מדינת ישראל נגד
אם גם שופטי בג"צ אינם מתייצבים להגנת עניי ישראל אזי מדינה זו אינה ראויה למעט האמון שאזרחיה עדיין רוחשים לה
מאת: אלכס לוין
אני כותב מאמר זה בכאב רב. רק הסובלים מאטימות לב ולא רואים את סביבתם יכולים לפסוק החלטות כאלו. מאמר זה נכתב בעקבות החלטת בית משפט העליון בישראל. החלטת שופטי ישראל כי מדינת ישראל יכולה לקצץ את קצבאות הבטחת ההכנסה. זו החלטתם של שופטי בג"צ עתירי שכר מדצמבר 2005 . ראו את הקישור לבג"צ - מספר 366.03 ו- 888.03
להלן מסקנת בית המשפט, כפי שאני מבין אותה. אותם 100,000 אנשים החיים ברעב כמעט יומיומי. אותם אנשים אשר קיומם דחוק עד כדי קיום בחוסר כבוד מינימלי, לאותם אנשים תקוצץ קצבת הקיום בגובה שבין 600 ל-1,200 שקל מדי חודש.
אנשים שצריכים להתקיים על קצבה של 1,200 עד 2,400 שקל לחודש, על מה בדיוק הם יתקיימו? במדינת ישראל חיים כיום כ-600,000 ילדים מתחת לקו העוני. במדינת ישראל יש כיום 1,500,000 אנשים אשר חיים על סף קו העוני. אני רואה יום יום אלפי אנשים באים לשבור את רעבונם בחניון קונים-חונים בראשון לציון. ויש אלפי מקומות כאלו בארץ. האם אתם חושבים שהם נהנים לבוא ולאכול שם? לקבל נדבה? הם מקבלים שם בגדים משומשים.
אני מכיר אלפי ילדים שאין להם ארוחה חמה אחת ביום. רואה את הנשים שם מקבלות מזון לגמור את השבת בעוני רב. האם אתם חושבים שהן נהנות מכך שילדיהן אוכלים פת לחם חרבה? ראיתם פעם ילד שלא יוצא לטיול שנתי מכיוון שלהוריו לא היה כסף לשלם עבורו? אילו תירוצים ההורים הללו ממציאים כדי לא להוציא את הילדים הללו לטיול או למסיבת סוף השנה או לכל פעילות אחרת.
אני ראיתי זאת שנים רבות, כמנהל בית ספר במדינת ישראל. כ-25 שנים ניהלתי תיכונים. אני רואה ילדים שלא מסוגלים להתרכז בלימודיהם כי בבית אין חימום בחורף או שהם כל הזמן רעבים. או שהם מתביישים ללכת לבתי הספר כי אין להם נעליים או בגדים שאין בהם לפחות 100 תיקונים שונים.
אני רואה יום יום כאשר אני חולף ליד השוק בראשון לציון או ליד כל היפרמרקט או שוק עירוני אחר, אלפי ילדים ואימהות נוברים בהררי הזבל ומוציאים משם מזון שאחרים לא רוצים לאכול, וכל זאת כדי לשבור את רעבונם.
האם פעם נערי האוצר מדושני העונג, או שופטי בית המשפט העליון עתירי שכר חודשי ענק. או מר ביבי נתניהו שהרס אלפי משפחות משכבות הביניים והביא אותן לעברי פי פחת ולסף העוני. האם הם פעם עברו ליד אותם אתרים וראו אלפי אנשים שעיניהם כבו ואין בפיהם כל תקווה?
נכון הוא הדבר שהבטחת ההכנסה היא מחלה ממארת ומי שמקבל פעם אחת הבטחת הכנסה קשה לו להתנתק ממנה אך איזו דרך אחרת יש לו, שיילך לעבודה? מי יקבל אותו לעבודה אם אין לו בית היכן לגור? או הוא חולה במחלה קשה, או עייף כבר נפשית ממה שעוללו לו כל אלו היושבים שם למעלה ומחליטים החלטות אשר קוברות את אותן שכבות חלשות עוד יותר עמוק באדמה.
מי שנותן לעשירים את החברות הממשלתיות ומפריט אותן בנזיד עדשים יוצר תמיד שכבות חזקות ואת אלפי הפועלים שולח לקבל שכר מינימום בחברות להעסקת עבדים, חברות הנקראות חברות לכוח אדם שמשלמות שכר מינימום ואת הרווחים הענקיים מזרימים לפיאודלים החדשים.
מי יצר שיטה זאת? מי שמנסה להרוס את ההסתדרות העובדים. מי שלא רואה את שכבות הביניים הקורסות. מי שעיניו כהו והוא רואה רק את עצמו. שופטי בית המשפט העליון אשר פסקו החלטות גורליות אלו לא פרנסו משפחה עם 2,700 שקל לחודש.
אני רואה את אלפי הזקנים שלא מרשים לעצמם לקנות תרופות וזאת לאחר שעבדו כל ימי חייהם. או את 1.75 מיליון העובדים שאין להם קרן פנסיה כי הם עובדים בחברות להעסקת עבדים.
אתם חושבים שאותם עניים מרודים בכלל יכולים לדעת על אותה פסיקת בג"צ של אטומי הלב? לא, הם לא יכולים לדעת, הם הרי לא קוראים עיתונים, הם הרי מנגבים במקרה הטוב עם העיתונים את ישבנם לאחר עשיית צרכיהם, ושם כידוע לכם נמרחות להם המילים ומאבדות את משמעותן.
אינטרנט או טלוויזיה הם רואים רק מחלונות הראווה ולכן הם לא רואים את מעללי האנשים שצריכים כביכול להגן עליהם. מי ישאג את זעקת השבר שלהם - העובדים הסוציאליים שקורסים תחת הנטל הנורא הזה של אלפי ילדים, נשים זקנים ועוד, שישנים ברחובות כי המדינה מכרה כמעט את כל הדירות שהיו מיועדות להם לפיאודלים החדשים.
למי הם יזעקו אותם עובדים סוציאליים? לשופטים שלא ראו עוני ומצוקה, חוץ מאשר בתוכניות טלוויזיה שלבטח גם אותן לא ראו כי היו בהצגת תיאטרון או בקונצרט או באופרה החדשה שעלתה כמיליארד שקל.
