאט-נפש עלולות לעודד דווקא הפרעות וחוסר שקט. הרמת גבה מבטאת שהתלמיד עבר גבול דק ובלתי נראה, גבות מכווצות מביעות זעם, תנועת ראש מצד לצד מביעה אי-הסכמה ועוד. מימיקה מתאימה ומדויקת יעילה כמו מסרים מילוליים וחוסכת את השימוש במילים לריסון התנהגות או לעידודה.

מחוות

מורים מנוסים משתמשים במגוון רחב של תנועות ידיים כדי לבטא את רצונותיהם ולכוון את התנהגות התלמידים. לדוגמה: כף יד פתוחה כלפי חוץ ("עצור"), כף יד פונה כלפי מעלה מלווה בתנועה של האצבעות ("המשך"), האצבע מוצמדת לפה ("שקט בבקשה"), הקשה באצבע על השולחן ("שימו לב"), בוהן כלפי מעלה ("תשובה מצוינת") ועוד.

בדומה למנצח תזמורת, מפעיל המורה כמה עשרות "נגנים", שיכולים לתפקד בהרמוניה או חלילה, לעורר מהומה ורעש צורמים. בתנועות ידיו המורה מסמן מה יש ברצונו להשיג, וכיתה מיומנת פועלת ממש בהתאם לכך. ישנם מנצחי תזמורות, שתנועות הניצוח שלהם רחבות וסוחפות, בעוד אחרים מנידים קלות את מקל הניצוח, והנגנים יודעים היטב מה נדרש מהם. הסגנון שונה, אך היעילות זהה. כך גם מורים. יש המסתפקים בתנועות ידיים או הבעות פנים קלות ויש העושים זאת "מכל הלב". שפת הגוף של המורה, כמו שפת הניצוח, היא כלי חיוני בשליטה בכיתה.

תקשורת לא-מילולית בפעולה

ג'ונס מדגים שימוש מוצלח בשפת גוף בתכניות ההדרכה שפיתח.

1. שיעור חשבון. יוחאי המורה מסביר כיצד לחלק זווית. יונית ובת-אל מפטפטות ומצחקקות. יוחאי יוצר עמן קשר עין ומפסיק לרגע את ההסבר. השתיים משתתקות, כאשר הוא מביט בהן. המורה ממשיך בהדגמה ובהסברים. ואם ההפרעות נמשכות?

2. יוחאי שב ומפסיק את ההסבר, יוצר קשר עין, מניד קלות בראשו (כמבקש "אולי תפסיקו כבר?") ומפנה לעברן כף יד פתוחה. השתים קולטות את המסר וחדלות לפטפט. ואם ההפרעות נמשכות?

3.יוחאי נע בשקט ובביטחון לעבר השתיים ונעמד ביניהן. הוא פונה אל הכיתה: "מי מוכן להדגים על הלוח כיצד מחלקים זווית? אני מבקש שתסבירו, צעד אחר צעד כיצד חילקתם". קרוב לוודאי שעכשיו הפסיקו השתיים להפריע. אבל אם הן ממשיכות. . .

4.יוחאי יוצר עמן קשר עין ופונה בשקט: "בת-אל ויונית. אני מבקש שתפסיקו מיד".

ואם השתיים אינן מצייתות לדרישתו? יוחאי עוצר את השיעור לזמן קצר, מפריד ביניהן ומעביר אחת מהן לצד השני של הכיתה. אם זה לא עוזר, הוא שולח אותן למזכירות להירשם או קורא למנהל. עליו גם לקיים עמן שיחת משמעת בתום השיעור. אם פעולות אלה אינן מספיקות, הוא מבקש את התערבות המנהל, סגניתו או היועצת וההורים. כדאי לשים לב שכל פעולות ההכוונה של המורה, למעט האחרונות, נעשו באמצעים לא-מילוליים. לא נוצר עימות וגם לא חלה כמעט האטה במהלך השיעור. המורה המשיך ללמד, הילדים היו עסוקים במלאכתם וכמעט לא אבד זמן הוראה.

ג'ונס מציין שהצבת גבולות מוצלחת מחייבת את המורה ללמוד כיצד להימנע מתגובה דווקא כאשר הוא שרוי בלחץ (Jones, 1993a). שימוש מושכל בשפת גוף והימנעות מהסברים ובקשות הם המפתח לטיפול יעיל בהפרעות. דיבורים, לדעתו, מעולם לא אפשרו לטפל בבעיות משמעת, אחרת "נדנוד היה מתקן כל ילד כבר לפני מיליון שנה" (עמ' 77). כשאתה פותח את פיך, הוא אומר, אתה מסתכן בשחיקת מיתרי הקול ללא תועלת.

עוד על "תקשורת לא מילולית בכתה" ניתן לקרוא באתרו של אליעזר יריב.