לשאלת תקניותה או אי-תקניותה של הצורה 'יש לי את הספר' 

כידוע, צורת הבעלות "יש לי ספר" בעברית חריגה גם בהשוואה לשפות המערב וגם בהשוואה לצורות מקבילות של העברית.

בעברית אומרים על ספר בלתי מיודע: "יש לי ספר", ואם הספר מיודע צריך להגיד: "יש לי הספר", והצורה "יש לי את הספר" נחשבת לשגיאה.

כבר זה קצת מוזר, אבל המצב מסתבך עוד יותר כשעוברים לצורת רמז שם גוף, דוגמת: "יש לי אותו", הנחשבת לשגויה (אותו=נטייה של "את", ומקורה "את הוא"). מה נשאר לנו להגיד? "יוסי, עדיין יש לך הספר שנתתי לך לפני שנה?" - "כן, מאיר, יש לי הוא, בבוידעם בבית".

צורות אלו נשמעות סינתטיות לחלוטין, ולא פלא שעל אף הפצרות מתקני התקנים, רוב הציבור מתעלם מהכלל ואומר: יש לי את הספר, יש לי אותו".

הסיבה לקושי היא בניתוח התחבירי הפשטני המקובל:

"יש" = נשוא, "לי" = מושא עקיף, "הספר" = נושא. אשר על כן לא ניתן להשתמש ב"את" לפני "הספר" או לפני "הוא", שהרי ידוע לכול ש"את" מותרת לשימוש רק ככינוי המושא הישיר המיודע, ואין לה בעברית שום שימוש אחר. [ראו הערת שוליים]

אבל אילו היה המצב פשוט כל כך הרי לא היינו נתקלים במכשול נפוץ כל כך, ולכן ראוי לבחון עוד כמה היבטים של הניתוח:

הנה אפוא כמה הבדלים בין הנשוא "יש/אין" בעברית ובין מבנים דומים בשפות המערב (לפחות) ולצורך הדיון -- באנגלית.

"יש" כנגד "have" אינו עיקר הבעיה, כי שניהם מתפקדים כנשוא המשפט. (בעברית לעולם "יש" או היפוכו "אין" הם תחליף-פועל, ולעולם הם נשוא המשפט.)

הבעיה העיקרית בעיניי היא בפונקציות האחרות של משפטי "יש" המתארגנות אחרת מאותן פונקציות במקבילות "יש" "have" ו-"is", כלומר There is a problem (יש בעיה) I have the book (יש לי הספר).

1. ראשית "יש" אינה פועל, אלא תחליף פועל, ואף כי לעולם היא תזוהה כנשוא, היא אינה נוטה בבניינים. לכן הדובר אינו מניח הקבלה מלאה בין הצורות "אבד לי הספר" ו"יש לי הספר".

2. באנגלית בעליו של האובייקט במשפט (במקרה זה, גוף ראשון, ה"אני", אך כמובן גם "לך, לך, לכם, להם, וכו) הוא נושא המשפט, ואילו בעברית הוא המושא העקיף: "לי".

3. ה"ספר" באנגלית הוא מושא המשפט, ואילו בעברית הוא הנושא.

בהבחנות 2, 3 יש הרבה יותר מתיוג של מונחים תחביריים. האומנם ברובד העמוק בתודעתו של דובר העברית מערך היחסים בין בעל--אני--ספר שונה ביסודה ממערך היחסים האופייני לשפות אירופה, ולמשל באנגלית, אני--בעל--ספר, באופן שמצדיק את הצבתו של הספר במשפט העברי כנושא המשפט בניגוד להצבתו של הספר באנגלית כמושא, ושל האני כנושא? ואולי ה"את" הסוררת הזאת חושפת בדיוק זאת, שגם לדובר העברית ברובד העומק הספר נתפס כמושא?

4. גם בצורה "יש אור" (there IS light), שבו ה"יש" מקבילה ל"is", האנגלית נוהגת אחרת מהעברית:

בעוד בעברית מבנה המשפט: אור=נושא, יש=נשוא, באנגלית משתמשים בנושא סתמי there, ואז is הוא הנשוא ו-light הוא המושא, ואילו בעברית אין נושא סתמי, האור הוא הנושא, וגם כאן ה"יש" הוא הנשוא.

לכן "לא יהיו לך אלוהים" יתורגם לאנגלית בצורת "אתה לא will have".

אולי במקורותינו ואולי גם בהשפעת שפות אירופה, מבחינת מבנה העומק האינטואיטיבי של התחביר, דובר עברית חש ששני המשפטים "יש לך ספר" ו"אתה קונה ספר" מקבילים, כלומר הספר הוא מושא, אף שמבחינת הניתוח התחבירי המכני הוא, למותר לציין, נושא, וזאת בפרט כי אין לו שום מקבילים אחרים למבנים הנדרשים סביב "יש/אין" ונגזרותיהן.

להדגמה נניח שרשרת ארוכה של ביטויים דומים: אתה רואה את הספר, אתה אוהב את הספר, אתה רוצה את הספר, אתה קונה את הספר, אתה have את הספר, אתה קורא את הספר, אתה זוכר את הספר, אתה שומר את הספר.

