הלכת גבריאל - מקרה לדוגמא 

אחמד אלחמיד נהרג בתאונת עבודה.

בני משפחתו הגישו תביעת נזיקין נגד מעבידו, נגד בעל האתר בו עבד ונגד חברות הביטוח אריה ונגה, שביטחו גופים אלה.

במהלך הדיון בתביעה, המליץ שופט השלום, אילן גנון, כי משפחת המנוח תסכים להסתפק במאה אלף שקל. לאחר מכן יימשך הדיון בשאלה מי מבין המבטחות תשלם סכום זה למשפחה.

המצב המשפטי בסוגיית שיעור הפיצויים עבור מותו של אדם, היה מבוסס בשעתו על הלכת גבריאל. הפיצויים ששולמו ליורשים עבור מות יקירם היו נמוכים באופן מחפיר. המשפחה קיבלה לפיכך את המלצת השופט. כעת המתינה להכרעת השופט שתקבע מי חייב לשלם לה סכום זה.

כעשרים יום לאחר מכן, באה לעולם פרשת אטינגר.

בפרשת אטינגר קבע בית המשפט העליון תקדים ששינה את הלכת גבריאל.

התקדים החדש מעלה בצורה משמעותית את סכום הפיצויים המשולמים עבור אדם שחייו נקטפים בעוולה. הפיצויים משקפים את אובדן יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", אותן שנים שנקטעו מהמנוח עקב מעשה העוולה. סקירת הלכת אטינגר מובאת באתר משרדנו תחת הכותרת מחזיר השנים האבודות.

לאחר פרסום תקדים אטינגר, היה ברור כי משפחת המנוח עשתה מיקח טעות. אילו המתינה קמעא, היו נפסקים לה, על בסיס תקדים אטינגר, פיצויים משמעותיים הרבה מעבר למאה אלף שקל.

בני המשפחה פנו לפיכך לשופט גנון, בבקשה לאפשר להם לתבוע פיצויים עבור השנים האבודות. השופט נעתר לבקשה. אין זה ראוי ואין זה צודק למנוע מבני המשפחה פיצויים עבור השנים האבודות. כך קבע השופט גנון.

חברות הביטוח ערערו לבית המשפט המחוזי בחיפה. גם השופטת ברכה בר זיו, מטעמים של צדק, אפשרה לבני המשפחה לחזור בהם מהסכמתם למה שהתברר כהסדר מקפח.

חברות הביטוח, חדורות מוטיבציה להותיר את שלל מיקח הטעות בכיסן, לא אמרו נואש ופנו לעזרת בית המשפט העליון.

שתי שאלות חשובות מתעוררות כאן, הבהיר נשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק.

הראשונה נוגעת לשאלה אם תקדים אטינגר תקף רק על עוולות שיבוצעו מיום מתן התקדים ואילך בלבד (באופן פרוספקטיבי). או שמא יש לתקדים אטינגר תחולה למפרע, גם על עוולות שבוצעו בטרם ניתן התקדים (באופן רטרוספקטיבי).

אם לפרשת אטינגר יש תחולה למפרע, קמה ועולה השאלה השנייה: האם יש לאפשר למשפחת אלחמיד לחזור בה מהסכמתה לסכום פיצויים הנמוך משמעותית מהמגיע לה על פי תקדים אטינגר.

במרבית השיטות המשפטיות בעולם שולטת בסוגיה זו התיאוריה הדקלרטיבית. על פיה השופט איננו מחוקק. השופט אינו יוצר דין. השופט הוא רק פוסק, מצהיר על הדין. גם כאשר השופט סוטה מפסק דין קודם, הוא אינו יוצר דין חדש. הוא קובע כי הפסק המוטעה מעולם לא היה דין. אם פסק הדין המבוטל מעולם לא היה דין, המשמעות היא שפסק הדין המבטל פועל במישור הזמן למפרע.

היטיב לבטא גישה זו אחד מגדולי השופטים בסוף המאה התשע עשרה, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, אוליבר הולמס: "החלטות שיפוטיות פועלות למפרע קרוב לאלף שנים".

לתיאוריה זו בסיס פרקטי. אם לתקדים חדש תהיה השפעה רק מכאן והלאה, הוא גם לא יחול על בעל הדין שנלחם לשינוי ההלכה הקודמת. עובדה זו תחליש את המוטיבציה של מתדיינים לטעון לשינוי ההלכה, שכן ממילא לא ייהנו מפרי השינוי. תוצאה שכזו עלולה להקפיא את ההתפתחות ההלכתית.

אף על פי כן, השופט ברק יוצא חוצץ נגד התיאוריה הדקלרטיבית. לדעתו היא אינה מסוגלת להסביר את מלוא הפעילות השיפוטית. אבד עליה הכלח. היא מבוססת על פיקציה שאין להכיר בה.

לעתים, מבהיר הנשיא, פסק הדין הקודם אינו מוטעה מיסודו. יתכן והוא היה טוב ונכון לשעתו, ואילו עתה הגיע הזמן לשנותו. בנסיבות אלה, אין כל סיבה שלא לתת להלכה החדשה תחולה מכאן והלאה בלבד. "כשם שחוק חדש... מהווה יצירה חדשה, כך גם הלכה שיפוטית חדשה הנובעת באדמת המשפט, מהווה יצירה חדשה".

לא זו אף זו: פסק דין יוצר לעיתים "חקיקה שיפוטית", נורמה שלא הייתה קיימת בעבר. מתן תוקף מכאן והלאה בלבד להלכה החדשה הוא ביטוי ראוי ליצירה השיפוטית.

הנשיא מכריז אם כן על מותה של התיאוריה הדקלרטיבית. "יש לקוות", אומר הנשיא, "כי חרף מותה היא לא תשלוט בנו מקברה".