אותם אנשים שמחפשים יום יום מזון או מקום להניח עליו את הראש אין להם זמן לחפש עבודה שאינה קיימת. הם מנסים לשרוד עוד יום שבו בלילה הם לא ישנים מפחד האלימות הגואה ברחובות ומפחד שיגנבו להם את נעליהם תוך כדי שינה ברחובות. ביום הם משוטטים ברחובות כי אין להם היכן להיות.
מי אשם בכך? אני בטוח שלא העם. ביבי, שרינו מדושני העונג. שופטינו שלא רעבו אפילו יום אחד. נערי האוצר מדושני העונג. או רחמנה ליצלן יולי עופר או נמרודי או כל גביר אחר שמקבל את החברות המפורטות בנזיד עדשים.
אני רואה את אותם אלפי הזקנים שתרמו את תרומתם לחברה כ-40 שנה, שירתו בצה"ל ולא מסוגלים כיום לאכול מנה חמה אחת ביום או בשבוע. הולכים ברגליהם הזקנות לשוק וקונים ירקות שהרקיבו כי ביבי ברוב חוכמתו הטיל על קצבאותיהם מיסים, קיצץ אותן כאשר היה שר אוצר.
הם הצליחו באותן קצבאות עלובות לקנות חלה או בשר פעם בשבוע והס מלהזכיר בגד חדש או מתנה לנכדים. אני רואה את אותם אנשים שחיו בכבוד עד אשר פיטרו אותם בכדי להעסיק עובדי קבלן. כיצד הם סולקו מדירותיהם העלובות כי לא הצליחו לעמוד במשכנתא של 250 שקל בחודש. הם מגדלים ילדים שמצפים מהם לשרת בצה"ל. באיזה צה"ל בדיוק הם ישרתו? בצה"ל של העשירים הללו שאת ילדם לא ישלחו לקרבי, אלא לדובר צה"ל או ללשכת קצין בכיר זה או אחר.
אני לא רואה כל סיבה מדוע הם צריכים לשרת את המדינה שמחליטה שטוב להם בעוניים או להגן בגופם על שופטי בג"צ עתירי השכר שקובעים ש-2,700 שקל בחודש מספיק למשפחתם לשלם עבור חשמל, מים, מיסי עיריה, קופת חולים, תרופות, ביטוח עבור ילדים בבית ספר. טלפון שאין להם. טלוויזיה, כן את אגרת הטלוויזיה שזה כל הבידור שהם רואים בערוץ הראשון המתפורר והכושל כי כבלים אין להם ועל יס אין מה לדבר.
וכמובן על ספרי לימוד שלא קונים. על בגדים שהם מקבלים בחלוקות של ארגוני מתנדבים וממה בדיוק הם יקנו אוכל. התשובה כמובן ניתנת לביבי, לנערי האוצר מדושני העונג ולשופטי בג"צ עתירי השכר. איך ילדים אלה, אשר הם כבר דור רביעי או ראשון שיהיה תוך תקופה לא קצרה, דור רביעי של מצוקה ועוני, איך הם בדיוק יצאו ממעגל העוני כאשר כל זמנם מנוצל להישרדות.
ראשם אינו נתון ללימודים כי הם רואים את משפחתם השרויה במצוקה אדירה והם עצמם ללא תיק בית ספר וללא ארוחה חמה אחת. אולי על כך יתנו שופטנו המכובדים את התשובה. שלא נזכיר את התרמית הגדולה של ביבי - תוכנית ויסקונסין, שכל מטרתה היא למנוע מעוד כמה מסכנים את קצבאותיהם.
אני רואה את האמהות הנוטשות את ילדיהן שאחרים יגדלו אותן לא מתוך רוע לב אלא מתוך אהבת אם כי האם דואגת שילדיה יגדלו לפחות בתוך בית חם ויקבלו ארוחה חמה, יזכו לחינוך ולא ישקעו בעוני מרוד כמו שהם שקועים בו.
נטישה זו לא באה מרוע לב אלה מאהבת הילד והדאגה לבריאותו. הדבר קשה להבנה אך הוא מעשה יום יומי. אני שומע על מאות אזרחים שגורמים לעצמם נזק גופני בכדי להתאשפז ואז לזכות בארוחה חמה. מקלחת טובה ופעם בשבוע לקורת גג. אני שומע על חיילים שלא יוצאים לחופשות כי אין להם לאן לחזור, כי אין להם אוכל בבית או מיטה לישון בה. אני רואה אותם בסופר השכונתי מגיעים עם תלושים שצה"ל מנפיק בכדי שלמשפחותיהם יהיה מה לאכול.
עד להיכן הגענו ארץ אהובה. אני שומע על אנשים שעושים פשעים בכוונה תחילה כדי שייאסרו וכך סוף סוף יקבלו מיטה קבועה, ארוחה חמה וטיפול רפואי מינימלי. אני רואה אנשים קשישים שנדרשים על-ידי פקידי סעד למבחנים שונים כדי לבחון את זכאותם ל-1,200 שקל בחודש ולכן הם צריכים להוכיח שהם עושים את צרכיהם לבד ועוד מבחנים הפוגעים בכבוד האדם.
ראיתם פעם אנשים שלא התקלחו חודשים ואף יותר. אם לא ראיתם, לא רציתם לראות. לכו לשכונות המצוקה בדרום תל אביב ותראו, צאו מהחורים שבהם אתם נמצאים ותראו עד כמה עלובה הארץ הזאת, עד כמה אנו מתעלמים מאותם אנשים חיים שבנותיהם הופכות לזונות כדי להאכיל את בני המשפחה. או את אותם צעירים שמוכרים כליה בפרוטות כדי לשרוד.
אז היכן הייתם שופטי בג"צ עתירי שכר שלי? הכיצד אתם, ביבי נתניהו או אריק שרון, יכול להסתכל בעיני האנשים הללו שמדיניותכם היא שהביאה אנשים אלו לעוני מרוד זה. כאשר אתם עוברים ברחובות ורואים אנשים ישנים בלילה ברחובות. הם לא נהנים מכך. הם פשוט איבדו כל תקווה כי אין מושיע, הם נכנסו למעגל קסמים שהם לא יודעים איך לצאת ממנו.
