לא כל ההלוואות מכוסות בביטוח 

בני הזוג שרה ומני אילן, נטלו מעת לעת הלוואות מבנק טפחות. בסך הכול ארבע הלוואות. סכומן הכולל של ההלוואות הגיע לכדי שמונה מאות אלף ש"ח.

בכל פעם שנטלו הלוואה, חויבו בני הזוג לחתום גם על פוליסת ביטוח חיים בחברת הביטוח אליהו, להבטחת אותה הלוואה.

לימים נהרג הבעל בתאונת דרכים. האלמנה פנתה לבנק וביקשה לממש את הפוליסות ולפרוע מכספי הביטוחים את כל ארבע ההלוואות.

אולם הבנק הסכים לפרוע רק את שתי ההלוואות הראשונות.

אכן, הודה הבנק, החתמתי את בני הזוג על פוליסות גם בעת מתן שתי ההלוואות האחרונות. אך בפועל לא רכשתי עבור הלוואות אלה ביטוחים. הייתה לי מגבלת כיסוי של ארבע מאות אלף ש"ח ובשתי ההלוואות הראשונות כבר מיצו בני הזוג את מגבלת הכיסוי.

הבנק גם לא גבה פרמיות עבור הבטחת שתי ההלוואות האחרונות. המנוח אף הוחתם באחת הפוליסות, כי ידוע לו שקיימת מגבלה של ארבע מאות אלף ש"ח.

במהלך המשפט שהתנהל בפני השופטת אביגיל כהן, בבית משפט השלום בתל אביב, נפטרה גם האישה ואת ההליכים המשפטיים המשיכו הבנות היורשות.

הבנות טענו כי ההורים כלל לא ידעו על מגבלת הכיסוי. מהרישום בפוליסה בה הוחתם המנוח כי קיימת מגבלת כיסוי, ניתן להבין, כי המגבלה מתייחסת להלוואה הספציפית שלגביה הוצאה הפוליסה ולא לכול ההלוואות יחד. ההלוואה הספציפית לא עברה את סכום המגבלה.

השופטת אביגיל כהן ייחסה חשיבות לעובדה שהמנוחים הוחתמו על פוליסות ביטוח גם כשנטלו את ההלוואות האחרונות. אומנם הבנק שלח למשפט עד מטעמו בשם גנץ, אשר ביקש מהשופטת לסמוך על פקידי הבנק כי כשהחתימו את המנוחים על שתי הפוליסות האחרונות הסבירו להם שאין ולא כלום מאחוריהן. אולם עדותו היא אפילו לא עדות שמיעה והפקידים שבאו במגע עם המנוחים לא הובאו לעדות.

הבנק התרשל, קבעה השופטת, כאשר לא טרח לשלוח למנוחים מכתב המודיע כי בגין שתי ההלוואות האחרונות לא נעשה להם ביטוח חיים. לו היה הבנק נוהג כך, כי אז המנוחים יכלו לשקול נטילת הלוואות מבנק אחר, אשר כן היה מאפשר ביטוח של אותן הלוואות.

לכך ענה הבנק תשובה יצירתית.

מהמסמכים הרפואיים שנתקבלו לאחר פטירת המנוחה, התברר, כי טרם עשיית הביטוח היא סבלה מסרטן השד, עברה ניתוח כריתת שד ובנוסף, היא סבלה ממלנומה בעין שמאל.

"גם אם היינו מיידעים את הלווים כי אין ביטוח חיים לשתי ההלוואות האחרונות", כך טען הבנק, "אזי ממילא הם לא היו מצליחים להיות מבוטחים בכל חברה אחרת, שכן, עם מצבם הבריאותי הרעוע, כל חברת ביטוח אחרת לא הייתה מבטחת אותם בביטוח חיים".

לעובדה זו אין כל משקל, קבעה השופטת. העדים מטעם הבנק הצהירו חד משמעית, כי קודם לחודש ינואר 1999, לא דרש הבנק הצהרת בריאות מהלווים. ממילא גם המנוחה לא התבקשה לחתום על הצהרת בריאות. לפיכך איש מטעם הבנק ואליהו לא ידע, ולא היה צריך לדעת, את מצבה הבריאותי של המנוחה, ומצבה הבריאותי כלל לא היווה שיקול באותה תקופה, לשאלה אם לבטח אותה אם לאו, וכשם שהבנק דנן לא דרש מהמנוחים הצהרת בריאות, הרי בהחלט סביר, כי גם בנק אחר, היה פועל, כפי שפעל בנק טפחות, ולא מבקש הצהרת בריאות".

אף העובדה כי לא נגבתה פרמיה אין בה כדי להצביע על ידיעה כי אין ביטוח, היות והמנוחים שילמו סכום גלובלי עבור ההלוואות בהוראות קבע. "המנוחים כהדיוטות לא היו צריכים לערוך ניתוח משפטי של הודעות על הרכב הלוואה ולוח תשלומים שנשלחו להם, ולהקיש מתוך אותן הודעות, כי מאחר והם לא מחויבים בפרמיית ביטוח חיים עבור ההלוואה השלישית והרביעית, אזי אין להם ביטוח חיים", הדגישה השופטת.

בסופו של דיון, השופטת כהן חייבה את הבנק ואת חברת הביטוח אליהו לשלם ליורשות את מלוא יתרות ההלוואות מיום הפטירה, אשר ביום מתן פסק הדין עמדו על סכום של למעלה מחצי מיליון שקלים.

מסמך מספר 496