הפחתת תגמולי פנסיית שאירים כתוצאה מהפסקת תשלום פוליסה על ידי המעביד 

במוחו של שי ווינברג התגלה גידול ממאיר.

הניתוח לכריתת הגידול והטיפולים הכימותרפיים שעבר ווינברג לא הועילו. תוך פחות משנה הלך ווינברג לבית עולמו. המנוח הותיר אחריו אלמנה ושלוש בנות קטינות.

המנוח היה חבר בקרן הפנסיה עתודות, קרן פנסיה שהיא כיום בבעלות חברת הביטוח כלל.

הקרן החלה לשלם לאלמנה וליתומות 60% מפנסיית השאירים.

מדוע אין אנו מקבלות את מלוא הפנסיה, תמהה האלמנה.

המעביד הפסיק להפריש לקרן הפנסיה דמי גמולים, חודש לאחר הניתוח לכריתת הגידול, ענתה הקרן.

אילו בעלך נפטר תוך 3 חודשים מיום הפסקת התשלומים, היית מקבלת פנסיה מלאה. אבל, למרבה הצער, המשיכה הקופה, בעלך הצליח לשרוד יותר משלושה חודשים. הפסקת תשלום דמי הגמולים משך יותר משלושה חודשים רצופים הפכה את בעלך מעמית פעיל לעמית מוקפא. אלמנתו ויתומיו של עמית מוקפא זכאים רק ל 60% מהפנסיה המלאה.

המעביד הפסיק לשלם את דמי הגמולים, השיבה האלמנה, משום שבאותה תקופה עבר ניתוח וטיפולים כימותרפיים. הוא לא היה מסוגל לעבוד ולא עבד. הוא הוכר כנכה בשיעור 100% על ידי שלטונות מס הכנסה וכן קיבל קצבת נכות מלאה מהמוסד לביטוח לאומי. באותה תקופה התרכזנו בניסיונות להציל את חיי בעלי ולא התפנינו להגיש לכם תביעה לקבלת פנסיית נכות. אילו בעלי היה מגיש לכם תביעה, אתם הייתם מכירים בה ומשלמים גם פנסיית נכות וגם משלמים לעצמכם את דמי הגמולים. אתם בעצם מבקשים ליהנות היום מ"מחדלו" של בעלי, בכך שהתרכז בהצלת חייו ולא התפנה לעסוק בהצלת זכויותיו אצלכם.

מה לעשות, נאנחו נציגי הקופה. תקנון זה תקנון. רשום בו כי אין זכאות לפנסיית שאירים מלאה כאשר חולפים להם למעלה משלושה חודשים מהיום בו הופסק תשלום דמי הגמולים.

המחלוקת בין האלמנה ושלוש היתומות לבין קרן הפנסייה הועברה להכרעת השופט שמואל טננבוים, מבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

קרן פנסייה מושתתת על שלושה יסודות, מסביר השופט טננבוים: שוויוניות, הדדיות והגשמת המטרה הסוציאלית.

השוויוניות מבטיחה כי כל חבר בקרן יהא זכאי, בהתרחש האירוע הפנסיוני, לקבל גמלה בהתאם לתקנון שינהג באותה עת.

ההדדיות מבטאת את הערבות ההדדית בין חברי הקרן, בבחינת כל ישראל ערבים זה לזה. כל חבר בקרן מפריש ממשכורתו במשך שנות חברותו הפרשות הנדרשות על פי התקנון. על יסוד הפרשות אלה (והפרשות המעבידים) נצברת קרן העושה רווחים. רווחים אלה משמשים לתשלום הגימלה לחברי הקרן. השקעתם של הפרטים השונים יחדיו היא היוצרת את הביטחון כי כל אחד מהם יזכה בעתיד לקבל גימלה.

המטרה הסוציאלית מבטיחה כי כל עובד יקבל לאחר פרישתו קצבה אשר תאפשר לו לחיות ברמת חיים שאינה נופלת באורח דרסטי מרמת חייו בטרם פרש. שזקנתו של אדם לא תבייש את צעירותו.

לכאורה, כך לעניות דעתנו, על פי שלושת עקרונות אלה היה צריך לאשר לאלמנה ולשלוש היתומות את מלוא הפנסיה. הרי המנוח ומעבידו הפרישו דמי גמולים שנים על גבי שנים עד למחלתו הסופנית של המנוח. במה נפגעה הקרן או עמיתיה מכך שהמנוח לא הגיש להם תביעה במועד? הקרן ועמיתיה רק נהנו מעובדה זו. אין שום סיבה עניינית שהקרן ועמיתיה ייהנו פעם נוספת וישלמו גם פנסיה מופחתת רק משום שהמנוח ומשפחתו התמקדו בהצלת חייו ולא עסקו במימוש הזכויות מהקרן.

אולם לדידו של השופט טננבוים, התקנון הוא חזות הכול. "התקנון הוא מכשיר מרכזי להגשמת תכליותיה של קרן הפנסיה... הפסקת תשלום דמי הגמולים עבור המנוח, עלתה על 3 חודשים רצופים ועל כן הביאה להקפאת זכויותיו. המנוח הפך מעמית פעיל להיות בסטאטוס של עמית מוקפא ובהתאמה נקבעו זכויותיו ובמקרה דנן זכויות שאיריו. על פי הוראות התקנון, משחלפו 3 חודשים מהיום בו הופסקו התשלומים לקרן, נשללה זכאותו של המנוח לפנסיית נכות של עמית פעיל. ככל שהדבר מצער, המסקנה היא שמשאיבד המנוח את זכויותיו כעמית פעיל בקרן, הרי ששאיריו אינם זכאים לפנסיית שאירי עמית פעיל".

גם לטענת האלמנה כי אם בעלה היה מבקש לקראת מותו פנסיית נכות מהקרן בגין אובדן כושר העבודה שלו, ממילא הוא היה מקבל פטור מהמשך תשלום דמי גמולים ושאיריו היו זכאים כיום לפנסיית שאירים מלאה, יש לשופט טננבוים טענה ניצחת: "אין להשיב את הגלגל לאחור, ולא ניתן לחייב את הקרן לפעול בניגוד לתקנונה ולהכשיר פעולה שלא בוצעה במועד".

תביעת האלמנה והיתומות לקבלת מלוא הפנסיה נדחתה אם כן.

בשולי הדברים עלה בנו הרהור נוגה. מילא דקדקנות יתר, עליה התבטאו חכמי התלמוד במשפט "... בחושך יהלך", אבל כמה חוסר רגישות נחוץ כדי לדחות מטעמים פרוצדורליים את תביעתם של מי שאיבדו את יקירם לעולמים, תוך שימוש בנימוק כי "אין להשיב את הגלגל לאחור".

מסמך 591