תקראו את הצהרתו של השופט השופט א' א' לוי: עד כמה הוא נבון לעומת אלו אשר שכר העתק שלהם כיסה את עינם: "לעומת זאת, אין בידי להסכים למסקנתו של חברי ביחס לסעיפים 17(3)(א), 17(11) ו-17(13) לחוק ההסדרים, הם הסעיפים המעגנים את הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה, ואין בידי להצטרף למסקנתו בדבר חוקתיותם של סעיפים 7 ו-10 להחלטת הממשלה 2331, הם הסעיפים הקובעים את ביטולן של ההטבות בדבר פטור מאגרת טלוויזיה והנחה בתעריפי התחבורה הציבורית שניתנו למקבלי הבטחת הכנסה ערב ההחלטה. לו נשמעה דעתי, כי אז היינו מצהירים על בטלותם של סעיפי חוק והחלטה נזכרים אלה, מחמת פגיעתם הבלתי-מידתית בזכות לקיום אנושי בכבוד, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
ואז קורא השופט הנכבד שליבו עם הרעבים ועיניו לא כוסו ברבידי השומן שצמח על עפעפי השופט העליון ברק , את השיר הבא "הזכות לקיום אנושי בכבוד":
כ??א?ל?ו? א?פ?ש??ר ל?מ?ת??ח? ק?ו ו?לו?מ?ר: מ?ת??ח?ת??יו ה?ע?נ?י.
ה?נ??ה?ל??ח?ם ש??ב??צ?ב?ע?י א?פ?ו?ר זו?ל?ים
נ?ה?י?ה ש??ח?ר
ו?ה?ז??ית?ים ב??צ?ל??ח?ת ק?ט?נ??ה
ע?ל מ?פ??ת ה?ש???ל?ח?ן.
ב??א?ו?יר, ע?פו? יו?נ?ים ב??מ?ט??ס ה?צ?ד??ע?ה
ל?צ?ל?יל?י ה?פ??ע?מו?ן ש??ב??י?ד מו?כ?ר ה?נ??פ?ט ב??ע?ג?ל?ה ה?א?ד?מ??ה,
ו?ה?י?ה ג??ם קו?ל ה?נ??ח?ית?ה ש??ל מ?ג??פ?י ה?ג?ו?מ?י ב??א?ד?מ?ה ה?ב??צ??ית.
ה?י?ית?י י?ל?ד, ב??ב??י?ת ש??ק??ר?או? לו? צ?ר?יף,
ב??ש???כו?נ?ה ש??א?מ?רו? ע?ל?יה? מ?ע?ב??ר?ה.
ה?ק??ו ה?י??ח?יד ש??ר?א?ית?י ה?י?ה ק?ו ה?א?פ?ק ו?מ?ת??ח?ת??יו ה?כ??ל נ?ר?א?ה
ע?נ?י.
(רוני סומק "קו העוני" גן-עדן ל?א?רז, מבחר 1996-1976, 1996)
עוד מוסיף אותו שופט מכובד: "הזכות לקיום אנושי בכבוד הינה חלק בלתי-נפרד מהזכות לכבוד האדם. קשה להפריז בחשיבותה של זכות בסיסית זו. חיים המתאפיינים במאבק תמידי לתנאי מחיה בסיסיים עומדים בסתירה מוחלטת לרעיון של כבוד האדם" (ר' גביזון "על היחסים בין זכויות אזרחיות-פוליטיות ובין זכויות חברתיות-כלכליות"), זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (י' רבין, י' שני, עורכים, 2004) 25, 39).
היא משמשת תנאי ואין-בילתו ליכולת לממש זכויות יסוד אחרות, שהרי, בלשונו היפה של השופט זמיר, "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע, צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם", חירות אמיתית הכוללת אף את החירות ממחסור - אינה אפשרית מבלעדיה.
"קיום בכבוד מגיע לפרט כזכות יסוד, ולא מתוך רגש של אמפתיה או תפיסה מוסרית של גמילות חסדים. חברה שמותירה את ענייה לאנחות מעידה על עצמה כי אינה מכבדת את האדם באשר הוא אדם". בתור זכות יסוד, נהנית הזכות לקיום בכבוד מהגנה חוקתית. אין לפגוע בה אלא בחוק.
על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליו לשרת תכליות ראויות באמצעים מדתיים. עיקרים אלה מקובלים עמנו זה מכבר, ואין בם כל חידוש או קושי .
הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה מעוגנת אך במשפטנו הפנימי. היא מוכרת אף בדין הבינלאומי, שם היא מוגדרת כזכות ל"רמת חיים נאותה". סעיף 11(1) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (כתבי אמנה 31, כרך 1037, 205), אליה הצטרפה ישראל ביום 3 באוקטובר, 1991, קובע כי:
"מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו. המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה, ולתכלית זו מכירות בחיוניותו של שיתוף-פעולה בינלאומי מבוסס על הסכמה מרצון".
ואז מוסיף אותו שופט חכם: "העותרים והמשיבים חלוקים באשר לשאלה כיצד יש להגדיר פגיעה בזכות לכבוד בהתייחס לתנאי-מחייתו של האדם. המשיבים עותרים לאימוצו של רף המכונה בפיהם "מודל המחסור הקיומי" אשר על-פיו, רק "היעדר קורת-גג, רעב והיעדר כסות, יחשבו כפגיעה המחללת את כבודו של אדם".
העותרים, לעומתם, טוענים למודל רחב יותר, הכולל "גם צרכים רוחניים וחברתיים" והמקיים זיקה "לצרכים המקובלים בחברה".
רבות, הפכתי בשאלה זו, כמו גם בגישתו של חברי לה. כאמור בחוות-דעתו, תפישתו של חברי היא כי הזכות לקיום אנושי בכבוד פירושה הבטחת זכותו של האדם "לנהוג את חייו הרגילים כבן-אנוש, מבלי שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי-נסבל"
כשלעצמי, ומבלי שאדרש לתחום את גבולותיה המדויקים של הזכות, אני סבור כי תכליותיה של ההגנה עליה מובילות למסקנה כי זכות זו כוללת את הזכות לתנאי-מחייה נאותים, וכי מטרתה אינה אך להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי-נסבל, כטענת המשיבים. הזכות לתנאי-מחיה בסיסיים ולסיפוק צרכים חיוניים, ובהם קורת-גג, לבוש ומזון כלולים, כמובן, בהגנה המוענקת לזכות לקיום אנושי בכבוד, אך אין לומר כי היא מוגבלת באלה."
