עזרה לתלמידים בעבודה עצמאית 

הרושם שעולה לעתים מקריאה בעיתונים הוא שבית-הספר מהווה זירה לפעילות כנופיות, לתלמידים מתמרדים, למורים שמשפילים את תלמידיהם ולהורים שבאים להתלונן מדי יום על קיפוח ואפליה. המציאות שונה ופחות דרמטית. במחקר מקיף גילה פרדריק ג'ונס (Jones, 1987a) ש 99% מההפרעות בכיתות, גם בבתי-הספר המצויים בשכונות עוני, הן פטפוט במהלך השיעור והסתובבות ללא רשות. פעולות אלה גורמות לבזבוז זמן רב ויקר. בכיתות שהתנהלו כהלכה התרחשה הפרעה מדי שתי דקות בעוד שבכיתות רועשות ובלתי ממושמעות התרחשו בממוצע 2.5 הפרעות בדקה. במאמציהם להתמודד עם ההפרעות בזבזו המורים מחצית מהזמן שניתן היה להקדיש להוראה עצמה.

במהלך אלפי שעות תצפית שביצעו ג'ונס ועוזריו במאות כיתות של בתי-ספר יסודיים ותיכוניים, הם מצאו שמרבית השיעורים מתנהלים כהלכה עד הרגע שבו מבקשת המורה מהתלמידים לעבוד באופן עצמאי. זה רגע "התעוררות הלול לחיים", כהגדרתו. עד אז התלמידים הקשיבו (או העמידו פנים כמקשיבים) והשתתפו במהלך השיעור. מיד עם תום ההנחיה לפתוח מחברות ולפתור תרגילים בדפי עבודה, מתחילים הפטפוטים. שאלות רבות נזרקות לחלל הכיתה, המבטים מופנים לצדדים, התלמידים קמים ממושביהם, וחלק מהם מסתובבים באפס מעשה.

התנהגות בלתי ממושמעת גורמת לאי-נחת. יש מורים המגיבים בענישה ובכעס. אחרים חשים תסכול על שלא הכשירו אותם כהלכה לטפל ביעילות במצבים כאלה. במאמציהם לסייע, ביקשו ג'ונס ועוזריו לאתר ולבודד את מיומנויות ההוראה הנחוצות לטיפול בהפרעות. את המקור לתשובות הם לא חיפשו בספרים או במעבדה, אלא בכיתות שבהן רמת המשמעת הייתה גבוהה מאוד. בתצפית על מורים, שנחשבו בין עמיתיהם כמצליחים במיוחד (Jones, 1987b), הם זיהו מספר מיומנויות חשובות: א. שימוש יעיל בשפת גוף ותקשורת בלתי מילולית. ב. סיוע יעיל לתלמידים מתקשים. ג. פיתוח מערכת תמריצים.
עזרה לתלמידים מתקשים

אחד הממצאים המעניינים, החשובים והשימושיים במחקריו של ג'ונס קשור לאופן הסיוע של מורים לתלמידים המתקשים בתרגול החומר. שיעור ממוצע מתנהל כך שהמורה מציג את הנושא ומדגים על הלוח. לאחר מכן הוא שואל שאלות הבהרה לבדוק אם התלמידים הבינו, ואז הוא מבקש מהם לתרגל זאת על-פי תרגילים שכתב על הלוח או דפי עבודה שחילק. חיש מהר מונפות ידיים של תלמידים הזקוקים לעזרה. אם מצביעים רק מעטים, המורה יכול לסייע להם ללא קושי. אבל אם הם רבים, יישבו רובם באפס מעשה, עד שהמורה יגיע אליהם. עבורם ההמתנה היא בזבוז זמן, קול קורא להפרעה ולפטפוט. בנוסף, תמיד יהיו תלמידים שיבקשו עזרה, גם אם אינם זקוקים לה. כך הם מקבלים מהמורה תמיכה ותשומת-לב. במקום שהיחס החיובי יעודד עצמאות, הוא מחזק דווקא התנהגות תלותית.

ברצונם העז לעזור לתלמידים מורים מתעלמים מהזמן הרב שהקדישו לכל ילד. עזרה טיפוסית נעשית באמצעות שאלות הבהרה:

כן, מה לא ברור?

טוב, מה אמרנו שצריך לעשות בהתחלה? (מחכה, חוזרת על השאלה)

לא, זו הפעולה שניה. שכחת את השלב הראשון. בוא תיזכר (ממתינה עד שהתלמיד סופסוף מנחש).

לא. אני רואה שלא הבנת. אני אתן עוד דוגמה - תאר לך ש. . ."

במתכונת זו המורה חוזר ומלמד יחידנית חומר, שהסביר לכיתה כולה. בלי להרגיש המורה "נחטף" ומגיש שיעור פרטי קצר לכל אחד שמבקש. ג'ונס ביקש ממורים שיעריכו כמה זמן הם מקדישים לכל תלמיד. האומדן שלהם, דקה אחת עד שתיים, היה פחות ממחצית הזמן שנצפה בפועל - ארבע דקות בממוצע. מסקנתו הייתה שסיוע יחידני גוזל זמן רב ובלתי ניתן ליישום, גם אילו הקדישו המורים דקה אחת לכל ילד. כדי לצמצם תופעות אלה מציע ג'ונס שלושה צעדים במתן סיוע יעיל:

צעד ראשון: לארגן את הכיתה כך שהמורה יוכל להגיע בקלות לכל פינותיה. סידור שולחנות לעבודה קבוצתית, סידור של "עצמות דג" וגם מתכונת של שורות וטורים מסייעים לכך.

צעד שני: כדי לחסוך שאלות רבות כדאי להיעזר בתצוגה חזותית בהירה של כללי העבודה. תזכורות אלו יכולות להיעשות במתכונת של תרשים זרימה, ראשי-פרקים, גרפים, נקודות לבקרה עצמית, סדר פעולות (בחשבון). יש להציב אותן במקום בולט בכיתה ולבקש מן התלמידים לעיין בהן היטב, לפני שהם מזעיקים עזרה.

צעד שלישי: הוא החשוב ביותר - ללמד את המורה כיצד להקדיש את הזמן המינימלי הנחוץ לעזרה יחידנית בלי להשתמש בשאלות הבהרה ובלי ללמד מחדש את החומר. הוא מדריך את המורים לבצע זאת בתוך 20 שניות או פחות, עפ"י השלבים הבאים:

1. מצא ראשית משהו שהתלמיד עשה כהלכה, ציין זאת ושבח אותו על כך: "הכתב שלך יפה". "אני רואה שהעתקת נכון את התרגיל", "הצבת נכון את המספרים במשוואה" וכו'.

2. אתר במהירות את הקושי ותן רמז ישיר וברור, שיגרום לתלמיד להמשיך בעבודתו: "עכשיו תעשה את הצעד השני, כמו שכתוב בטבלה על הלוח", "כעת, תכפול את שני המספרים האלה ותקבל את המכנה המשותף."

3. עזוב מיד.