תאונת עבודה בזמן נופש 

מוחמד נדאף עבד שנים רבות בסניף של בנק הפועלים בנצרת עלית.

ועד העובדים של הסניף תכנן "יום גיבוש" לעובדים. מנהל הסניף החדש ביקש כי כל העובדים ישתתפו ביום הגיבוש, על מנת שיוכל להכיר את העובדים ולשאת דברים בפניהם.

בתום יום העבודה נסעו העובדים למושב ציפורי, במכוניותיהם הפרטיות, שם תוכננו להם מספר פעילויות, בהן רכיבה על סוסים, כשלאחר מכן היו צפויים העובדים להשתתף בארוחה חגיגית, שבה תכנן המנהל החדש לשאת דברים.

בחוות הסוסים במושב ציפורי, עלה נדאף על סוס. בעודו רוכב, נבהל הסוס כשראה גמל שהשתולל באותו אזור. הסוס החל לדהור. נדאף נפל מהסוס ונגרר כשגופו על האדמה ורגלו השמאלית תקועה בתוך לולאת הארכובה שהיתה מחוברת לאוכף. כתוצאה מכך, נחבל נדאף בחלקים שונים של גופו.

נדאף הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי ובה עתר להכרה כנפגע בעבודה.

המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו של נדאף וסירב להכיר בו כנפגע בעבודה. נדאף, טען המוסד, לא נפגע במסגרת עבודתו אצל המעביד אלא במהלך פעילות חברתית שאורגנה ומומנה על ידי ועד העובדים.

נדאף לא השלים עם עמדת המוסד לביטוח לאומי ופנה בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת. על המדוכה ישבו השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מחמוד מלחם ואסעד עזאיזה.

בפסיקת בתי הדין לעבודה, פותח בית הדין, נקבע כי גם תאונה המתרחשת במהלך פעילות נלווית לעבודה שהעובד מבצע עבור מעבידו, יכולה להיחשב כתאונת עבודה. הכל בהתאם למידת הזיקה שבין העבודה לבין הפעילות שנעשתה בעת קרות התאונה. בית הדין הארצי הכיר בכך, שפעילות משותפת של עובדי מפעל במסגרת בילוי או נופש, יש בה משום תרומה לגיבוש החברתי, ובכך - תרומה גם למפעל. לפיכך, גם תאונה שאירעה תוך כדי פעילות חברתית מחוץ למקום העבודה ואף מחוץ לשעות העבודה, עשויה להיחשב כתאונת עבודה, במידה וקיימת זיקה ישירה בין העיסוק במועד התאונה לבין העבודה.

בבואו להשיב על שאלת הקשר בין הפעילות לעבודה על בית הדין לתת משקל משמעותי לשאלה אם ההשתתפות בפעילות היתה וולנטרית; ככל שמדובר בחובת השתתפות, יטה בית הדין להכיר באירוע כחלק מן העבודה ובהתאם - כתאונת עבודה.

אף אירוע נופש לשמו שמקיים המעביד, או אירוע שהדגש בו מושם על גיבוש חברתי של העובדים, יכול ויוכר כ"פעולה נלווית" לעבודה. יש לבחון את מידת התרומה של אירוע הנופש לחיי העבודה, ועד כמה היה מעורב המעביד בארגון הפעילות, למשל במימון.

בית הדין סוקר את הפסיקה, לעיתים הסותרת, הקיימת בעניין זה ומגיע למסקנה, כי יש להכיר בתאונה בה נפגע נדאף כפגיעה בעבודה. לדעת בית הדין, השיקולים המטים את הכף לטובת הכרה בתאונה כתאונת עבודה הם אלה:

· ההשתתפות ביום הגיבוש היתה חובה ולא רשות. מנהל הסניף אמנם ביקש שכל העובדים ישתתפו, אך כל עובד סביר מבין שבקשה כזו כמוה כהוראה. נדאף עצמו קיבל הודעה על יום הגיבוש מסגן מנהל הסניף שאמר לו, שהוא חייב להגיע ליום הגיבוש.

· לסניף הבנק היה אינטרס ישיר בקיום יום הגיבוש, לשם ההיכרות בין העובדים לבין המנהל החדש של הסניף.

· הפעילות ביום הגיבוש לא היתה פעילות נופש בלבד, שכן מנהל הבנק אמור היה לשאת דברים בפני העובדים גם בענייני העבודה.

· העובדים לא נדרשו לשלם בעד הפעילות.

· הפעילות הספציפית שעשה נדאף בעת שנפגע (רכיבה על סוס) היתה חלק מהפעילויות שאורגנו לעובדים במהלך יום הגיבוש. נדאף לא החליט על דעת עצמו לרכוב על סוס.

כל אלה מטים, כאמור, את הכף לעבר קבלת התביעה והכרה בתאונה.

העובדה כי ארגון יום הגיבוש ומימונו היו של ועד העובדים, והעובדה כי שעות הפעילות ביום הגיבוש היה לאחר שעות העבודה ומבלי שהעובדים קיבלו תמורה כספית על שעות אלה - אין בהן כדי להוציא את הפעילות מהיותה בגדר "פעילות נלווית" לעבודה. ניתן אף להניח שלפחות חלק מהכסף ששולם על ידי ועד העובדים מקורו במעביד.

לפיכך, קובע בית הדין לעבודה בנצרת, יש להכיר בפגיעתו של נדאף כ"תאונת עבודה".

מסמך 577