היום רוב הנשים, וגם הגברים, חושבים שהם שמנים מדי, אם בצדק ואם לא, ואינם מצליחים לרזות למרות שהם רוב הזמן בדיאטה. זוהי תופעה פרדוקסלית, והפסיכולוגים מכנים את התופעה הזאת בשם "הגבלה קוגניטיבית" , עמדה הגורמת לאנשים להגביל או לנסות להגביל את כמויות האוכל. אנשים קובעים לעצמם איסורים וחובות על מנת להוריד משקל או לפחות לא להעלות במשקל. האכילה אינה מווסתת יותר באמצעות התחושות (הרעב, הטעם, השובע) אלא היא נשלטת על ידי המוח.
האמונות שולטות על צורת האכילה - לאכול מאוזן, לשתות הרבה מים, לא לדלג על הארוחות וכו'. באופן סכמטי, האדם במצב של הגבלה ממיין את המאכלים לשתי קטגוריות - אלה הגורמים להשמנה (השומן, הסוכר וכו') ואלה הגורמים להרזיה (ירקות, דגים וכו').
בעצם, כל הדיאטות כפי שמכירים אותן, נשלטות על ידי המושג הזה של הגבלה חשיבתית. וזו הסיבה שהן נכשלות.
המצב של שליטת יתר - אני מאוד נזהרת ממה שאני אוכלת.
המצב של הגבלה חשיבתית מתבטא אם כן על ידי שליטה וזהירות ההולכות וגדלות לאורך הזמן והדורשות אנרגיה מנטלית רבה במיוחד.
השלב הראשון מתחיל בהחלטה נחושה שבה לא מתחשבים יותר בתחושות הרעב והשובע ומעמדים שורה של אסטרטגיות חשיבתיות לשלוט על המשקל.
טלי הגיעה לאימון כאשר במשך שנים היא מנסה לשמור על משקלה. היא לא שמנה במיוחד אבל לא הייתה מתנגדת להוריד 2-3 ק"ג. עד כה הכל היה בסדר אך לאחר חופשה ביוון עלתה 2 ק"ג והחליטה להוריד אותם במהירות.
בשלב הראשון טלי מחליטה להפסיק "לשמור בגדול" ומחליטה לא להתייחס יותר לתחושות הרעב והשובע שלה. מעכשיו התנהגותה כלפי האוכל נשלט על ידי תהליכים מנטלים, עקרונות אכילה שהיא מאמינה שהם אמינים יותר. אלה כוללים את כל מה ששומעים ויודעים על הדרכים להוריד משקל. מכיוון שכאשר אכלה בלי יותר מדי להקפיד היא העלתה כמה קילוגרמים, היא לא יכולה יותר לסמוך על עצמה. כעת עליה להתחשב בהנחיות חיצוניות ולא בתחושות הפנימיות.
והנה חלק מהעקרונות:
· לאכול שלוש פעמים ביום.
· אסור לדלג על ארוחה.
· לאכול טוב בבוקר ומעט יותר בערב.
· לאכול ארוחות מאוזנות.
· לאכול הרבה מאכלים שאינם משמינים ולהימנע ממאכלים שמנים ומתוקים.
כל העקרונות האלה קשורים לחשיבה. לכן, מה שיקבע את האכילה הוא תהליכי חשיבה ולא תחושות הגוף.
טלי עדיין מרגישה את תחושות הגוף אך מחליטה להתעלם מהן כדי להיצמד להנחיות הנ"ל. המצבים שהיא תתקל בהם עשויים להיות:
· אני לא רעבה אבל אני חייבת לאכול.
· אני רעבה אבל אסור לי לאכול.
· אני כבר לא רעבה אבל אני צריכה עוד לאכול.
· אני עוד רעבה אבל אסור לי לאכול יותר.
· אני רוצה לאכול את המאכל הזה אבל אני חייבת לאכול את המאכל ההוא.
· אני לא רוצה לאכול את המאכל הזה אבל אני חייבת לאכול את המאכל ההוא.
כאשר טלי מונחת על ידי הנחיות חיצוניות לה, אין בה הרמוניה עם הצרכים האמיתיים שלה.