האם אכן ניתן לומר בנימה נחרצת כי תנאי-מחייה שמאפשרים אך קיום נעדר מטרות, שאינו מחזיק כל פוטנציאל לשגשוג אנושי אינם פוגעים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד? הכיצד זה נוכל לקבוע כי תנאי-מחייה שאינם מקיימים ולו מידה מינימלית של יחס לרמת-החיים המקובלת בחברה, או אשר מונעים מהאדם הזדמנות, ולו בסיסית, לפתח את עצמו, להגדיר את מטרותיו ושאיפותיו ולפעול להשגתן אינם פוגעים בזכותו החוקתית לכבוד?
האמנם האדם שתנאי-מחייתו אינם מאפשרים לו מידה מינימלית של השתתפות אזרחית, ושמונעים מבעדו מלהתערות בחברה הסובבת אותו ומלהשפיע על הנעשה בה הינו זה אותו אנו משווים לנגד עיננו בדברנו בכבודו?
אמת תיאמר, קשתה עלי הקביעה ההחלטית כי אדם המוגן אך מפני "מחסור בלתי-נסבל" אינו נפגע בזכותו החוקתית לכבוד, קשתה במאוד. על חייו של אנוש להחזיק תוחלת וערך. עליהם לאצור הבטחה כלשהי לעתיד נראה לעין. קיום מונוטוני ונעדר מטרות אינו יכול להיחזות בעיני כ"קיום בכבוד".
אינני מבקש לומר כי הזכות לקיום אנושי בכבוד הנה זכות חובקת-כל. מאליו יובן, כי "כבוד האדם אינו כל הטוב והיפה שבחיים" החיים האנושיים מבוססים מטבעם על פשרה ואיזון בין נטיות ומשאלות-לב לאילוצים ומגבלות, בוודאי שלא כל גחמה, רצון או צורך שאינם בני-מימוש פוגעים בזכות החוקתית של אדם לכבוד.
יש לומר, אפוא, כי על תנאי-מחייתו של אדם לאפשר לו תפקוד חברתי סביר בחברה בה הוא חי. ביסוד גישה זו מונחת התפישה כי האדם אינו עומד לעצמו כפרט בודד. האדם הוא חלק מחברה. זכויות האדם הינן, איפוא, זכויותיו בחברה מאורגנת; הן עוסקות בפרט וביחסיו עם זולתו. מכאן שכבוד האדם הוא כבודו כחלק מחברה ולא כמי שחי על אי בודד.
על היקפם ומשמעותם הכלכלית של התיקונים שנערכו בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה) על-פי חוק ההסדרים, ששאלת חוקתיותם ניצבת לפתחנו, עמד בהרחבה חברי הנשיא. כמצוין בחוות-דעתו, הקיצוץ הממוצע בגמלאות נאמד ב-670 שקל. הוא מייצג הפחתה של כשליש בממוצע מסכום הגמלה שנהג טרם קבלת החוק. בתקרתו המקסימלית, מגיע הקיצוץ כדי 769 שקל (עבור הורה יחיד עם שני ילדים). זאת, אף מבלי הבאתו בחשבון של החוק לתוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקצוב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002, מכוחו קוצצו ארבעה אחוזים נוספים בגמלאות הבטחת הכנסה.
מדובר, איפוא, בהפחתה דרסטית, בה כרוכה משמעות כלכלית קריטית עבור מרביתם של אלה הנמנים עם מקבלי הבטחת ההכנסה. השקפתי היא, כי התמונה המצטיירת משורת התיקונים שנערכו בחוק הבטחת הכנסה על-פי חוק ההסדרים, ולא כל שכן בהצטרפה להוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית, מעוררת שאלות קשות ומכבידות הן באשר ליכולתם של יחידים ומשפחות לקיים את עצמם בכבוד, והן באשר לדמותה של החברה בישראל.
וכך מוסיף ודן שופט חכם זה בהריסת המעמד החלש ביותר בחברה הישראלית עד כדי רמיסתו ברגל גסה שאין הדעת נותנת להבינה ואף לקבלה. ועוד מוסיף כבוד השופט הנכבד. "בית המשפט צריך לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק - הוא טוב, יעיל, מוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי.
מחוקק 'סוציאליסטי' ומחוקק 'קפיטליסטי' עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה.
"תמים-דעים אני עם חברי, כי 'הזכות לכבוד', ואף הזכות לקיום בכבוד, אינה הזכות לגמלה חודשית בסכום מסוים"; כי "חוק הבטחת הכנסה אינו ערובה להבטחת כבוד האדם" וכי אף "ניתן לשער מצב בו לא היה קיים במדינתנו כלל 'חוק הבטחת הכנסה' או חוק דומה לו, ולמרות זאת היה נשמר כבוד האדם" (סעיף 20 לחוות-דעתו של חברי).
אמת, מנגנון הגמלאות אינו ערובה יחידה ואין-בילתה להגשמת הזכות לקיום אנושי בכבוד. חוק הבטחת הכנסה אינו הפיתרון החוקי היחידי מכוחו ניתן להקנות לה הגנה.
יחד עם זאת, בבואנו לבחון את חוקתיותם של התיקונים נשואי העתירות שבפנינו, שומה עלינו ליתן משקל נכבד
אם גם שופטי בג"צ אינם מתייצבים להגנת עניי ישראל אזי מדינה זו אינה ראויה למעט האמון שאזרחיה עדיין רוחשים לה
מאת: אלכס לוין
אני כותב מאמר זה בכאב רב. רק הסובלים מאטימות לב ולא רואים את סביבתם יכולים לפסוק החלטות כאלו. מאמר זה נכתב בעקבות החלטת בית משפט העליון בישראל. החלטת שופטי ישראל כי מדינת ישראל יכולה לקצץ את קצבאות הבטחת ההכנסה. זו החלטתם של שופטי בג"צ עתירי שכר מדצמבר 2005 . ראו את הקישור לבג"צ - מספר 366.03 ו- 888.03
להלן מסקנת בית המשפט, כפי שאני מבין אותה. אותם 100,000 אנשים החיים ברעב כמעט יומיומי. אותם אנשים אשר קיומם דחוק עד כדי קיום בחוסר כבוד מינימלי, לאותם אנשים תקוצץ קצבת הקיום בגובה שבין 600 ל-1,200 שקל מדי חודש.