יחד עם זאת, הנשיא ברק אינו מציע לבטל את התיאוריה הדקלרטיבית לחלוטין. לדעתו, נקודת המוצא העקרונית היא, כי הלכה שיפוטית חדשה חלה גם למפרע ומובן שגם מכאן ואילך. יחד עם זאת, משפטה של ישראל בשל לקלוט את הגישה, לפיה יש לבית המשפט העליון הכוח להכריז כי תקדים מסוים שלו תקף רק מכאן ולהבא. כוח זה עולה לדעתו בקנה אחד עם מעמדו התורתי והחוקתי של מוסד השפיטה בישראל.

מתי יוכרז על תקדים כחל רק מכאן ולהבא?

"הבחינה העיקרית צריכה להתרכז באינטרס ההסתמכות", קובע הנשיא. כאשר בית המשפט העליון יחשוש שהסטייה מההלכה הקודמת תגרום נזק לכל אותם אנשים וגופים אשר ניהלו את ענייניהם והסדירו את יחסיהם תוך הסתמכות על ההלכה הקודמת, אז תהיה לו סמכות להחיל את התקדים החדש מכאן ואילך בלבד.

אינטרס ההסתמכות לא קיים לדעת הנשיא, כאשר ההלכה הקודמת לא הייתה של בית המשפט העליון, לא הייתה ברורה, ניתנו לה פירושים שונים, לוותה בהתנגדות ובהצעות לשינויים, או כאשר שופטים הסתייגו ממנה במספר אמרות אגב.

אכן, מודה הנשיא, "מקרי ההסתמכות, המצדיקים מתן תוקף מכאן ולהבא בלבד להלכה חדשה, מטבע הדברים אינם רבים".

בתחום דיני הנזיקין, קובע הנשיא, ההסתמכות היא מועטה. היא מצומצמת בעיקר כאשר התקדים החדש מטיל חובה נזיקית חדשה שלא הייתה מוכרת בעבר. כך נהגו בתי המשפט בארצות הברית, כאשר ביטלו את החסינות שהוקנתה בפסיקה לבתי החולים, שכן בתי החולים לא ביטחו עצמם בהסתמכם על הדין הישן.

שיקולים אלה, מדגיש השופט, אינם חלים במקום שקיים ביטוח. בדרך כלל אין לתת משקל ניכר לטיעון כי היקפה של ההלכה הישנה קבע את שיעור דמי הביטוח. השיקולים על פיהם נקבעים דמי הביטוח הם רבים ומגוונים, והיקפה של החבות מכוח ההלכה השיפוטית הוא רק אחד מהם.

על כל פנים, כוחן של חברות הביטוח "לפזר את הנזק" על כל המבוטחים, מקטין את משקלו של אינטרס ההסתמכות שלהן.

על רקע מכלול שיקולים אלה, קובע הנשיא, אין כל טעם של ממש, שלא להקנות להלכת השנים האבודות תוקף למפרע. פרשת אטינגר לא הטילה חובות חדשות. כל השפעתה היא על שיעור הפיצויים, ואף כאן השפעתה אינה ניכרת.

זאת ועוד: אחריותם של המזיקים במשק מכוסה לרוב על ידי ביטוח. גם אם חברת הביטוח סמכה עצמה בצורה זו או אחרת על פרשת גבריאל, בקביעת הפרמיה, היא מסוגלת לספוג את התשלומים הנוספים שתקדים אטינגר גורר אחריו.

על כן פוסק השופט ברק, הלכת השנים האבודות תחול על כל מעשה נזיקין שהתרחש לפניה ולאחריה.

השופט ברק מנחה את הערכאות הראשונות לאפשר לנפגעים לתקן את כתבי הטענות כדי לכלול בהם דרישה לפיצויים עבור השנים האבודות. כן יש לאפשר לנפגעים להעלות טענות בעניין זה במסגרת הערעור, כל עוד פסק הדין לא הפך לסופי.

כעת עובר הנשיא לדון בשאלה אם בני משפחת המנוח רשאים להשתחרר מהסכמתם לפיצויים ללא הפיצוי עבור השנים האבודות. האם רשאים הם לטעון כי הסכימו מתוך טעות ועל כן "רשאי בית המשפט... לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות כן" (סעיף 14(ב) לחוק החוזים).

לדעת הנשיא התשובה היא בשלילה. טעותם של בני משפחת המנוח הייתה "בכדאיות העסקה" וטעות שכזו אינה מסמיכה את בית המשפט לאפשר להם לבטל את הסכמתם. הן חברות הביטוח והן משפחת המנוח נטלו על עצמן את הסיכון שהלכה חדשה עשויה להגדיל הפיצויים או להקטינם.

ששת שופטי בית המשפט העליון האחרים הצטרפו לפסק דינו של הנשיא. ארבעה בהסכמה מלאה. שניים, תוך הסתייגות.

השופט מישאל חשין הצטרף לתוצאה הסופית, תוך הסתייגות מקביעת הנשיא כי נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות שהלכה שיפוטית חדשה חלה הן למפרע והן מכאן ולהבא. לדעתו הכלל צריך להיות הפוך, שתקדים חדש חל מכאן ולהבא, אלא אם כן הניזוקים ממעשה עוולה שחל קודם לתקדים החדש, ישכנעו את בית המשפט כי ראוי לתת גם להם ליהנות ממנו.

השופטת מרים נאור, שהצטרפה אף היא לתוצאה הסופית, לא גילתה למי מבין השניים, השופט ברק או השופט חשין, בסוגיית מה הכלל ומה החריג, היא מצטרפת.

מסמך 546