גם בצורות קרובות ל"יש לי הספר" אנו נוהגים אחרת, ולמשל:

"אבד לי הספר" אינו מעורר בנו דרף לומר "אבד לי את הספר"; במשפט זה גם אין לנו בעיה להחליף את הסדר ולומר "הספר אבד לי", אבל לו נאמר: "הספר יש לי" או "הספר היה לי" במשמעות התחבירית הזאת (הצורה "הספר היה לי מקור נחמה" שייכת לתבנית אחרת, ואינה נוגעת לעניין).

כך גם "נעימה לי ההרגשה" על דרך "יש לי הרגשה", ובוודאי לא נעדיף "נעימה לי את ההרגשה" על פני "נעימה לי הההרגשה", וגם כאן אפשר לומר "ההרגשה נעימה לי", ושוב, לא כמו "ההרגשה יש לי".

ועוד אחד: "מוצא חן בעיני המראה", ולא "מוצא חן בעיניי את המראה", ושוב: "המראה מוצא חן בעיניי" ולא "המראה יש לי".

בולט לעין שהתבנית "יש לך הספר" יוצאת דופן לגמרי, ולא מפליא שהקורא ישרשר גם אותה בצורה הכללית ויפסוק: "יש לך את הספר". מבחינת שגרת היצירה התחבירית היום-יומית שלו, המצב חריג: לא די שלפתע השתבש הסדר נושא נשוא מושא, אלא צריך גם לסלק את ה"את" הנוחה כל כך, המתבקשת כל כך, ובייחוד כשאין שום דרך נוחה לעקוף אותו כשהוא בא בצורת: ראיתי אותו, אהבתי אותו, רציתי אותו, קניתי אותו, i had אותו, קראתי אותו, זכרתי אותו, שמרתי אותו.

זאת ועוד: המילה "יש/אין" חריגה לגמרי בשפה העברית, שכן היא משמשת בתבניות המשמשות כרגיל למילים מודאליות (כדאי לי ללכת, אסור לי לקרוא), אבל המורפולוגיה של הפונקציות התחביריות האחרות סביבה אינה תואמת את המילה הזאת, כלומר הן אינן נטויות בצורת מקור, דוגמת "ללכת".

כשיש בשפה מילה חריגה כל כך מבחינת התבנית התחבירית שלה, אולי יחידאית בעקרון השימוש בה בכל השפה, אז הניסיון להחיל עליה כלל הנכון לרוב השפה מוזר מאוד. לטעמי אין שום סיבה שאם העברית פיתחה מילה יוצאת מן הכלל, לא יותר בה גם שימוש מערך מורפולוגי-תחבירי יחידאי, קטן ואפקטיבי, יוצא מן הכלל, שיאפשר את השימוש בביטוי השכיח וההכרחי הזה בלי תחושה שבולעים צפרדע. תמיד עדיף ללעוס.


-------------
הערות:
1.
כיום "את" רשומה בספרי הלשון ברשימת מילות היחס. אני דבק במונח שלמדתי בנעוריי מספרו של פרופ' משה גשן-גוטשטיין, כאמור: כינוי המושא הישיר המיודע. לדעתי המונח הזה אומר רק מה שצריך וכל מה שצריך על מעמדה של המילה הזאת בין חלקי הדיבור, ומסמן היטב את חריגותה ביחס לכל היחסים האחרים, המסומנים בשלל מילות היחס שלהם.
2.
"את" חריגה גם ביחס לשפות דומות לאגגלית למשל, שבה מסתפקים ב-the, שהיא המקבילה של "ה", ואין בה מילית נוספת המקבילה ל"את", כלומר ל"כינוי המושא הישיר המיודע". לכן באנגלית the man bites the dog משמעותו תמיד נושא נשוא מושא (האדם הוא שנשך), ואילו בעברית אפשר לסמן את המושא כרצונך, בלי תלות בסדר, ולמשל: את האדם נשך הכלב, או האדם נשך את הכלב. ואי אפשר בלי הדוגמה: אבנים שחקו מים (=את האבנים שחקו מים).
3.
קל וחומר ביחס לרוסית, שבה כלל אין ה"א היידוע. אם לדובר רוסית קשה להסתגל לה"א, קשה לו פי כמה להתסגל להבחנות בין צורת "ה..." לצורת "את ה..." שהיא, כאמור, שילוב של כינוי המושא המיודע עם ה"א הידיעה. לכן שכיח שדובר רוסית בשלבים הראשונים ללימודי העברית יאמר: אני אסביר זה, ומן הסתם לא תפריע לו הצורה "יש לי זה".
4.
היפוכו של דבר מוצאים בקרב דוברי איטלקית, שאצלם שכיח שהם אוהבים מאוד את ה"את" ומרבים להשתמש בה כחלק אינטגרלי ממילית היידוע, וגם לפני נושא, ובמובן זה הם הולכים לקוטב הנגדי. לכן שכיחה הפרודיה על צורת הדיבור של דוברי איטלקית בתחילת דרכם בעברית, במשפטים כגון: את הבעיה הזאת מפריעה לי מאוד. מי שמשתמש כך ב"את" בוודאי לא יהסס להשתמש ב"יש לי את הספר הזה", שהרי, כפי שראינו, אף לדובר עברית ילידית רהוטה קשה להימנה מצורת שימוש זו.