אנשים שצריכים להתקיים על קצבה של 1,200 עד 2,400 שקל לחודש, על מה בדיוק הם יתקיימו? במדינת ישראל חיים כיום כ-600,000 ילדים מתחת לקו העוני. במדינת ישראל יש כיום 1,500,000 אנשים אשר חיים על סף קו העוני. אני רואה יום יום אלפי אנשים באים לשבור את רעבונם בחניון קונים-חונים בראשון לציון. ויש אלפי מקומות כאלו בארץ. האם אתם חושבים שהם נהנים לבוא ולאכול שם? לקבל נדבה? הם מקבלים שם בגדים משומשים.
אני מכיר אלפי ילדים שאין להם ארוחה חמה אחת ביום. רואה את הנשים שם מקבלות מזון לגמור את השבת בעוני רב. האם אתם חושבים שהן נהנות מכך שילדיהן אוכלים פת לחם חרבה? ראיתם פעם ילד שלא יוצא לטיול שנתי מכיוון שלהוריו לא היה כסף לשלם עבורו? אילו תירוצים ההורים הללו ממציאים כדי לא להוציא את הילדים הללו לטיול או למסיבת סוף השנה או לכל פעילות אחרת.
אני ראיתי זאת שנים רבות, כמנהל בית ספר במדינת ישראל. כ-25 שנים ניהלתי תיכונים. אני רואה ילדים שלא מסוגלים להתרכז בלימודיהם כי בבית אין חימום בחורף או שהם כל הזמן רעבים. או שהם מתביישים ללכת לבתי הספר כי אין להם נעליים או בגדים שאין בהם לפחות 100 תיקונים שונים.
אני רואה יום יום כאשר אני חולף ליד השוק בראשון לציון או ליד כל היפרמרקט או שוק עירוני אחר, אלפי ילדים ואימהות נוברים בהררי הזבל ומוציאים משם מזון שאחרים לא רוצים לאכול, וכל זאת כדי לשבור את רעבונם.
האם פעם נערי האוצר מדושני העונג, או שופטי בית המשפט העליון עתירי שכר חודשי ענק. או מר ביבי נתניהו שהרס אלפי משפחות משכבות הביניים והביא אותן לעברי פי פחת ולסף העוני. האם הם פעם עברו ליד אותם אתרים וראו אלפי אנשים שעיניהם כבו ואין בפיהם כל תקווה?
נכון הוא הדבר שהבטחת ההכנסה היא מחלה ממארת ומי שמקבל פעם אחת הבטחת הכנסה קשה לו להתנתק ממנה אך איזו דרך אחרת יש לו, שיילך לעבודה? מי יקבל אותו לעבודה אם אין לו בית היכן לגור? או הוא חולה במחלה קשה, או עייף כבר נפשית ממה שעוללו לו כל אלו היושבים שם למעלה ומחליטים החלטות אשר קוברות את אותן שכבות חלשות עוד יותר עמוק באדמה.
מי שנותן לעשירים את החברות הממשלתיות ומפריט אותן בנזיד עדשים יוצר תמיד שכבות חזקות ואת אלפי הפועלים שולח לקבל שכר מינימום בחברות להעסקת עבדים, חברות הנקראות חברות לכוח אדם שמשלמות שכר מינימום ואת הרווחים הענקיים מזרימים לפיאודלים החדשים.
מי יצר שיטה זאת? מי שמנסה להרוס את ההסתדרות העובדים. מי שלא רואה את שכבות הביניים הקורסות. מי שעיניו כהו והוא רואה רק את עצמו. שופטי בית המשפט העליון אשר פסקו החלטות גורליות אלו לא פרנסו משפחה עם 2,700 שקל לחודש.
אני רואה את אלפי הזקנים שלא מרשים לעצמם לקנות תרופות וזאת לאחר שעבדו כל ימי חייהם. או את 1.75 מיליון העובדים שאין להם קרן פנסיה כי הם עובדים בחברות להעסקת עבדים.
אתם חושבים שאותם עניים מרודים בכלל יכולים לדעת על אותה פסיקת בג"צ של אטומי הלב? לא, הם לא יכולים לדעת, הם הרי לא קוראים עיתונים, הם הרי מנגבים במקרה הטוב עם העיתונים את ישבנם לאחר עשיית צרכיהם, ושם כידוע לכם נמרחות להם המילים ומאבדות את משמעותן.
אינטרנט או טלוויזיה הם רואים רק מחלונות הראווה ולכן הם לא רואים את מעללי האנשים שצריכים כביכול להגן עליהם. מי ישאג את זעקת השבר שלהם - העובדים הסוציאליים שקורסים תחת הנטל הנורא הזה של אלפי ילדים, נשים זקנים ועוד, שישנים ברחובות כי המדינה מכרה כמעט את כל הדירות שהיו מיועדות להם לפיאודלים החדשים.
למי הם יזעקו אותם עובדים סוציאליים? לשופטים שלא ראו עוני ומצוקה, חוץ מאשר בתוכניות טלוויזיה שלבטח גם אותן לא ראו כי היו בהצגת תיאטרון או בקונצרט או באופרה החדשה שעלתה כמיליארד שקל.
אותם אנשים שמחפשים יום יום מזון או מקום להניח עליו את הראש אין להם זמן לחפש עבודה שאינה קיימת. הם מנסים לשרוד עוד יום שבו בלילה הם לא ישנים מפחד האלימות הגואה ברחובות ומפחד שיגנבו להם את נעליהם תוך כדי שינה ברחובות. ביום הם משוטטים ברחובות כי אין להם היכן להיות.