במה זו בעייה?
מכיוון שהאדם ה"מוגבל קוגניטיבית" מסרב להכיר ברעב, בשובע, ובטעם, הוא כבר לא מרגיש את התחושות האלה. מכאן, היחס שלו לאוכל הופך להיות בעייתי: לחשוב לאכול פחות או אחרת, זה קודם כל לחשוב לאכול! ההצפה הזאת של המחשבות על ידי האוכל מלווה תמיד בהתנגדות נחרצת כדי לא למעוד. אבל ככל שההתנגדות מתגברת כך האובססיות מתגברות.
מכיוון שכוח הרצון אינו אינסופי, יום אחד מאבדים שליטה ובסופו של דבר נשברים. במלחמה מתמדת נגד האוכל, האדם המגביל את עצמו כבר אינו יודע מה הוא צריך לאכול - מה שמשמין פחות או מה שמהנה. האם קיימים מאכלים מהנים שאינם משמינים? ואם, אתחיל, האם אדע להפסיק? אין כבר מקום כאן לספונטניות ולחופש.
מה ההשפעות הפסיכולוגיות?
בהתחלה הכל הולך טוב. יש לנו הרגשה שאפשר להשפיע על מהלך הדברים, לשלוט על התיאבון. למרות ההגבלות, יש איזו מין התלהבות לעשות הכל כדי לחזור לגזרה הנחשקת. לשלוט על הגוף, זה להראות שיש כוח רצון. אבל לאורך הזמן, ההתלהבות הופכת להיות עצבנות ורגישות יתר, והקרובים הם אלה שבדרך כלל סובלים. באופן כללי, האוכלים שמגבילים את עצמם חרדתיים יותר ורגישים יותר ללחץ ולדיכאון. כאשר ההגבלות הקוגניטיביות גדולות עוד יותר, ייתכנו גם קשיי ריכוז וקשיים בחיים החברתיים והמקצועיים. לבסוף, אובדן השליטה מלווה בתחושות אשמה הפוגעות בהערכה העצמית.
מדוע מאבדים שליטה?
התסכול, הפחד להישבר, הפחד להשמין הם רגשות הגורמים לאכול. האכילה מהווה מקור נחמה. לעומת זאת, ההגבלות גורמות חוסר נוחות. כאשר חיים במצב של דיאטה מתמשכת, איך ניתן לקבל ששוקולד, הנחשב אוייב מספר אחד לדיאטה, יכול להרגיע? כאשר האדם שמגביל את עצמו אוכל קוביית שוקולד, הוא לא מרגיש טוב יותר. להיפך, הוא מרגיש רע ומאשים את עצמו. לכן, הוא צריך עוד יותר להתנחם וממשיך לאכול שוקולד. אז הוא אוכל את כל השוקולד שלמחרת יהפוך שוב מאכל אסור.
איך לצאת מזה?
זה קשה אבל לא בלתי אפשרי. חלק מהאנשים מתמודדים עם זה לבד. מול חוסר היעילות והסבל, הם פחות שומרים על דיאטה. אחרים אינם מסוגלים לצאת מזה. האובססיה לאוכל אוכלת אותם. בעזרת תרגילים ניתן לחזור ללמוד את ההבדל בין הרצון לאכול והרעב, לזהות מצבים בהם אוכלים יותר ממה שרעבים, לחזור לאכול מאכלים אסורים.
אם לא מקפידים אז איך שומרים?
תוספת של 25 קלוריות ביום תגרום לעלייה של 9 ק"ג תוך 10 שנים. עם זאת, אנחנו מכירים אנשים שאינם משמינים ב- 9 ק"ג כל 10 שנים. איך הם עושים את זה? הרי אי אפשר לדעת בדיוק כמה קלוריות אנחנו אוכלים וכמה קלוריות אנחנו מבזבזים. אז מה סודם? אנשים אלה נותנים לתחושות שלהם להוביל אותם ויודעים איזה כמויות אוכל נחוצות להם. הוויסות הזה מונע חרדות אינסופיות.