מי אשם בכך? אני בטוח שלא העם. ביבי, שרינו מדושני העונג. שופטינו שלא רעבו אפילו יום אחד. נערי האוצר מדושני העונג. או רחמנה ליצלן יולי עופר או נמרודי או כל גביר אחר שמקבל את החברות המפורטות בנזיד עדשים.
אני רואה את אותם אלפי הזקנים שתרמו את תרומתם לחברה כ-40 שנה, שירתו בצה"ל ולא מסוגלים כיום לאכול מנה חמה אחת ביום או בשבוע. הולכים ברגליהם הזקנות לשוק וקונים ירקות שהרקיבו כי ביבי ברוב חוכמתו הטיל על קצבאותיהם מיסים, קיצץ אותן כאשר היה שר אוצר.
הם הצליחו באותן קצבאות עלובות לקנות חלה או בשר פעם בשבוע והס מלהזכיר בגד חדש או מתנה לנכדים. אני רואה את אותם אנשים שחיו בכבוד עד אשר פיטרו אותם בכדי להעסיק עובדי קבלן. כיצד הם סולקו מדירותיהם העלובות כי לא הצליחו לעמוד במשכנתא של 250 שקל בחודש. הם מגדלים ילדים שמצפים מהם לשרת בצה"ל. באיזה צה"ל בדיוק הם ישרתו? בצה"ל של העשירים הללו שאת ילדם לא ישלחו לקרבי, אלא לדובר צה"ל או ללשכת קצין בכיר זה או אחר.
אני לא רואה כל סיבה מדוע הם צריכים לשרת את המדינה שמחליטה שטוב להם בעוניים או להגן בגופם על שופטי בג"צ עתירי השכר שקובעים ש-2,700 שקל בחודש מספיק למשפחתם לשלם עבור חשמל, מים, מיסי עיריה, קופת חולים, תרופות, ביטוח עבור ילדים בבית ספר. טלפון שאין להם. טלוויזיה, כן את אגרת הטלוויזיה שזה כל הבידור שהם רואים בערוץ הראשון המתפורר והכושל כי כבלים אין להם ועל יס אין מה לדבר.
וכמובן על ספרי לימוד שלא קונים. על בגדים שהם מקבלים בחלוקות של ארגוני מתנדבים וממה בדיוק הם יקנו אוכל. התשובה כמובן ניתנת לביבי, לנערי האוצר מדושני העונג ולשופטי בג"צ עתירי השכר. איך ילדים אלה, אשר הם כבר דור רביעי או ראשון שיהיה תוך תקופה לא קצרה, דור רביעי של מצוקה ועוני, איך הם בדיוק יצאו ממעגל העוני כאשר כל זמנם מנוצל להישרדות.
ראשם אינו נתון ללימודים כי הם רואים את משפחתם השרויה במצוקה אדירה והם עצמם ללא תיק בית ספר וללא ארוחה חמה אחת. אולי על כך יתנו שופטנו המכובדים את התשובה. שלא נזכיר את התרמית הגדולה של ביבי - תוכנית ויסקונסין, שכל מטרתה היא למנוע מעוד כמה מסכנים את קצבאותיהם.
אני רואה את האמהות הנוטשות את ילדיהן שאחרים יגדלו אותן לא מתוך רוע לב אלא מתוך אהבת אם כי האם דואגת שילדיה יגדלו לפחות בתוך בית חם ויקבלו ארוחה חמה, יזכו לחינוך ולא ישקעו בעוני מרוד כמו שהם שקועים בו.
נטישה זו לא באה מרוע לב אלה מאהבת הילד והדאגה לבריאותו. הדבר קשה להבנה אך הוא מעשה יום יומי. אני שומע על מאות אזרחים שגורמים לעצמם נזק גופני בכדי להתאשפז ואז לזכות בארוחה חמה. מקלחת טובה ופעם בשבוע לקורת גג. אני שומע על חיילים שלא יוצאים לחופשות כי אין להם לאן לחזור, כי אין להם אוכל בבית או מיטה לישון בה. אני רואה אותם בסופר השכונתי מגיעים עם תלושים שצה"ל מנפיק בכדי שלמשפחותיהם יהיה מה לאכול.
עד להיכן הגענו ארץ אהובה. אני שומע על אנשים שעושים פשעים בכוונה תחילה כדי שייאסרו וכך סוף סוף יקבלו מיטה קבועה, ארוחה חמה וטיפול רפואי מינימלי. אני רואה אנשים קשישים שנדרשים על-ידי פקידי סעד למבחנים שונים כדי לבחון את זכאותם ל-1,200 שקל בחודש ולכן הם צריכים להוכיח שהם עושים את צרכיהם לבד ועוד מבחנים הפוגעים בכבוד האדם.
ראיתם פעם אנשים שלא התקלחו חודשים ואף יותר. אם לא ראיתם, לא רציתם לראות. לכו לשכונות המצוקה בדרום תל אביב ותראו, צאו מהחורים שבהם אתם נמצאים ותראו עד כמה עלובה הארץ הזאת, עד כמה אנו מתעלמים מאותם אנשים חיים שבנותיהם הופכות לזונות כדי להאכיל את בני המשפחה. או את אותם צעירים שמוכרים כליה בפרוטות כדי לשרוד.
אז היכן הייתם שופטי בג"צ עתירי שכר שלי? הכיצד אתם, ביבי נתניהו או אריק שרון, יכול להסתכל בעיני האנשים הללו שמדיניותכם היא שהביאה אנשים אלו לעוני מרוד זה. כאשר אתם עוברים ברחובות ורואים אנשים ישנים בלילה ברחובות. הם לא נהנים מכך. הם פשוט איבדו כל תקווה כי אין מושיע, הם נכנסו למעגל קסמים שהם לא יודעים איך לצאת ממנו.
תקראו את הצהרתו של השופט השופט א' א' לוי: עד כמה הוא נבון לעומת אלו אשר שכר העתק שלהם כיסה את עינם: "לעומת זאת, אין בידי להסכים למסקנתו של חברי ביחס לסעיפים 17(3)(א), 17(11) ו-17(13) לחוק ההסדרים, הם הסעיפים המעגנים את הקיצוץ בגמלאות הבטחת הכנסה, ואין בידי להצטרף למסקנתו בדבר חוקתיותם של סעיפים 7 ו-10 להחלטת הממשלה 2331, הם הסעיפים הקובעים את ביטולן של ההטבות בדבר פטור מאגרת טלוויזיה והנחה בתעריפי התחבורה הציבורית שניתנו למקבלי הבטחת הכנסה ערב ההחלטה. לו נשמעה דעתי, כי אז היינו מצהירים על בטלותם של סעיפי חוק והחלטה נזכרים אלה, מחמת פגיעתם הבלתי-מידתית בזכות לקיום אנושי בכבוד, המעוגנת בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
ואז קורא השופט הנכבד שליבו עם הרעבים ועיניו לא כוסו ברבידי השומן שצמח על עפעפי השופט העליון ברק , את השיר הבא "הזכות לקיום אנושי בכבוד":
כ??א?ל?ו? א?פ?ש??ר ל?מ?ת??ח? ק?ו ו?לו?מ?ר: מ?ת??ח?ת??יו ה?ע?נ?י.
ה?נ??ה?ל??ח?ם ש??ב??צ?ב?ע?י א?פ?ו?ר זו?ל?ים
נ?ה?י?ה ש??ח?ר
ו?ה?ז??ית?ים ב??צ?ל??ח?ת ק?ט?נ??ה
ע?ל מ?פ??ת ה?ש???ל?ח?ן.
ב??א?ו?יר, ע?פו? יו?נ?ים ב??מ?ט??ס ה?צ?ד??ע?ה
ל?צ?ל?יל?י ה?פ??ע?מו?ן ש??ב??י?ד מו?כ?ר ה?נ??פ?ט ב??ע?ג?ל?ה ה?א?ד?מ??ה,
ו?ה?י?ה ג??ם קו?ל ה?נ??ח?ית?ה ש??ל מ?ג??פ?י ה?ג?ו?מ?י ב??א?ד?מ?ה ה?ב??צ??ית.
ה?י?ית?י י?ל?ד, ב??ב??י?ת ש??ק??ר?או? לו? צ?ר?יף,
ב??ש???כו?נ?ה ש??א?מ?רו? ע?ל?יה? מ?ע?ב??ר?ה.
ה?ק??ו ה?י??ח?יד ש??ר?א?ית?י ה?י?ה ק?ו ה?א?פ?ק ו?מ?ת??ח?ת??יו ה?כ??ל נ?ר?א?ה
ע?נ?י.
(רוני סומק "קו העוני" גן-עדן ל?א?רז, מבחר 1996-1976, 1996)
עוד מוסיף אותו שופט מכובד: "הזכות לקיום אנושי בכבוד הינה חלק בלתי-נפרד מהזכות לכבוד האדם. קשה להפריז בחשיבותה של זכות בסיסית זו. חיים המתאפיינים במאבק תמידי לתנאי מחיה בסיסיים עומדים בסתירה מוחלטת לרעיון של כבוד האדם" (ר' גביזון "על היחסים בין זכויות אזרחיות-פוליטיות ובין זכויות חברתיות-כלכליות"), זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל (י' רבין, י' שני, עורכים, 2004) 25, 39).
היא משמשת תנאי ואין-בילתו ליכולת לממש זכויות יסוד אחרות, שהרי, בלשונו היפה של השופט זמיר, "אסור שזכויות האדם ישמשו רק את האדם השבע, צריך שכל אדם יהיה שבע, כדי שיוכל ליהנות, למעשה ולא רק להלכה, מזכויות האדם", חירות אמיתית הכוללת אף את החירות ממחסור - אינה אפשרית מבלעדיה.
"קיום בכבוד מגיע לפרט כזכות יסוד, ולא מתוך רגש של אמפתיה או תפיסה מוסרית של גמילות חסדים. חברה שמותירה את ענייה לאנחות מעידה על עצמה כי אינה מכבדת את האדם באשר הוא אדם". בתור זכות יסוד, נהנית הזכות לקיום בכבוד מהגנה חוקתית. אין לפגוע בה אלא בחוק.
על החוק להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. עליו לשרת תכליות ראויות באמצעים מדתיים. עיקרים אלה מקובלים עמנו זה מכבר, ואין בם כל חידוש או קושי .
הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה מעוגנת אך במשפטנו הפנימי. היא מוכרת אף בדין הבינלאומי, שם היא מוגדרת כזכות ל"רמת חיים נאותה". סעיף 11(1) לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (כתבי אמנה 31, כרך 1037, 205), אליה הצטרפה ישראל ביום 3 באוקטובר, 1991, קובע כי:
"מדינות שהן צד באמנה זו מכירות בזכות כל אדם לרמת חיים נאותה עבורו ועבור משפחתו, לרבות מזון, מלבושים ודיור נאותים, ולשיפור מתמיד בתנאי קיומו. המדינות כאמור ינקטו צעדים מתאימים כדי להבטיח את מימוש הזכות האמורה, ולתכלית זו מכירות בחיוניותו של שיתוף-פעולה בינלאומי מבוסס על הסכמה מרצון".
ואז מוסיף אותו שופט חכם: "העותרים והמשיבים חלוקים באשר לשאלה כיצד יש להגדיר פגיעה בזכות לכבוד בהתייחס לתנאי-מחייתו של האדם. המשיבים עותרים לאימוצו של רף המכונה בפיהם "מודל המחסור הקיומי" אשר על-פיו, רק "היעדר קורת-גג, רעב והיעדר כסות, יחשבו כפגיעה המחללת את כבודו של אדם".
העותרים, לעומתם, טוענים למודל רחב יותר, הכולל "גם צרכים רוחניים וחברתיים" והמקיים זיקה "לצרכים המקובלים בחברה".