האמונות שולטות על צורת האכילה - לאכול מאוזן, לשתות הרבה מים, לא לדלג על הארוחות וכו'. באופן סכמטי, האדם במצב של הגבלה ממיין את המאכלים לשתי קטגוריות - אלה הגורמים להשמנה (השומן, הסוכר וכו') ואלה הגורמים להרזיה (ירקות, דגים וכו').
בעצם, כל הדיאטות כפי שמכירים אותן, נשלטות על ידי המושג הזה של הגבלה חשיבתית. וזו הסיבה שהן נכשלות.
המצב של שליטת יתר - אני מאוד נזהרת ממה שאני אוכלת.
המצב של הגבלה חשיבתית מתבטא אם כן על ידי שליטה וזהירות ההולכות וגדלות לאורך הזמן והדורשות אנרגיה מנטלית רבה במיוחד.
השלב הראשון מתחיל בהחלטה נחושה שבה לא מתחשבים יותר בתחושות הרעב והשובע ומעמדים שורה של אסטרטגיות חשיבתיות לשלוט על המשקל.
טלי הגיעה לאימון כאשר במשך שנים היא מנסה לשמור על משקלה. היא לא שמנה במיוחד אבל לא הייתה מתנגדת להוריד 2-3 ק"ג. עד כה הכל היה בסדר אך לאחר חופשה ביוון עלתה 2 ק"ג והחליטה להוריד אותם במהירות.
בשלב הראשון טלי מחליטה להפסיק "לשמור בגדול" ומחליטה לא להתייחס יותר לתחושות הרעב והשובע שלה. מעכשיו התנהגותה כלפי האוכל נשלט על ידי תהליכים מנטלים, עקרונות אכילה שהיא מאמינה שהם אמינים יותר. אלה כוללים את כל מה ששומעים ויודעים על הדרכים להוריד משקל. מכיוון שכאשר אכלה בלי יותר מדי להקפיד היא העלתה כמה קילוגרמים, היא לא יכולה יותר לסמוך על עצמה. כעת עליה להתחשב בהנחיות חיצוניות ולא בתחושות הפנימיות.
והנה חלק מהעקרונות:
· לאכול שלוש פעמים ביום.
· אסור לדלג על ארוחה.
· לאכול טוב בבוקר ומעט יותר בערב.
· לאכול ארוחות מאוזנות.
· לאכול הרבה מאכלים שאינם משמינים ולהימנע ממאכלים שמנים ומתוקים.
כל העקרונות האלה קשורים לחשיבה. לכן, מה שיקבע את האכילה הוא תהליכי חשיבה ולא תחושות הגוף.
טלי עדיין מרגישה את תחושות הגוף אך מחליטה להתעלם מהן כדי להיצמד להנחיות הנ"ל. המצבים שהיא תתקל בהם עשויים להיות:
· אני לא רעבה אבל אני חייבת לאכול.
· אני רעבה אבל אסור לי לאכול.
· אני כבר לא רעבה אבל אני צריכה עוד לאכול.
· אני עוד רעבה אבל אסור לי לאכול יותר.
· אני רוצה לאכול את המאכל הזה אבל אני חייבת לאכול את המאכל ההוא.
· אני לא רוצה לאכול את המאכל הזה אבל אני חייבת לאכול את המאכל ההוא.
כאשר טלי מונחת על ידי הנחיות חיצוניות לה, אין בה הרמוניה עם הצרכים האמיתיים שלה.
במה זו בעייה?
מכיוון שהאדם ה"מוגבל קוגניטיבית" מסרב להכיר ברעב, בשובע, ובטעם, הוא כבר לא מרגיש את התחושות האלה. מכאן, היחס שלו לאוכל הופך להיות בעייתי: לחשוב לאכול פחות או אחרת, זה קודם כל לחשוב לאכול! ההצפה הזאת של המחשבות על ידי האוכל מלווה תמיד בהתנגדות נחרצת כדי לא למעוד. אבל ככל שההתנגדות מתגברת כך האובססיות מתגברות.