רבות, הפכתי בשאלה זו, כמו גם בגישתו של חברי לה. כאמור בחוות-דעתו, תפישתו של חברי היא כי הזכות לקיום אנושי בכבוד פירושה הבטחת זכותו של האדם "לנהוג את חייו הרגילים כבן-אנוש, מבלי שתכריע אותו המצוקה ותביא אותו לכלל מחסור בלתי-נסבל"
כשלעצמי, ומבלי שאדרש לתחום את גבולותיה המדויקים של הזכות, אני סבור כי תכליותיה של ההגנה עליה מובילות למסקנה כי זכות זו כוללת את הזכות לתנאי-מחייה נאותים, וכי מטרתה אינה אך להבטיח את האדם ממחסור קיומי בלתי-נסבל, כטענת המשיבים. הזכות לתנאי-מחיה בסיסיים ולסיפוק צרכים חיוניים, ובהם קורת-גג, לבוש ומזון כלולים, כמובן, בהגנה המוענקת לזכות לקיום אנושי בכבוד, אך אין לומר כי היא מוגבלת באלה."
האם אכן ניתן לומר בנימה נחרצת כי תנאי-מחייה שמאפשרים אך קיום נעדר מטרות, שאינו מחזיק כל פוטנציאל לשגשוג אנושי אינם פוגעים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד? הכיצד זה נוכל לקבוע כי תנאי-מחייה שאינם מקיימים ולו מידה מינימלית של יחס לרמת-החיים המקובלת בחברה, או אשר מונעים מהאדם הזדמנות, ולו בסיסית, לפתח את עצמו, להגדיר את מטרותיו ושאיפותיו ולפעול להשגתן אינם פוגעים בזכותו החוקתית לכבוד?
האמנם האדם שתנאי-מחייתו אינם מאפשרים לו מידה מינימלית של השתתפות אזרחית, ושמונעים מבעדו מלהתערות בחברה הסובבת אותו ומלהשפיע על הנעשה בה הינו זה אותו אנו משווים לנגד עיננו בדברנו בכבודו?
אמת תיאמר, קשתה עלי הקביעה ההחלטית כי אדם המוגן אך מפני "מחסור בלתי-נסבל" אינו נפגע בזכותו החוקתית לכבוד, קשתה במאוד. על חייו של אנוש להחזיק תוחלת וערך. עליהם לאצור הבטחה כלשהי לעתיד נראה לעין. קיום מונוטוני ונעדר מטרות אינו יכול להיחזות בעיני כ"קיום בכבוד".
אינני מבקש לומר כי הזכות לקיום אנושי בכבוד הנה זכות חובקת-כל. מאליו יובן, כי "כבוד האדם אינו כל הטוב והיפה שבחיים" החיים האנושיים מבוססים מטבעם על פשרה ואיזון בין נטיות ומשאלות-לב לאילוצים ומגבלות, בוודאי שלא כל גחמה, רצון או צורך שאינם בני-מימוש פוגעים בזכות החוקתית של אדם לכבוד.
יש לומר, אפוא, כי על תנאי-מחייתו של אדם לאפשר לו תפקוד חברתי סביר בחברה בה הוא חי. ביסוד גישה זו מונחת התפישה כי האדם אינו עומד לעצמו כפרט בודד. האדם הוא חלק מחברה. זכויות האדם הינן, איפוא, זכויותיו בחברה מאורגנת; הן עוסקות בפרט וביחסיו עם זולתו. מכאן שכבוד האדם הוא כבודו כחלק מחברה ולא כמי שחי על אי בודד.
על היקפם ומשמעותם הכלכלית של התיקונים שנערכו בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה) על-פי חוק ההסדרים, ששאלת חוקתיותם ניצבת לפתחנו, עמד בהרחבה חברי הנשיא. כמצוין בחוות-דעתו, הקיצוץ הממוצע בגמלאות נאמד ב-670 שקל. הוא מייצג הפחתה של כשליש בממוצע מסכום הגמלה שנהג טרם קבלת החוק. בתקרתו המקסימלית, מגיע הקיצוץ כדי 769 שקל (עבור הורה יחיד עם שני ילדים). זאת, אף מבלי הבאתו בחשבון של החוק לתוכנית החירום הכלכלית (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקצוב והמדיניות הכלכלית לשנות הכספים 2002 ו-2003), התשס"ב-2002, מכוחו קוצצו ארבעה אחוזים נוספים בגמלאות הבטחת הכנסה.
מדובר, איפוא, בהפחתה דרסטית, בה כרוכה משמעות כלכלית קריטית עבור מרביתם של אלה הנמנים עם מקבלי הבטחת ההכנסה. השקפתי היא, כי התמונה המצטיירת משורת התיקונים שנערכו בחוק הבטחת הכנסה על-פי חוק ההסדרים, ולא כל שכן בהצטרפה להוראות חוק תוכנית החירום הכלכלית, מעוררת שאלות קשות ומכבידות הן באשר ליכולתם של יחידים ומשפחות לקיים את עצמם בכבוד, והן באשר לדמותה של החברה בישראל.
וכך מוסיף ודן שופט חכם זה בהריסת המעמד החלש ביותר בחברה הישראלית עד כדי רמיסתו ברגל גסה שאין הדעת נותנת להבינה ואף לקבלה. ועוד מוסיף כבוד השופט הנכבד. "בית המשפט צריך לבחון את חוקתיות החוק, לא את תבונתו. השאלה אינה אם החוק - הוא טוב, יעיל, מוצדק. השאלה היא אם החוק הוא חוקתי.
מחוקק 'סוציאליסטי' ומחוקק 'קפיטליסטי' עשויים לחוקק חוקים שונים ומנוגדים, אשר כולם ימלאו את דרישותיה של פסקת ההגבלה.
"תמים-דעים אני עם חברי, כי 'הזכות לכבוד', ואף הזכות לקיום בכבוד, אינה הזכות לגמלה חודשית בסכום מסוים"; כי "חוק הבטחת הכנסה אינו ערובה להבטחת כבוד האדם" וכי אף "ניתן לשער מצב בו לא היה קיים במדינתנו כלל 'חוק הבטחת הכנסה' או חוק דומה לו, ולמרות זאת היה נשמר כבוד האדם" (סעיף 20 לחוות-דעתו של חברי).
אמת, מנגנון הגמלאות אינו ערובה יחידה ואין-בילתה להגשמת הזכות לקיום אנושי בכבוד. חוק הבטחת הכנסה אינו הפיתרון החוקי היחידי מכוחו ניתן להקנות לה הגנה.
יחד עם זאת, בבואנו לבחון את חוקתיותם של התיקונים נשואי העתירות שבפנינו, שומה עלינו ליתן משקל נכבד