מכיוון שכוח הרצון אינו אינסופי, יום אחד מאבדים שליטה ובסופו של דבר נשברים. במלחמה מתמדת נגד האוכל, האדם המגביל את עצמו כבר אינו יודע מה הוא צריך לאכול - מה שמשמין פחות או מה שמהנה. האם קיימים מאכלים מהנים שאינם משמינים? ואם, אתחיל, האם אדע להפסיק? אין כבר מקום כאן לספונטניות ולחופש.
מה ההשפעות הפסיכולוגיות?
בהתחלה הכל הולך טוב. יש לנו הרגשה שאפשר להשפיע על מהלך הדברים, לשלוט על התיאבון. למרות ההגבלות, יש איזו מין התלהבות לעשות הכל כדי לחזור לגזרה הנחשקת. לשלוט על הגוף, זה להראות שיש כוח רצון. אבל לאורך הזמן, ההתלהבות הופכת להיות עצבנות ורגישות יתר, והקרובים הם אלה שבדרך כלל סובלים. באופן כללי, האוכלים שמגבילים את עצמם חרדתיים יותר ורגישים יותר ללחץ ולדיכאון. כאשר ההגבלות הקוגניטיביות גדולות עוד יותר, ייתכנו גם קשיי ריכוז וקשיים בחיים החברתיים והמקצועיים. לבסוף, אובדן השליטה מלווה בתחושות אשמה הפוגעות בהערכה העצמית.
מדוע מאבדים שליטה?
התסכול, הפחד להישבר, הפחד להשמין הם רגשות הגורמים לאכול. האכילה מהווה מקור נחמה. לעומת זאת, ההגבלות גורמות חוסר נוחות. כאשר חיים במצב של דיאטה מתמשכת, איך ניתן לקבל ששוקולד, הנחשב אוייב מספר אחד לדיאטה, יכול להרגיע? כאשר האדם שמגביל את עצמו אוכל קוביית שוקולד, הוא לא מרגיש טוב יותר. להיפך, הוא מרגיש רע ומאשים את עצמו. לכן, הוא צריך עוד יותר להתנחם וממשיך לאכול שוקולד. אז הוא אוכל את כל השוקולד שלמחרת יהפוך שוב מאכל אסור.
איך לצאת מזה?
זה קשה אבל לא בלתי אפשרי. חלק מהאנשים מתמודדים עם זה לבד. מול חוסר היעילות והסבל, הם פחות שומרים על דיאטה. אחרים אינם מסוגלים לצאת מזה. האובססיה לאוכל אוכלת אותם. בעזרת תרגילים ניתן לחזור ללמוד את ההבדל בין הרצון לאכול והרעב, לזהות מצבים בהם אוכלים יותר ממה שרעבים, לחזור לאכול מאכלים אסורים.
אם לא מקפידים אז איך שומרים?
תוספת של 25 קלוריות ביום תגרום לעלייה של 9 ק"ג תוך 10 שנים. עם זאת, אנחנו מכירים אנשים שאינם משמינים ב- 9 ק"ג כל 10 שנים. איך הם עושים את זה? הרי אי אפשר לדעת בדיוק כמה קלוריות אנחנו אוכלים וכמה קלוריות אנחנו מבזבזים. אז מה סודם? אנשים אלה נותנים לתחושות שלהם להוביל אותם ויודעים איזה כמויות אוכל נחוצות להם. הוויסות הזה מונע חרדות אינסופיות.
הכותבת הינה מאמנת אישית, מומחית באימון הורים, משפחה ונוער, מומחית לאימון דיאטה, ושפור איכות החיים. מאמנת בגישה הפסיכולוסופית ובגישת האינטליגנציה האינטואיטיבית ומעבירה סדנאות בנושאי שיפור איכות החיים, משפחה והורות ועוד. בעלת תואר שני בפסיכולוגיה ודוקטורנטית במדעי המוח. מלמדת מאמנים בביה''ס ICU קורסים רבים, ביניהם אימון הורים, נוער ומשפחה,ואימון לזוגיות, אסרטיביות ויחסים בינאישיים.
ליצירת קשר
יעל אריאן-דגון
dagonn@bezeqint.net 054-4652051
ליצירת קשר
יעל אריאן-דגון
dagonn@bezeqint.net 054-4652051